בית יעקב על כתובות יג

כמו בבתולה אני. ועוד הקשה הפ"י הא ר"מ ס"ל כתובה דאורייתא א"כ לא מהני חזקה דאין אדם טורח (אך הא לא קשה די"ל דר"מ מיירי לענין שאר דברים כגון מזונות ופרקונה דהוא מדרבנן א"כ שפיר מהני חזקה דאין אדם טורח אך קושיא ראשונה קשה). ונ"ל באופן אחר מרווח דהאי ברייתא נוכל לומר דמיירי בשושבינין בלילה ראשונה ולא מצא דם וגם בליל שלשים ואם היה טוען לב"ד שבעל בלילה ראשונה ולא מצא דם והביא השושבינין לב"ד שלא מצא דם בלילה הא' ודאי דהיה נאמן דהא השושבינין עדים הן רק מחמת שמודים בעצמם שלא בעל בלילה הא' רק בלילה זו בעל בעילה א' ולא מצא דם לכך לר"מ דס"ל דעד תלתין יומין מוקי אינש נפשיה נאמן ג"כ לומר שהביאה זו היא הבעילה א' ולא מצא דם כיון דאי בעי הי' אומר שבלילה א' בעל ולא מצא דם והי' נאמן כיון דאיכא עדים שושבינין ונאמן עכשיו ג"כ לומר במיגו שלא בעלה כל השלשים יום עד עכשיו שבעל ולא מצא דם במיגו שהי' אומר שבעל בלילה הא' ולא מצא דם כמאמר השושבינין והיא בודאי לא היתה נאמנת לומר שלא בעל בלילה הא' כשא"א לבודקה בחבית של יין כיון דרובן כמעט כולן בועלין בעילת מצוה בלילה ראשונה. ור"י דס"ל דלא מוקי אינש נפשי' ואמרינן דודאי כשנסתרה עמו אחר לילה ראשונה בתוך דשלשים יום בעלה אז דלא מוקים אינש אנפשי' ואינו נאמן במיגו דהוי מיגו נגד חזקה דחזקה אלימתא היא כדאמרינן ביבמות שם. ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הרא"ש שכתב דאינו נאמן לטעון רק כשמערער מיד אבל בלא"ה חיישינן שמא נהפך לבו לשנוא אותה שקשה דא"כ מאי מוכיח הש"ס ביבמות דר"י לא ס"ל דלא מוקי אינש אנפשיה דלמא ס"ל כר"מ דמוקי אינש אנפשיה רק משום דלא מהימן בטענתו במה שאמר דלא בעל עד עכשיו וחיישינן דלמא כבר בעל ומצא דם ונהפך לבו לשנוא אותה ומשקר. ולפי הנ"ל א"ש דמשמע דר"י בכל גווני אמר דנסתרה מיד אפי' באיכא מיגו כגון דאיכא שושבינין בלילה ראשונה ובודאי דאם היה טוען שבעל בלילה ראשונה ולא מצא דם דהיה נאמן כיון דאיכא שושבינין דהוי כעדים מוכיח שפיר דס"ל דלא מוקי אינש אנפשי' דאי מוקי אינש אנפשי' הי' נאמן בטענה זו אף אחר זמן מרובה לומר שבעל עכשיו במיגו ולא הוי אמרינן דמשום דנהפך לבו לשנוא אותה אמר כן כיון דיש לו מיגו דאי בעי היה אומר שבעל בלילה הראשונה ובלילה ראשונה יש לו עדים שושבינין. ועוד י"ל דהנה הר"ן הקשה וז"ל דל"ל חזקה דאין אדם טורח הא ברי וברי הוא ואפי' אי כתובה דאורייתא הי' לו להיות נאמן. ותי' וז"ל כיון דאית לה כתובה כדי שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה ואי אתה אומר נאמן ועלה דידה רמיא לברורי וא"א להביא ראי' הרי קלה בעיניו להוציאה וכדאמרינן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וכו' ואילו היה כתובה דאורייתא לא הוי סמכינן אהך טעמא דלא ברירא כולי האי כו' ע"כ והנה ס' זו שייך דוקא בטענת פ"פ דא"א לה לברורי כלל ולא מיבעיא להרמב"ם דס"ל דאף כשיש דם יכול לטעון פ"פ ודאי דליכא לברורי כלל וכן לר"ח בוגרת ומ"ע ולרש"י משפחת דורקטי אבל במערה וטענת דמים דאפשר לה לברורי כשתעמיד שושבינין נשאר על דינא דאורייתא דהיא מחויבת לברר שנתקיים התנאי ואף דמסיים הר"ן וז"ל דאפי' בטענת דמים א"נ בתוס' שהוא דאורייתא נראה דוקא במקומות שאין מייחדין שושבינין דאז א"א לה לברורי ודמי למקום שאין כותבין כתובה דנאמנת היא לעולם אבל במקום שמעמידין שושבינין והיא לא העמידה שושבינין דהוי כיכולה לברר ולא בררה דאז ודאי נשאר דינא דאורייתא דהבעל נאמן אפילו בלא חזקה דאין אדם טורח כיון דהוא ברי וברי ולא שייך טעמא מה הועילו (ואף דבתוס' לא שייך מה הועילו נראה כיון דתוס' כתובה מוספת לה על הכתובה כוונתו שיהיה לה כל דין כתובה) וכן מבואר בב"ש סי' ס"ח ס"ק י"ח דבט"ד יש חילוק בין מקום שיש שושבינין ובין מקום שאין שושבינין. ולפ"ז לא קשה כלל מר"מ ור"י די"ל דשם מיירי במקום שמעמידין שושבינין והיא לא העמידה שושבינין וא"כ הבעל מהימן אפילו בלא חזקה דאין אדם טורח מטעם ברי וברי כיון דלא שייך מה הועילו. ועדיין חל עלינו חובת ביאור במה שיש לתמוה לכאורה על ר"מ דס"ל דטענת בתולים יכול לטעון כל ל' יום מי גרע מיהודא דשהיו מייחדין אותם קודם החופה שעה אחת ואפ"ה אינו יכול לטעון טענת בתולים משום שמא בעל ושכח או הערה בה ולא ידע מכ"ש כשנתייחד אחר נשואין יש לחוש לכך לכן נראה דהנה לכאורה קשה בהא דאמר הש"ס אי לאוסרה עליו ביהודא אמאי לא משמע דאף דאינו נאמן להפסידה כתובה אף דלמסקנא דאמרינן חזקה דאין אדם טורח מכל מקום ביהודא א"נ להפסידה מטעם דאמרינן בעל ושכח או הערה בה ולא ידע כמ"ש רש"י מ"מ נאמן לאוסרה. ולעיל בתוס' ד"ה אי למיתב לה כתבו להיפך דאף דיכול להפסידה בס' קים ליה מ"מ א"י לאוסרה בס' קים ליה והוא מהיפך להיפך. ונ"ל דהכא מחזיקינן ליה שבעצמו מסופק אם בעל ושכח אם שיבר בתולים בשעת העראה רק שמשקר לטענת ברי לכך א"נ להפסידה הכתובה ביהודא דלא שייך בזה החזקה דאין אדם טורח די"ל מחמת שמסופק אינו רוצה בה אבל לאוסרה עליו נאמן נהי דמשקר לטענת ברי מ"מ שויה אנפשיה ח"ד. אבל לעיל לא מחזיקינן ליה למשקר לטענת ברי רק אנן הוא דמספקינן בהאי גברא אי בקי או אינו בקי ואמר בדדמי לגמרי שא"י כלל אם הוא יודע ובדדמי אמר טענת ברי ולכך ס"ד דנאמן להפסידה כיון שאנן הוא דמספקינן בהאי גברא אם הוא מהבקיאין ומחמת חזקת ממון אמרינן דהאי גברא מן הבקיאין אבל לענין איסור משום חזקת היתר מחזקינן ליה בחזקת שאינו בקי ולפ"ז א"ש דבשלמא ביהודא חשדינן אותו למשקר משא"כ גבי פלוגתא דר"מ ור"י מיירי דאית ליה מיגו כמש"ל דאי בעי היה אומר שבעל בלילה הראשונה ולא מצא דם ואז היה נאמן מטעם שכתבתי לעיל וכיון דיש לו מיגו לא מחזיקינן אותו למשקר לטענת ברי כיון שיש לו מיגו כמו גבי טרוד בפועליו גבי השכיר דכשיש לו מיגו דלא שכרתיך וה"נ דכוותי'

בתוס' ד"ה אבל קשה שהי' לו להקשות מרישא דקתני בתולה אלמנה מן אירוסין כו'. ונ"ל דהנה בדף י"ב אמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ור"א אומר דלעולם ל"ל כלל ושא"ה שהרי כנסה הראשון. וניחוש שמא תחתיו זינתה אמר רב שרביא בשקידש ובעל לאלתר הנה בתוס' דף י' בד"ה חזקה א"א טורח כו' דלא אמרינן חזקה דא"א טורח רק באשת כהן או פחותה מג' דנאסרה עליו או למ"ד דמקח טעות לגמרי משמע וא"כ א"א שוב להביא ראיה להא דשמואל דהא אפילו איתא לדשמואל דנאמן מטעם חזקה דא"א טורח מ"מ צ"ל כמ"ד דמקח טעות לגמרי דאי למ"ד דאית לה כתובה מנה א"כ לא שייך חזקה דא"א טורח רק באשת כהן או בפחותה מבת ג' ומתניתין דהכא א"א לאוקמי באשת כהן דהא תני גרושה ולא בפחותה מג' דא"כ אפי' בנשואה יש לה ט"ב כמו בגיורת ושבוי' ועכצ"ל דל"ל כלל כתירוצו דר"א דשא"ה שהרי כנסה ראשון. ולדבריו צ"ל דקידש ובעל לאלתר כמו שכתבו התוס' בד"ה וניחוש וע"ש. ולפ"ז שום ראי' ליכא משם דכבר כתבתי דעיקר ראייתי הוא ג"כ אי קים לי' בטענת פ"פ כמש"ל בגמרא ע"ש במ"ש התוס' ד"ה לאו דקטעין ולזה ליכא ראי' ממתניתין