בית יעקב על כתובות קכד

ברש"י ד"ה איהי היא דאפסדה אנפשה תגבה כתובתה ביחד. ולפעד"נ דהנה לכאורה קשה דאמאי נזונית עד כדי כתובתה בממ"נ מאי ממ"נ איכא הכא כיון דעידי מיתה היא מכחשת ואומרת לא מת ועל שאומרת שגירשה לא מהימנא ואמאי מתפרנסת וכעין זה מבואר בח"מ סי' פ"ח בטענו חיטין והודה לו בשעורין דאפי' איכא עדים על השעורים פטור קשה אמאי נימא ג"כ ממ"נ כזה או העדים שאמרו שעורים אמת או הוא אומר אמת שחיטין הי' חייב ולשיטת הרא"ש שם מטעם הודאה הוא ולא מטעם מחילה או עכצ"ל כיון דהוא מכחיש העדים כמאן דליתנהו דמי וטענת חיטין אמרינן שהוא משקר לתבוע וה"נ דכוותי' וכן בח"מ סי' ע"ט באומר לא לויתי ועדים אומרים לוה ופרע שחייב לשלם מטעם דעל ההלואה העדים מכחישים אותו ועל הפרעון הוא מכחיש להעדים ולא אמרינן בממ"נ או הוא אומר אמת או העדים אומרים אמת אלא ודאי ע"כ צ"ל דהא דאזלינן בתר הודאתו להכחיש את העדים הוא דוקא כשהודאתו מחייבו כגון בשעורים שהעדים מחייבים והמלוה מודה שהלוה אינו חייב שעורים אמרינן דנהי שהעדים בודאי אומרים אמת מ"מ כיון שהוא בעצמו מודה שהלוה אין חייב לו נאמן על עצמו משא"כ הכא שאף שמכחישה להעדים האומרים מת ואומרת חי הוא ואפילו לא אמרה גרשני מ"מ הא בחי ג"כ יש לה מזונות רק דיש לחוש לצררי ועכשיו אנן ידעינן שבודאי לא התפיס לה צררי דהא העדים ודאי אומרים אמת שמת ובמת לא התפיס צררי ולא שייך למיזל בתר הודאתה כיון שאף לפ"ד לא נפטרו הנכסים מחיוב מזונות שלה דהא היא אומרת שלא התפיס לה צררי ואנן ג"כ יודעים באמת ע"פ העדים שכן הוא דמת ולא התפיס לה צררי ולזה ל"ש ליזול בתר הודאתה וראי' לזה דהא התוס' ד"ה ששמעו בו שמת רצו לומר ששמעו היינו בקול ולא הי' קשה להס"ד א"כ אמאי נזונית עד כדי כתובתה הא ליכא ממ"נ דהא ע"י קול אין מחויבי' בהכתובה ועכצ"ל כיון דאיכא קלא אין הוכחה כל כך ולכך ל"ח לצררי ונאמנת שלא התפיס לה צררי וא"כ מכ"ש כששמעו בו שמת ע"פ עדים ולפ"ז ל"ק ג"כ קו' רש"י דניתן לה כתובה בב"א דלפי מש"ל א"א ליתן לה כיון שהיא מכחשת העדים על המיתה והיא אינה נאמנת על הגירושין וליישב דברי רש"י נראה דהי' לרש"י הוכחה דמיירי ע"כ שעידי מיתה באו מתחילה קודם שאמרה היא גרשני דאי כשבאו אח"כ קשה אמאי נזונית עד כדי כתובתה ממ"נ הא אפי' באמת מת או נתגרשה מ"מ אין לה כתובה דממדרש כתובה נלמד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי והכא ודאי אסורה לינשא לאחר כשהיא מכחשת העדים ואומרת שחי הוא וגירשה וממילא אין כאן חיוב כתובה כלל אעכצ"ל דעדי מיתה באו תחילה והרי היא יודעת שמותרת להנשא ע"פ העדים וכשהיא אומרת חי הוא וגרשני דמי לאומרת אשת איש הייתי וגרושה אני דנאמנת מכח הפה שאסר ולפ"ז מקשה רש"י שפיר דניתן כל הכתובה יחד מכח הפה שאסר וע"ז תי' רש"י שפיר בהא דקאמר מתפרנסת וכו' אם אינה רוצה כו' דלכאורה עוד קשה דהי' לו להברייתא למנקט רבותא יותר שיכולים ליתן לה כל הכתובה ביחד וממילא נדע שאם תרצה מחמת טובתה לקבל במעט מעט וכמ"ש רש"י שודאי נותנין כיון שאפי' בב"א נותנין מכ"ש לאחדים אלא נראה דקמ"ל דסד"א שלא ניתן לה כלל בתורת מזונות רק בתורת כתובה דכבר מחלה מזונות באמירת גרשני וקמ"ל דלא נחשב אמירתה כמחילה מטעם שכתבו התוס' דפ"ט ד"ה יכולה לומר גרשני ויכולין ליתן לה ג"כ בתורת מזונות והנה לפמ"ש לעיל דנחשב כהפה שאסר טובא קמ"ל דאם היו נותנים לה רק בתורת כתובה היתה צריכה לישבע אבל עכשיו שנותנין לה ג"כ בתורת מזונות מכח הפה שאסר דאילו היתה מודה לדברי העדים היתה מתפרנסת והולכת בלא שבועה ולכך גם עתה דמתפרנסת עד כדי כתובתה מתפרנסת בלא שבועה

בתוס' ד"ה חנן וא"ת הא אמרינן בהשוכר ש"ח שהי' לו לקדם וכו' וכן הא דתנן הי' כו'. קשה לי הא מבואר בח"מ סימן רס"ד ורס"ה דדוקא שלא בפניו אבל בפניו או שיש שם ב"ד מחויב להתנות וכשלא התנה א"צ לשלם וע"ש בסמ"ע דכתב הטעם מדלא התנה מחל ולפ"ז ל"ק בשלמא גבי הצלת אבידה שלא בפניו שאין שם לא הבעלים ולא הב"ד וא"א להמתין על ההצלה לכך חייב אע"פ שלא התנה משא"כ במזונות לא מבעיא אם הבעל כאן יכול להתנות בפניו ואפילו אינו כאן הרי יש שם ב"ד ויכול להתנות בפני ב"ד וצ"ע

בא"ד נראה לרבי דהיינו טעמא דאינו משלם דמי חמורו שלא תיקנו כו'. פי' לדבריהם שחזרו מדבריהם הראשונים וס"ל דאפ' בפניו ג"כ הי' תקנה והא דהקשו בראשונה משטף נהר חמורו ע"ז מתרצים דלא תיקנו חכמים לשלם אלא מה שמהנה אותו ואינו מהנה אלא כדי שכרו וא"א לפרש דבריהם שלא בפניו דהא כתבו שגם הוא הי' מוציא שוכרים וכו' ושלא בפניו לא שייך זה

דף קח ע"ב בתוס' ד"ה אדמון אומר וכי בשביל דאע"ג דאמר לקמן כ"מ שאמר ר"ג וכו'. וליישב קו' התוס' וגם דברי רש"י תמוהין מאד שכתב בפירושא דשמעתתא דמרובין יב"ח דהוא שלא כהלכתא דהלכתא עד שיבגרו. ונראה דבב"ב דף קל"ט אמר ר"ג בעצמו דמרובין היינו שנים עשר חודש ע"ש וכיון דר"ג איירי בהא מתני' ולכך פירש"י המשנה כן ולפ"ז יתיישב ג"כ קושית התוס' דהנה לכאורה קשה בהא דאמר אדמון וכי בשביל שאני זכר הפסדתי הא הנקיבות באין מצד שטר חוב שמתחייב להן אביהן מזונות בין שיהיו מרובין ובין מועטין וכמו שהאלמנה הבאה מכח שטר חוב של הכתובה היא מדחה היורשים כמו כן הבנות אך לרבן גמליאל לשיטתיה מקשה שפיר דס"ל דמרובין היינו שנים עשר חודש ועל כרחך לאו מלישנא שכתב בנין נוקבין דבכתובה נכתב עד שיבגרו וע"כ לא תיקנו רבנן התקנה דבנין נוקבין במקום שיתבטל ירושה דאורייתא ולכך אינה נוטלת עד שיבגרו וע"כ הא דנוטלת מזונות עד שנים עשר חודש ע"כ תקנה אחרת היא ומתמה שפיר וכי בשביל שאני זכר כיון שהתקנה לא היתה רק על יב"ח שיודחו הזכרים מתמה עצמו וכי בשביל שאני זכר וממילא מיושב קושית התוס' דהכלל שאמרו כל מקום שאמר ר"ג רואה אני כו' לא כייל הא כיון דר"ג לא מתמה עצמו רק לפי שיטתו אבל לפי מה דקיי"ל דמרובין היינו עד שיבגרו והוא מכח מ"ש בכתובה בנין נוקבין דהוי כשט"ח אף ר"ג מודה דיפה אמרו חכמים

בתוס' ד"ה הפוסק כשפסק במעמדה וכו'. לכאורה קשה דמאי מועיל במעמדה בנערה כיון שיכול לקדשה בע"כ א"כ מה היתה יכולה לעשות כשקידשה ופסק עליה ולכן נראה דהנה הא דיכול לכוף שתשב עד שתלבין ראשה אף שלא קנה המעות לפי מ"ש התוס' ד"ה תשב ע"כ צריך לומר הטעם דהנה אף דכותבין לבתולה יב"ח מ"מ אם התנה בשעת קדושין עמה שתמתין ב' או ג' שנים ודאי דמחויבת להמתין עד זמן שקבעו בשעת קידושין ולכך הכא שקבעו זמן הנשואין אחר נתינת המעות שוב א"י לכופו על הנשואין עד אחר נתינת המעות כמו בקביעת זמן אחר אף שתלה הזמן בדבר שביד אחר ולפ"ז שייך שפיר זה