בית יעקב על כתובות קכג

תודה יכולה למימר שיתן לה למשכון שמא יחסר לה לבסוף ומ"מ צריכים אתם ליתן לי מזונות עכשיו והמשכון יהא בידי כשיכלה אקח מהמשכון ומודים בני כה"ג שאינה נשבעת רק לבסוף כשתבוא לגבות כתובתה שאז כלין חיוב המזונות ואז נשבעת על הצררי אבל בהלך למדה"י דהחשש הוא שיש בידה מעות לפרעון מזונות ושמא נשאר בידה כשמת לכך ס"ל לבכה"ג דתשבע, אף בתחילה וכן נגד משעבדי דכל זמן שיש בידה משכון שתוכל לגבות ממנו יכולים לומר הנחתי אף לאנשי גליל כמבואר באה"ע סימן ק"ב לכך אינו גובה ממשעבדי. ולפ"ז לא קשה קושית התוס' שהקשו דמ"ל מת בביתו ומ"ל מת במדה"י. דבמדה"י ס"ל בכה"ג דתשבע בתחילה דחשש צררי הוא חשש פרעון ולכך שפיר מחוייבת לישבע משא"כ במת בביתו דהוא רק חשש משכון א"צ לישבע ולא קשה ג"כ קושית התוס' בגיטין דבתו ג"כ א"צ לישבע כשגובה מבע"ח מה"ט כיון דמזונות בתו ג"כ אינו קצוב משום רפואה וא"צ להחזיר המשכון לעולם עד אחר שכלו מזונותיה ואחר שכלו שאינה נוטלת א"צ לישבע שבועת המשנה דשבועת המשנה היא רק ליטול ולא להיפטר וממילא ל"ק ג"כ קושית התוס' בגיטין הנ"ל דיש לומר דודאי לענין מזונות דניחא ליה בהרוחה חיישינן שפיר לצררי מבכתובה ולכך כתובה גובה ממשעבדי ולא מזונות דנגד משעבדי אף כשיש בידה צררי למשכון אינה גובה אבל לענין שבועה אינה נשבעת כיון דל"ח רק לצררי למשכון ומשום משכון א"צ לישבע למזונות מטעם הנ"ל משא"כ לכתובה כשבאה ליטול צריכה לישבע על כתובתה אם אין משכון ת"י כן נ"ל ברור ונכון

בתוס' ד"ה ואם בא ואמר פסקתי דאל"ה לא תמצא מי שילוה לה כו'. וליישב שיטת רש"י נראה דודאי כשמכרו הב"ד או משכנו ודאי דאין הבעל נאמן להוציא מיד הלוקח או מהלוה ומחוייב לשלם דאם הב"ד שיעבדו הנכסים חשוב כמכרו דשיעבוד כמכר דהא אם הב"ד מכרו הנכסי' להגבות להמלוה ואח"כ נתברר שהשטר פרוע צריכין להחזיר להלוקח המעות כמבואר בא"ע סי' ק"ג סי' י"ב בהג"ה דאם מכרו ב"ד בטעות דאין היתומים יכולים לטרוף וע"ש בתשובת הרא"ש דאפי' לא עשו היורשי' ערמה צריכין להחזיר המעות וע"ש בח"מ שכתב כן וכ' בתשובת הרא"ש שם הטעם דב"ד דזבין אחריות איתמי וכמו שאם בא אחר לטרוף הקרקע מחוייבים היורשים באחריות כן נמי אם הן בעצמן צריכין לטרוף וכמו כן אם הב"ד שיעבדו לאחרים קרקעות ודאי דג"כ אחריות איתמי ולפ"ז בודאי ילוו לה וכוונת רש"י הוא רק כשהב"ד הגבו לאשה עצמה הקרקע במזונותי' ואח"כ בא וטען פסקתי לה לא מבעיא לשמואל שפסקו מחמת ששמעו בו שמת ואח"כ בא בעל' נתברר שבטעות פסקו והגוביינא שהגבו לה הב"ד בטעות הוה ודאי דמחוייבת להחזיר אלא אפילו לרב שם אפ"ה כ"ש דכשטוען נאמן מטעם שיש הוכחה רק דס"ל דאנן לא טענינן וכיון דנאמן ולא שייך גבי דידהו לומר אחריותא איתמי ולכך נאמן אף להוציא מידה אך הא קשה כיון דס"ל לרב דכשטוען נאמן אף נגד מעב"ד וע"כ מודה שהוכחה גמורה היא מדלא חזר אחר שנסתלק ממנה כמו שמואל רק דפליג אשמואל וסובר דשלא בפניו לא טענינן לי' ולכאורה קשה הא כל מידי דמצי למיטען והוא שכיח טענינן ג"כ שלא בפניו לכן נראה דכוונת רש"י היא רק כשעדיין מה שהגבו לה הב"ד הוא בעין ת"י וטוענת שלותה ממונה למזונותי' והבעל טוען שהמעות של מזונותי' הוא מהצררי שהתפיסה דאז נאמן הוא אף להוציא מידה דמבואר בח"מ סימן ס"ב ובא"ע סי' פ"ה באשה שטוענת על המעות שת"י שלי הן והבעל טוען שממונו הם דאם היא אשה הנו"נ ושהבעל רגיל להפקיד אצלה אינה נאמנת וא"כ בהלך למדה"י שכיח הוא שהמעות שת"י הוא מצררי דבעל כיון דשכיח יותר שיהא מעות של בעל ת"י מלומר שיש בידה מעות שאינן של בעל דחזקה שכל ת"י אשה משל בעלה הוא ולית לה מגרמה כלום ולכך יותר יש לומר דמשל בעלה בא לה הממון ודמי ממש לאשה הנו"נ בזה ומכ"ש הכא שטוענין על דבר ידוע של בעל שיש לבעל ג"כ חזקת מ"ק אבל שלא בפניו אין הב"ד טוענין עבורו שאין אנו יודעין אם יש לו מעות

בתוס' ד"ה ואם בא ואמר כו'. לכאורה נראה דה"ה אם כבר מכרה בלא פיסוק ב"ד דיכול לטעון כן ללוקח ואף שמן הדין היא מוכרת שלא בב"ד אך מ"מ צריך קודם מכירתה שיהא לה פיסוק ב"ד למזונותי' דאז דוקא א"י לומר שהיתה מצמצמת דמה לי מכרה ומה לי לותה ושעבדה הא שיעבוד בכל מקום חשיב כמכר ועי' בחידושי לא"ע מ"ש בזה בסי' ע'

בגמרא כששמעה בו שמת בע"א כו'. ולפ"ז צריך לומר דס"ל כמאן דאמר מאי דבר אחר צדקה דהא תכשיט לא יהבינן כשמת

ע"ב בתוס' ד"ה עמד בדין וברח ומיהו קשה לפירש"י דעל כרחך הכא מיירי שברח שלא מחמת מרדין כו'. וליישב שיטת רש"י נראה דהנה גם לפי' התו' דחלה הוי כמו ברח ומוקי לה הכא בברח מחמת מרדין מ"מ קשה מאי מקשה הא כתבו התוס' לעיל ד"ה כששמעה בו שמת דאם נאמר כגון שפסקו מברא וכיוצא דאף שמואל מודה שפוסקין דליכא הוכחה מדלא חזר ע"ש וע"כ צ"ל דברח מחמת מרדין ואח"כ פסק האונס מטעם שכתבו התוס' שם דלא שכיח אונס יותר מיום או יומים ע"ש ולפ"ז לרש"י ג"כ לק"מ דכיון שפסק האונס ואפ"ה לא בא שוב לא דמי לחלה וחייב במזונות כנ"ל

בגמרא מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה. והנה לכאורה קשה דהא כתובה ואין עמה גט אינה גובה כמבואר דף פ"ט לרב דאמר גט גובה עיקר וא"ל דכתובה דתנן היינו תוס' דהא ברישא דאמרה מת גובה כתובתה היינו עיקר דהא ליכא מדרש כתובה גבי תוס' ואינה גובה תוס'. ולפי מ"ש בסמוך א"ש הכל דמבואר הוא דכשהעדים אומרים מת והיא אומרת חי ולא התפיס לה צררי דנזונית מנכסי יתומים דכיון דהעדים נאמנים בדבריהם והיורשים יורדים לנחלה ע"פ ולפי דברי' שאומרת חי הוא ולא התפיס לה צררי ג"כ חייבין לה מזונות וזה לא אמרינן דהוי דברי' כהודאה שמודית שפטורין דבאמת אדרבא היא אינה מודית שפטורין הן רק שאומרת חי הוא ואילו לא היו עדים שמת היינו אנחנו פוטרין אותן מכח חשש צררי ומכח ההוכחה מדלא חזר כו' משא"כ עכשיו יודעים אנו מכח העדים שלא התפיס לה צררי מה"ת נעשה הוכחה בשקר וכיון דלפי דברי שניהם חייבים הן ואנן ג"כ יודעים שחייבים מה"ת נפסוק שלא ישלמו ולפ"ז א"ש ה"נ בכתובה כיון דהעדים אומרים מת ממילא לא חיישינן שמא פרע לה והיא אומרת שגירשה ולא פרע לה נמצא לפי דברי' ולפי דברי העדים מגיע ליתן לה הכתובה ואנן ג"כ יודעים שלא פרע לה מה"ת נעשה חשש במה שאנו יודעים שהחשש הוא שקר וההודאה שלה לא הוי הודאה כדי לפטור דהא אומרת האמת שלא פרע לה ומכ"ש אם נאמר שהעדים שאומרים מת באו קודם שאמרה היא גרשני בעלי דנאמנת מטעם הפה שאסר וכמש"ל בסמוך: