בית יעקב על כתובות יב

הי' התנאי רק אם יקפיד ולזה קאמר הש"ס ניתב לה דאם יתקרר דעתו ולא יקפיד ממילא הקידושין קיימין וא"ל דלמא יתקרר דעתו אחר שכבר הקפיד שכבר נתבטלו הנשואין אף להר"ן י"ל דס"ל כשיטת הראב"ד הובא בח"מ באה"ע ס"ס ל"ח ס"ק מ"ו דכשמבטל ומוחל התנאי בעינן עדים דוקא ע"ש וכעין שכתבו התוס' בגיטין דף ל"ב בד"ה וכי סבר דלענין ביטול גט דאפילו בפניו בעינן ב' דאין דבר שבערוה פחות מב' א"כ ה"נ כשבא לבטל הקידושין מחמת המום צריך לבטל בפני ב"ד דאין דבר שבערוה פחות מב' וכן ע"מ שלא ימחה אהא בעינן מחאה בפני ב' ולהא ליכא למיחש

בתוס' ד"ה אי למיתב וקשה אמאי מפסדת הכתובה הא איכא ס"ס. ולפעד"נ לתרץ דהנה עכצ"ל אפילו לדעת התוס' הא דלא קשיא לר"ג אמאי לא חשדינן ברצון ובר"ג לא שייך תירוצם דבמנה השני' ליכא ס"ס דאי לאו תחתיו אינו מגיע לה אלא מנה וכן הקשו המפרשים. ועכצ"ל דהתוס' ס"ל דארוסה ל"ל כתובה וכיון דמיירי בשהה אחר החופה כמ"ש התוס' בדף ע"ו וא"כ לר"ג דאיכא חזקת הגוף דהביאה היה אחר החופה וכבר נתחייב לה כתובה בשעת החופה א"כ חשש דרצון הוי כאילו אמר א"י אם פרעתיך וכמ"ש המהר"ש משא"כ לר"י דל"ל חזקת הגוף וממילא איכא חשש שמא קודם החופה נבעלה ברצון ולא נתחייב לה כלל והוי כא"י אם נתחייבתי לך דארוסה אין לה כתובה (אמת דהסברא דרצון הוי כא"י אם פרעתיך לא ברירא לפענ"ד דאי אם פרעתיך אינו חייב רק במקום שספק נופל בטענותיהם אבל במקום שספק לב"ד בלא טענותיהם כגון הכא שאין לה דמים וידוע דנבעלה ויש ספק לב"ד אפי' בלא טענותיהם אם קודם אירוסין או אח"כ והתוס' בב"מ דף ק' בד"ה וליחזי כתבו דבדררא דממונא מהני תפיסה וא"כ אפי' אם כבר פרע לו ותפס הי' מהני תפיסה מכ"ש כשהוא מוחזק בממון כבר מקודם דאינו חייב ליתן. אף דשם כתבו התוס' דבטוען שמא לא מהני תפיסה ומ"מ הא כתבו שם דבמוחזק מקודם מהני תפיסתו אפילו בשמא והכא הוי מוחזק במעותיו מקודם ובודאי אין לחלק בין אם שכנגדו טוען ברי או לא דנגד להוציא ממון לא אמרינן ברי עדיף. ואף שכתב התומים בכללי תפיסה דלא מהני תפיסה בדררא דממונא רק בגוף החמץ שיש חזקת מ"ק להתוס' מ"מ הא הכא בממון שהוא שלו מקודם יש לו ג"כ חזקת מ"ק. והא שכתבו התוס' בב"מ דף צ"ד בד"ה ולימא דהוי כא"י אם פרעתיך עתיך ושם הוי דררא דממונא דקתני זה אומר א"י וז"א א"י דיחלוקו ע"ש נראה דשם לא הוי דררא דממונא רק כששניהם אינם מכירים איזו הפרה היא השאולה ואיזו השכורה ממילא כשמתה אחת נולד הספק לב"ד בלא טענותיהם משא"כ כשאחד מכיר ואומר זוהי השאולה ואחד אומר שאינו מכיר וה"ל למידע ודאי דדנין אותו כשאר ברי ושמא כיון דהברי הוא טוב והשמא הוא גרוע) וכיון דכל עיקר הוכחת התוס' דמוציאין ממון הוא רק למאן דאית לי' דארוסה ל"ל כתובה א"כ יש לתמוה על תמיהתם דמה שכתבו וז"ל בקושיתם דאפילו אשת כהן באונס לא הפסידה כתובתה וכו' והוא תמוה דאף דבנדרים דצ"א אמרינן התם דאשת כהן לא הפסידה כתובתה זה דוקא בנאנסה אחר הנשואין שכבר נתחייב לה כתובה ודאי דיכולה לומר נסתחפה שדך אבל הכא שנאנסה באירוסין וכיון דארוסה ל"ל כתובה ומבואר בכתובות דף ק' באלמנה לכ"ג ושאר פסולות אם הכיר בה יש לה כתובה ואם לא הכיר בה אין לה כתובה וכן הוא באה"ע סימן קי"ו והטעם דלאשה אסורה לא תקנו חכמים כתובה רק בהכיר בה קנסוהו משום דמרגלא. ולפ"ז ליכא הכא רק ספק אחד דלא קים לי' דאי קים לי' בממ"נ אין לה כתובה דאי לאו תחתיו הרי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעילה ואי תחתיו אפי' נאנסה הרי נאסרה עליו א"כ בשעת נשואין הוי אשה אסורה ולא הכיר בה שלא תקנו חכמים כתובה ומיירי בלא שהה אחר החופה ואפילו בשהה הא הרבה פוסקים ס"ל באה"ע סי' ס"א דאפי' נכנסה לחופה ופירסה נדה אח"כ פסקה לה חיבת ביאה ופטור מכתובה. ועוד נראה לתרץ קושיתם דהנה כבר תמהו הש"כ והתומים דהא ס"ס הוא מטעם רובא ואין הולכין בממון אחר הרוב. ולתרץ זה נראה דהנה רוב ודאי עדיף ממיגו דהא מיגו במקום רוב לא אמרינן כמבואר בתומים בכללי מיגו דאפילו נגד חזקה לא אמרינן מיגו ורובא עדיף מחזקה ומכ"ש דעדיף ממיגו ובמיגו קי"ל דמיגו להוציא לא אמרינן ובשטר אמרינן כיון דשטר עומד לגבות כגבוי דמי לא הוי להוציא רק במקום דהוי ספק בגוף השטר אי נעשה שטר כלל לא אמרינן מיגו להוציא עיין בתומים בכללי מיגו וא"כ ל"ק כלל מהא דמשארסתני נאנסתי די"ל דס"ל דארוסה אית לה כתובה ואפילו למאן דס"ל דארוסה ל"ל כתובה י"ל דמיירי בכתב לה כדמוקי לה לקמן בדף פ"ט הרבה משניות בדכתב לה א"כ ליכא ספק בגוף השטר רק חשש רצון דלאו ספק בגוף השטר ודאי מהני רובא להוציא דלא גרע ממיגו משא"כ הכא בספק דלא קים לי' ואת"ל קים ליה אימר דלאו תחתיו יש ספק בגוף השטר שלא חל כלל ולא מהני מיגו להוציא בכה"ג ג"כ לא מהני ס"ס

בא"ד דקאמר התם חרשת ושוטה יש להם ט"ב והיינו משום דס"ל דחבטה לא שכיח. ולכאורה הוא תמוה מאוד דמאי ראיה מייתי לר"י הא לר"י אפילו אי טענה א"נ וכן תמה בספר הפלאה. ולפעד"נ דהא דא"נ כשטוענת אפילו לר"י י"ל דלעולם חבטה שכיח רק בפיקחת אין לתלות בזה מדלא הודיעה קודם הנשואין וגם מדלית קלא שהיא מ"ע כמ"ש הש"מ לקמן דף ל"ו דמה"ט קאמרינן ע"פ לא שכיח בפיקחת ע"ש משא"כ חרשת ושוטה דל"ש זה יש לנו לטעון דשכיח הוא וכמו דמחלק הש"ס דף ל"ו גבי סומא אליבא דר"מ ע"ש בתוס' ד"ה כולהו רואות ומזה הוכיחו שפיר דר"י ס"ל דמ"ע לא שכיח

בתוס' ד"ה מאי לאו דקטעין פ"פ. י"ל דהיה ס"ד דהמקשן דמשום טענת דמים ואיכא תקנתא דשושבינין לא צריכא לתקן ביום ד' כדי שלא יתקרר דעתו דאף אם יתקרר דעתו השושבינין יבואו לב"ד ויבררו הדבר. וא"ל דעשו תקנתא דחיישינן שמא יתקרר דעתו ואף שהשושבינין יבואו לב"ד הוא יכול לטעון לא בעלתי דהמקשן היה ס"ד דמתניתין אתיא כר"י וביבמות דף קי"א דלא מוקים אינש נפשי' ובודאי בעלה כמבואר ברמב"ם פ"ב מה' יבום במ"מ דאפי' לקולא מהני חזקה זו לפטור צרתה אפילו שניהם מודים ועיין באה"ע סימן קס"ז ומשני לא דקטעין טענת דמים והשושבינין אינו בירור דיכול לטעון לא בעלתי ואח"כ בעלתי ומצאתי דם ומתניתין אתיא כר"א דמוקי אינש אנפשיה

בגמרא אר"י אמר שמואל האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה. ולכאורה קשה מא' קמ"ל שמואל דהא ברייתא מפורשת היא ביבמות דף קי"א דאמר ר"מ טענת בתולים שלשים יום ור"י נסתרה מיד וכו' וא"א דלאוסרה עליו מיירי דלאוסרה עליו נאמן לכ"ע כמבואר באה"ע וע"כ להפסידה כתובתה ושם א"א בט"ד דהא טענת דמים לא מהני רק כשמברר בשושבינין לפי' רש"י ומשמע מרש"י כשאינו מברר היא נאמנת בליכא חזקה דאין אדם טורח. א"כ קשה נהי דאית ליה לר"מ דמוקי אינש אנפשיה מ"מ מה"ת יהיה נאמן לומר לא בעלתי כשהיא מכחשת בברי ואומרת בעלת ומצאת דם דכיון דל"ל חזקה דאין אדם טורח היא נאמנת אע"כ דס"ל חזקה דאין אדם טורח דאל"ה היתה נאמנת