בית יעקב על כתובות קכט

נ"ל שאינו תמוה כ"כ דבשלמא גבי עשאה ס' לאחר שכבר כפר בהשדה ומחזיק בו בחזקת שלו וכותב על השדה בפני המערער שהוא שלו ומש"ה ירא המערער דמשום חברך חברא א"ל יתוודע הדבר להמחזיק שרוצה לתובעו בדין שוב לא יהי' עסק עמו משא"כ הכא שלא הוחזק עדיין הלוה לכפור מה"ת יחוש להלוה שלא יהא לו עסק עמו כשיתבענו מעותיו והי' לו לחוש לעצמו למסור מודעה שלא לעשות כהודאה שאינו חייב לו כי המורא אינו כ"כ גדול

ועוד אפשר לומר דבב"ב גבי מחאה דכשאומר לא תיפוק לכו שותא דל"ש חברך חברא א"ל וא"כ ה"ל למימסר מודעה ולומר לא תיפוק לכו שותא וע"כ צ"ל שעדיין יש לחוש שמא יעברו העדים על דבריו ובזה פליגי אדמון וחכמים אם ראוי לחוש לזה כי שארית ישראל לא יעשו עולה משא"כ לעיל יכול להיות שהלה יטעון לא נזהרתי משטר מכר שלי מחמת שיש לי שטר הודאה שהוא שלי דהא הרמב"ן פ' ח"ה כ' דמיד הוי חזקה בקרקע כמו במטלטלין רק דצריך ג' שנים דאל"כ הו' ריעותא דשטרי אבל הכא ליכא ריעותא דשטרא משום דיש לו שטר אחר בידו דהודה שהוא שלו ובעינן מסירת מודעה דומיא דמחאה למען יהא נזהר בשטרו ולא יועיל כשיאמר לא תיפוק לכו שותא רק למסור מודעה סתם ושייך שפיר חברך חברא ולכולי עלמא ועתה נבוא לתרץ קו' האו"ת דהקשה אהא שפסק המחבר סימן ק"ח דאם קנה הוא הבינונית לאחר מיתת אביהן דהוי תפיסה דלאחר מיתה והיורשין גובין ומגבין זיבורית ומקשה הוא דא"כ לוקמי מתני' דזה גובה בכה"ג ולפעד"נ דל"ק דהא לכאורה הדין הנזכר לעיל בלא"ה תמוה דהא וודאי דאם יש לבע"ח מעות א"צ להגבות להיתומים המעות ולגבות מהן הזיבורית דאלת"ה קשה בכתובות דלוקי הש"ס האי זה גובה כו' בכה"ג דיש להבע"ח מעות ולהיתומי' זיבורית א"ו צ"ל דגם במעות שייך שינויא דש"ס דמשני גבי בינונית דהאי דתפס תפס ועיין בש"מ שם דחשבינן כאלו הבע"ח כבר גבה הבינונית שת"י בחיי אביהן וה"נ כן חשבינן כאלו כבר גבה המעות בחיי אביהן וא"כ היאך יעלה על הדעת דאתמול דהיו המעות ת"י הבע"ח לא הי' צריך ליתן המעות להיתומים אף דהמעות הוי דינא דאורייתא והיום כשקנה בעדם הבינונית דאינו רק תקנתא דרבנן יהא חייב ליתנם להיתומים דהא באמת כבר נחשבו המעות אתמול כאילו הגבם לאביהם וחזר וגבאם וא"כ אמאי יצטרך ליתן הקרקע שקנה עבור המעות. וליישב זה נראה דהא באמת קשה דאמאי א"צ ליתן המעות אף דהוא דינא דאורייתא דבשלמא בהא דכתבו התוס' ד' צ"ב בכתובו' ד"ה אי פיקח דא"צ ליתן הזוזי ע"ש דהוא מטעם דמפסיד כל מעותיו כשלא יגבה אותן הקרקע אבל הכא שיש להיתומים קרקע זיבורית ששווייה כפי מעותיו וליכא פסידא מה"ת לא נגבה אותן המעות וכן הקשה בספר הפלאה בסוגיא זו ע"ש. ולתרץ נראה דאף שגובה קרקע ששוה כמו המעות שנתן להם מ"מ חשיב פסידא דחיישינן שימצא הקרקע שגובה מהן שדה שאינו שלהן כדחיישינן כיוצא בזה בכתובות דף צ"ב ד"ה נמצאת כו' ואם יטרפו הקרקע שגובה מהן שוב לו מעתה אחריות על נכסי דידהו דכבר גבה הקרקע שהיה להן מאביהן ומנכסי דידהו אין חייבים לשלם וגם מהמעות שגבו ממנו אין חייבים לשלם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי נמצא דהקרקע שגובה מהיתומים אין לו שום אחריות על היתמי וכשיטרפו הקרקע ממנו שדי מעותיו בכדי ואין לך פסידא גדולה מזה ולכך מגבם הקרקע וחוזר וגובה מהם דאין לו פחד מאחריות וכיון דהוי במקום פסידא חשבינן המעות שת"י כאלו כבר הגבה לאביהן בחייו וחזר וגבאו ממנו שא"צ ליתן להיתומים ולפ"ז ודאי דאי קנה מהמעות אח"כ בינונית שג"כ א"צ ליתן להיתומים וזה פשוט

והא דכתב המחבר סימן ק"ח דאי קנה בינונית לאחר מיתת אביהן דחייב ליתן להיתומים מיירי אחר תקנת הגאונים שגובין ממטלטלי דיתמי ולהרא"ש הוי מדינא בזמן הזה דמטלטלין דין קרקע יש לו וממילא כשיש מעות להבע"ח ולהיתומים זיבורית ודאי דצריך להגבות להיתומים המעות ולגבות מהן הזיבורית כדינא דאורייתא ולא יוכל לומר אני רוצה ליקח המעות בעד חובי כיון דהם רוצים ליתן לו הקרקע צריך ליקח הקרקע כמבואר בח"מ סי' ק"ז ס"א ע"ש ולא שייך כאן פסידא כיון דאם יטרפו ממנו הקרקע יצטרכו היתומים להחזיר לו המעות שלו שהגבו ואי לאו שלא יחזירו האחריות על נכסי יתמי דהמעות שהגבם הוי כאלו הלואה בידם דכיון דאביהם לא הניח להם קרקע אחרת המעות שגבו ממנו בכדי היה וכיון דאין לו פסידא רק העילוי שיש בין המעות להזיבורית ודאי דחייב ליתן להם המעות ולגבות הזיבורית כדינא דאורייתא ולא שייך כאן תפיסה דהא בבינונית וזיבורית כבר כתבו הרא"ש והראב"ד הטעם אהא דאמרו בש"ס הואיל ותפס תפס כיון דבינונית הוא רק תקנתא דרבנן בעלמא ולפ"ז המעות דדינא דאורייתא הוא וגם יש להן דין קרקע בזמן הזה וכמגבי להו ארעא דמי בודאי דחייב ליתן להם המעות כדינא דאורייתא ולפ"ז א"ש הא דכתב המחבר דאף דקנה הבע"ח אחר מיתת אביהן בעד המעות בינונית אף שעכשיו אין עליה רק תקנתא דרבנן בעלמא להגבותם הבינונית מ"מ חייב ליתן להם הבינונית כיון שאתמול בעוד המעות בידו היה חייב ליתן מדאו' שוב הוי הבינונית שקנה בעדם כתפיסה דלאחר מיתה דלא מהני כנ"ל ברור

ע"ב בגמ' ואיידי דתנא רישא כו'. לכאורה הלשון תמוה דכיון דאמר איידי והוא מטעם שפירש"י דאפי' מנוה הרעה לנוה היפה יכולין ללמוד ק"ו ממעלין א"כ למה קאמר לאתויי מנוה הרעה כיון דלא הי' צריך לזה והיה לו לומר סתם איידי דתנא רישא כו'. לכן נראה דהנה בסיפא דאין הכל מוציאין קשה תרתי חדא דהא כעין סתירה לרישא הוא כיון דתנא דאין מוציאין יש לדייק דרק אין מוציאין להאשה ולא נחשבת למורדת אבל מ"מ א"י לכוף להבעל להעלות עמה וברישא קתני דמעלין. ועוד קשה דקתני אין הכל מוציאין מירושלים משמע דבשאר ארצות הכל מוציאין אפילו אשה לבעלה ובאמת אשה א"י להוציא הבעל אפילו מעיר לעיר ואדרבה דהבעל יכול להוציא האשה. ועוד תיבת הכל מיותר הוא כעין מה שהקשה הש"ס ברישא והנה נגד סתירה דהלשון סותר להדיא לא שייך למימר איידי רק כשהוא מיותר אמרינן איידי ולזה הוצרך לשניהם דהנה הש"מ בד"ה הוא אומר להעלות הקשה קושית התוס' כיון דכופין לעלות כ"ש שלא לצאת ותי' דאין כופין לצאת פי' במקום סכנה אין כופין לעלות רק שלא לצאת ע"ש וע"כ אא"ל דמיירי ששניהם בא"י ויש להאשה סכנה ומוכרחת לצאת דבזה ודאי אי אפשר לומר שתצא בלא כתובה דנסתחפה שדיהו וע"כ צ"ל דמיירי שהיא בח"ל והוא בא"י והסכנה הוא כעין שכתבו התוס' ד"ה היא אומרת דהיינו בזמה"ז דאיכא סכנת דרכים והאחד בירושלים והשני חוץ לירושלים ויש סכנת דרכים מזה לזה ובזה רק אין מוציאין אין אחד מעלה את חבירו. אמנם מצינו מחלוקת