בית יעקב על כתובות קכו

המעות אף שהוא נתן לו המעות בפי' על דמי השדה ושתק מ"מ יכול לומר הא ששתקתי כדי שתתן לי המעות כמו בסי' פ"ג הנ"ל וממילא יתבטל המכירה. ולפ"ז הוי כתבי והדר יהבי כמו ביהבי והדר כתבי שהרי יכול לעכובי זוזי. אמנם בח"מ סי' ק"ץ מבואר דאם קנה קרקע ונתן לו הכסף ואמר שקיבלם על דמי חובו שמ"מ המקח קיים א"כ מ"מ נראה דאם בתוך כדי דיבור של קבלת המעות אמר שחוזר מהמקח ומקבל המעות על חובו שנתבטל המקח דהא קיי"ל בסי' ק"ץ דבקנין כסף ושאר קנין יכול לחזור בו תכ"ד. ולפ"ז אפי' בכתבי והדר יהבי היה יכול לעכובי זוזי בתכ"ד של קבלת המעות ולומר שחוזר ממקחו ומעכב המעות על חובו ומתכ"ד ג"כ מביאין ראיות בהרבה מקומות בש"ס תדע דהא התוס' בב"ק ס"פ המניח כתבו דלר"ג דס"ל דטענו חיטין והודה לו בשעורים חייב שבועה דמ"מ פטור משעורים דהוי הודאה ומחילה על השעורים ולכאורה קשה דא"כ לא גרע מהילך דהא בשעת הודאה כבר נפטר מהשעורין כיון שטענו חיטין ולא שעורין ומחל לו ועכצ"ל כיון דתכ"ד יכול לומר גם שעורין אתה חייב לי ואין אני תובעך עתה וההודאה נגמר רק אחר כ"ד של הודאה כשלא אמר לו תכ"ד גם שעורין ובשעת הודאה עדיין הי' חייב גם שעורין ולא הוי הילך וחייב שבועה עליו אלמא דמחזיקין הוכחה להודאה מדלא אמר תכ"ד של הודאתו שעורים ה"נ תפסינן להודאה שאינו חייב לו מדלא אמר תכ"ד של קבלת המעות שתופס על חובו ואז היה המכר נתבטל ונתפרע מחובו שפיר קאמר אדמון וע"ז השיבו חכמים שפיר דזה פיקח היה שמכר לו הקרקע מפני שיכול למשכנו פי' דפיקח היה שלקח המעות על דמי המכירה ולא על חובו דאם היה תופסם על חובו היה. נתבטל המקח כנ"ל ואלו היה הלוקח שוב קונה הקרקע והוא היה צריך למוכרו דהא בשביל מורא שלא היה קונה אם לא היה שותק לא חשיב כהודאה וגבי עשאה סימן לעצמו לפי' ר"ח שפי' ד"ה עשאה סימן לאחר שהמערער מכר למוחזק ע"ש ובשלמא ביהבי והדר כתבי עוקר הוכחה שהיה לו לעכובי שטרו עד שיתן לו חובו והמקח קיים בקנין כסף כמ"ש הסמ"ע סימן ק"ץ ס"ק ז' לענין מטלטלין דהמטלטלין נקנין במנה שקיבל רק שמחזיקו במשכון עד שיפרע לו המנה שחייב לו ה"ה הכא היה לו לעכובי שטרא אלא ודאי מודה שאין חייב לו משא"כ בכתבי והדר יהבי דמתבטל המקח היה ירא לחזור בו תכ"ד כדי שלא יתבטל המקח והא דאמרו חכמים מפני שיכול למשכנו רצו ליישב בזה שלא תקשי אטו משום מורא זה שיתבטל המקח יכניס חובו בספק ולא יעכב המעות בחובו וע"ז אמרו שחובו בטוח הוא שהרי יכול למשכנו וכיון דהא דלא רצה לעכובי זוזי הוא רק בשביל שירא שהמקח נתבטל שפיר קאמר אדמון דהיה לו למסור מודעה והשתא א"ש דברי התוס' דבשלמא לעיל גבי עשאה סימן לאחר שהמורא הוא שלא ימכור לו ומוכרים אינם מצויים משא"כ הכא שעיקר היראה היא שלא יקח ממנו השדה ולוקחים מצויים ושפיר קאמר אדמון דהיה לו למימסר מודעה ול"ק שוב קושית המהרש"ל דירא שלא יוכל למשכנו דהיה יכול לעכב המעות ולחזור בו תכ"ד כמש"ל ומש"ה במטלטלין במשכי והדר יהבי דל"ל דהי' יכול לעכובי זוזי ולבטל המקח דהא כבר משכיה וגם, כבר החפץ מונח ברשותו של לוקח לא נתבטל שט"ח עי"ז:

וליישב קושית הפלאה על רש"י בהא שפי' שטוען מזויף שהבאתי בקו' הב' כו' נראה לפענ"ד לתרץ דודאי אא"ל אלו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני רק כשיש להוכיח מהמלוה שאלו חייב לא הי' מרוצה כן אבל מהלוה ליכא הוכחה דהא ודאי כשב' אומרים לוה וב' אומרים לא לוה מחזיקין כת אחת לפסולים וכיון דלא ידעינן איזה מהן נידון בס' ומהני תפיסה בתרי ותרי אבל ודאי אם ב' אומרים לוה בפנינו בזמן זה וב' אומרים בפנינו הודה המלוה שלא לוה בזמן זה שאומרים העדים ודאי דלא נידון כתרי ותרי ואין מחזיקין העדים לפסולים דהודאת בע"ד אינו פוסל עדים ומטעם מחילה נגעו בו ומקיימין דברי שניהם דכתבו התוס' בד"ה ורבנן חברך חברא דמטעם הודאה הוא וא"כ העדים הב' אין מכחישין הא' בראיות המעשה רק כמעידין שבפניהם הודה המלוה הא' ששטר מזויף (ואני לא הודיתי) ולפ"ז א"א לעשות הוכחה רק מהמלוה הא' כדי שיהי' נחשב כהודאה ולא מהמלוה הב'. ולתרץ קושיות הראשונים מהא דמקשה הש"ס לר"ש ה"ד הא גם לר"נ קשה כמו שהבאתי בקושיא ה'. וגם ניישב בזה קו' ו' ז' ח'. ולפענד"נ דלר"נ לא קשה דמצינו לאוקמי בלא מטי זימנא ומיירי כשהזמ"פ של הב' שטרות בשוה וכלין בזמן א' ולא קשה שוב מ"ט דאדמון דהנה בירושלמי מבואר דלר"ש נידונין השטרות תיכף כפרוע אפי' אם א' ימחול לחבירו חובו מ"מ אין הב' יכול לתבוע חובו. ובתומים סימן פ"ה ס"ק ד' הקשה ע"ז דהא בש"ס דילן אמר ביתמי דמגבי גבי אגבויי לא מגבי ואי נידון כפרוע גם היתומים לא היו גובין ע"ש. ולק"מ דהא למאן דס"ל בשלו הן שמין ויש בשטר אחד כח יותר מחבירו בשעת הלואה לא נחשב כפרוע ולפי תירוצא ביתמי ג"כ צ"ל דפליגי אדמון וחכמים ביומא דמשלם זימנא רק דאצ"ל דזה לעשר וזה לה' ואינן באין לגבות בב"א די"ל דמיירי אפילו בבאו לגבות בב"א אחר שכלו ב' הזמנים של ב' השטרות ומיירי ביתמי ורק הזמנים של הפרעון אינם שוין בשעת הלואה ורק כשבאים לגבות בב"א אחר שכלין ב' הזמנים של ב' השטרות וא"כ לא נחשבו כפרועין בשעת הלואה וא"ש. ולפ"ז א"ש המשנה לר"נ דמיירי ביהבי והדר כתבי. והנה יש לעיין אם המלוה הב' נתן לראשון קודם שהגיע זמ"פ של ראשון המעות בתורת הלואה עד הזמ"פ של הראשון ותובע הב' לא' שיתן לו שט"ח על ההלואה והא' רוצה לסלקו בשט"ח שיש לו על המלוה הב' תליא בפלוגתא דר"נ ור"ש דמבואר בח"מ סי' ע"ד דהלוה יכול לסלק בע"כ של המלוה בתוך הזמ"פ כיון שהזמן נעשה לטובתו. אמנם הסילוק שא"י לסלקו בכלות הזמ"פ ודאי שא"י לכופו בתוך הזמ"פ ולפ"ז לר"נ שזה גובה וזה גובה א"כ ודאי דבכלות הזמן א"י המלוה הב' לכופו להמלוה הא' שיקח שט"ח שלו תמורת שט"ח דהא ס"ל דזה גובה וזה גובה א"כ ג"כ בתוך הזמן ודאי דא"י לסלקו בהשט"ח וחייב ליתן לו שט"ח על עצמו דוקא כשהמלוה הב' רוצה שיאמר אפשר ששט"ח שלי יהי' יותר טוב ששעבודו יהי' על בינונית וכאן לא שייך קושית הרמב"ן שהקשה שיגבה הבינונית תיכף דהא בכאן אדרבה המלוה הב' כופה להא' ליתן לו שט"ח או שיחזיר לו מעותיו משא"כ לר"ש דס"ל דכל א' עומד בשלו וככלות הזמן בשט"ח שיש לו עליו ג"כ נידון תיכף כפורע לפי' הירושלמי. ולפ"ז גם בתוך הזמן יכול לכופו ולסלק לו בשט"ח שלו תמורת שט"ח של הב' וא"כ שפיר קאמר אדמון כיצד אתה לוה ממני פי' למה כתבת שט"ח על עצמך הי' לך ליקח מעות ההלואה שלוית ממני בפרעון חובך ולהחזיר לי שטרי דאדמון כר"ש ס"ל אבל חכמים כר"נ ס"ל דזה גובה כו' וממילא הוכרח ליתן לו שט"ח על עצמו שהב' כופה אותו ולכך ס"ל דזה גובה כו' דל"ש שוב טענה דאדמון וזה א"ש לר"נ אבל לר"ש מקשה שפיר דהא לר"ש קשה הא דנקט זה גובה וזה גובה וע"כ מיירי כשאין זמ"פ של שניהם שוה ולזה הקשה הש"ס שפיר דאי הא' לעשר והב' לה' בהא לימא אדמון הא לא מטי זימנא ופירש"י שפיר דנוח