בית יעקב על כתובות קכז

הי' לו לזה שהלוה פי' דלכך הוצרך המלוה הב' ליתן שט"ח על עצמו ולא החזיר לו שט"ח שלו דנוח הי' ללוה שהלוהו וכו' ומסיק הש"ס שפיר ג"כ אלא א' לה' והב' לעשר ה"ד אי דמטי זימנא מ"ט דרבנן ופי' רש"י ד"ה לתובעו פי' דלר"ש אא"ל דמש"ה לא הי' לו לתובעו דנוח הי' לו ללוות דיהא ההלואה מעוכב בידו עשר שנים והוא יתבע שלו אחר ה' שנים דמ"מ חשוב הודאה דה"ל לתובעו קודם שבקשו להלוות לו דהא מבואר בח"מ סי' נ"ח דחזקה דאין אדם נותן במתנה עד שפורע חובו תחילה ומדלא תבעו קודם שביקש ממנו להלוות לו דהא ההלואה על י' שנים חשוב כמתנה לזמן וא"כ ה"ל לתובעו קודם דממ"נ אם רצונו לפרוע לו ודאי דלא ילוה לו על י' שנים עד שיפרע חובו מקודם ואם לא ירצה לפרוע לו פשיטא דלא ילוה לו דאטו בשופטני עסקינן כי יודע הוא שאם ילוה לו ודאי דיחזיק אותו בפרעון חובו וה"ל לתבוע תחילה ולבקש ממנו אח"כ שילוה לו ומדלא תבעו קודם הוה כהודאה שאינו חייב לו ואי דלא מטי זימנא הא לא מטי זימנא ומ"ט דאדמון דאין כאן שום הוכחה מהלוה דבלתי אפשר הי' לתובעו והוכחה מהלוה לא מהני כמ"ש לעיל טעם הדבר ולזה הוכרח לשנויי דמיירי ביומא דמשלם זימנא. ובזה א"ש גם דברי הרמ"ה שתמה עליו הש"ך דהיאך יפרש דברי חכמים שאמרו זה גובה וכו'. ולפמ"ש א"ש דחכמים מיירי בלא מטי זימנא ומטעמא דאדמון דה"ל להחזיר וס"ל כר"ש וחכמים כר"נ וכמש"ל אבל במטי זימנא ס"ל דכ"ע ס"ל כאדמון וכפירש"י דה"ל לתבעו ובזה אין חילוק בין כתבי והדר יהבי או יהבי והדר כתבי וא"ש

ובישוב קושית הש"ך על הרמב"ן שהבאתי בקושיא ו' ע"ש שהקשה דמה ענין להשמיענו כאן דבשלו הן שמין ובזה יתורץ ג"כ קו' המהרש"א על רש"י שהקשה בד"ה ואי בלא מטי זימנא מ"ט דאדמון ע"ש. ונראה דמקודם נתרץ קושית הש"ך על הרמב"ן הנ"ל דחכמים דאמרו הא דזה גובה כו' לתרץ קו' דאלו חייב הייתי לך דאמר אדמון ודהרמב"ן כרש"י ס"ל דיש לעשות ג"כ הוכחה מהלוה ומטעם שכתבתי לעיל דודאי הלוה לא יעשה כן להלוות קודם שפורע דחזקה דאין אדם נותן במתנה עד שפורע חובו תחילה. וכשאדמון אומר יכול לומר אלו חייב הייתי לך כו' ההוכחה היא מהמלוה וגם מהלוה והוכחה מהמלוה היינו דה"ל למימסר מודעה לא חשו חכמים לתרץ דכבר השמיענו זה במשנה הא' דחברך חברא אית לי' ובכאן באו החכמים לתרץ ההוכחה שיש מהלוה דהיאך עשה הלוה כן דלא ה"ל ללוות קודם הפרעון וע"ז תי' חכמים דזה גובה וזה גובה וא"כ י"ל שהלוה עשה זה כדי לגבות בינונית ולהגבות זבורית דבשלמא על הבעה"מ שכתב דהמלוה עשה בשביל כן שפיר הקשה הרמב"ן דה"ל לגבות הבינונית מיד אבל על הלוה ל"ק זה וא"כ שפיר אמרו חכמים לתרץ קו' דאדמון מהלוה כיון דזה גובה וזה גובה ואדמון שאומר אלו הייתי חייב לך הוכחתו מהמלוה והלוה ואף במקום שכלה הוכחתו מהמלוה כגון שמסר מודעה עדיין נשאר ההוכחה מהלוה משא"כ לר"ש אא"ל שהלוה עשה כן להרויח דהא ס"ל הפוכי מטרתא והדרא קו' לדוכתא מ"ט דחכמים הא איכא הוכחה מהלוה אף דאיכא להמלוה הראשון עדיות ובינונית וללוה זיבורית אין לומר משום זה לוה לו הלוה כדי לגבות לזה תחילה זבורית בהגיע הזמ"פ ואח"כ יגבה הוא בינונית דז"א דהא יכול להמתין עד הגעת זמ"פ של הב' ואז יהא הפוכי מטרתא וממילא דכל שאינו נותן לו כדינו א"י לכופו לפרוע חובו מיד כמבואר בח"מ סימן ע"ד סעיף ו' וממילא יוכל לסלקו מיד עם השט"ח לר"ש אפי' ת"ז כמש"ל

וא"ש ג"כ דברי רש"י מקו' המהרש"א הנ"ל דל"ק מהלוה דאמאי הי' לו ללוות ה"ל לפרוע שחזקה דאין אדם נותן במתנה עד שפורע חובו תחילה דז"א דהלוה עושה כן שיוכל להיות שיהי' ריוח בהלואה זו דאם המלוה יבוא בהגעת הזמן לגבות חובו אזי יתן לו זיבורית והוא גובה אח"כ בינוני' ואם ימתין המלוה אז לא יהא לו היזק ללוה שיוכל לסלקו בשט"ח שלו אבל לעיל בראשון ליו"ד כתב רש"י בפשיטות ההרוחה בהמתנת מעות ואתי שפיר

ועתה נבוא לתרץ קו' ההפלאה שהקשה הא גם לר"ש משכחת זה גובה בכשיש לא' מחצית החוב עדיות ומחצה בינוני' כנ"ל בקו' הג'. ולק"מ דהא מבואר בח"מ סי' ע"ד דלהמלוה יש לו תמיד הברירה לומר אין אני רוצה להתפרע בזיבורית אלא אני רוצה להמתין עד שיהא ללוה בינונית או מעות וה"ה נמי שיוכל המלוה לומר איני רוצה לגבות עתה החצי ולהמתין עם החצי הנשאר עד שיהא לו מעות או בינונית וא"כ מצי לומר בעל העדיות והבינונית גבה אתה תחילה ומה אתה רוצה לגבות ממני כל החוב או חצי החוב אם רוצה בעל העדיות לגבות הכל י"ל לו אגבה אותך החצי בינונית והחצי בשטר שלך דהא הרשב"א הקשה דיסלק שט"ח שלו ותי' הש"ך בח"מ סימן ק"א שהשטר של הזיבורית שלו אינו שוה כשטר של הבינונית ע"ש וא"כ י"ל בעל העדיות נהי שהשטר שלך הוא זיבורית הא אם ה"ל בעד החצי החוב הב' זיבורית ובעד החצי עדיות ג"כ הייתי מגבה לך הזיבורית וא"צ ליתן לו העדיות וא"כ כיון שהשטר שלך לא גרע מזיבורית אסלק אותך החצי מבינונית שיש לי והחצי משטר שלך שהוא לא גרע מזיבורית ואח"כ מגביהו בעד החצי הב' בינונית שלו ואם יאמר בעל הזיבורית שאין רוצה לגבות רק החצי ונתן לו החצי בינונית ויחזור ויגבה ממנו ג"כ החצי בינונית שלו שהרי י"ל גם אני א"ר לגבות רק החצי ממנו ואם אח"כ יחזור, ויגבה ממנו החצי האחר גם הוא יחזור ויגבה ממנו ולק"מ: וליישב שיטת בעה"מ מקושיא הרמב"ן נראה דהנה הא שהקשה יגבה הבינונית מיד תי' התומים שם דירא הוא שיסלק לו במעות ולכך קיבל הוא ממנו המעות בהלואה מקודם. גם מה שהקשה מר"ש ג"כ תי' התומים דאי נוקי בכה"ג מ"ט דאדמון. אך מה שהקשה הרמב"ן מהא דזה מכר לו השדה דג"כ יאמר הך שרצה למכור הזיבורית ולגבות הבינונית. נראה לתרץ דודאי אין מדרך האדם למכור קרקעותיו דרוצה אדם בקב שלו מיו"ד קבים של חבירו רק דהכא שהלוהו זא"ז יכול לומר שדעתו הי' רק לגבות הבינונית ולמוכרם בדמים יקרים כמ"ש הרמב"ן וא"כ מחזיר לו המעות ויקח הזיבורית שהגבהו דהא שומא הדרא משא"כ ברישא שמוכר שדיהו דלא הדרא שומא ודאי דאין מדרך האדם למכור ולא להחליף קרקעותיו בשדה אחר כיון שהוא נחלת אבותיו ויודע כמה היא צריכה וכמ"ש רש"י בכמה דוכתי בש"ס: ועתה נבוא לתרץ קושית ההפלאה והקצה"ח שהקשו על הש"ך שפסק דשעבודא דר"נ גובה בינונית אפי' יש ללוה ב"ח זיבורית דהנה הש"ך סי' פ"ו הביא ראיות דשיעבודא דר"נ חל אפי' באית לי' נכסי דכמו בשיעבוד נכסי מדאורייתא טורף מלקוחות אפי' אית לי' נכסי ללוה רק משום תיקון העולם אינו גובה ובשעבודא דר"נ לא שייך תיקון העולם וממילא שייך שיעבודא דר"נ אפי' באית לי' נכסי וגם