בית יעקב על כתובות קכב

ומ"ש רש"י דלצררי ליכא למיחש דהא סופה לישבע כו'. משום דהי' קשה לרש"י נהי דבשמעו בו שמת ליכא חשש צררי דמזונות כיון דליכא הוכחה מ"מ תקשי הא במיתה ודאי איכא הוכחה לחששא דצררי דכתובה וכמ"ש התוספות בב"ב דף קנ"ח ד"ה ובה"א נכסים בחזקתן דכשהולך למדה"י אז מתפיס לה צררי ע"ש וכיון שנתפסה מכתובתה תו לית לה מזונות ואף דרש"י בערכין פרק שום היתומים כתב דחיישינן לחשש דצררי היינו למשכון י"ל דרש"י לא כתב כן רק משום בע"ח אבל לכתובה י"ל דס"ל לרש"י כהתוס' בב"ב דסמוך למיתה או להליכה למדה"י מתפיס לה ג"כ צררי לפרעון דבאשתו לא ניחא ליה שתתבזה בב"ד כמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"ש סי' צ"ו ודאפי' בצררי דמשכון ג"כ תקשי לאנשי יהודא דהיורשים יכולין לסלק הכתובה אימת שירצו א"כ יכולים היורשים לטעון קבלת הצררי בכתובתך ולית לך מזוני ואף דשמואל סובר כאנשי גליל מ"מ הא התוס' כתבו לעיל דף נ"ד דאפי' שמואל מודה במקום שנהגו כאנשי יהודא ובמתניתין סתמא קתני דמשמע אפי' לאנשי יהודא יהבינן לה מזוני בלא שבועה ועוד דאפי' לאנשי גליל משכחת לה שהיורשים יכולים לכוף כגון שקיבלה דבר מועט על הכתובה וע"ז כתב רש"י שפיר דלענין חשש צררי דכתובה הרי סופה לישבע על כתובתה כלומר דנגד חשש צררי דכתובה כבר האמינו חז"ל בשבועה ולא חששו כ"כ לצררי דכתובה כמו למזונות והרי סופה לישבע

ועוד אפשר לתרץ דרש"י ס"ל כשיטת הר"ן דבאלמנה ליכא למיחש לצררי שלא להגבותה כלל מטעם דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ומוחזקת היא וכוונת רש"י היא רק לומר שפוסקין משמע אפי' בלא שבועה וע"ז כתב רש"י הטעם דלצררי ליכא למיחש להשביעה דלענין שבועה ס"ל לרש"י דצריכה לישבע דנהי דאלמנה חשיבה מוחזקת מ"מ לא עדיף ממשכון כמבואר בב"ש באה"ע וע"ז כתב רש"י דא"צ לישבע משום דתשבע בסוף ודקיי"ל כחנן רק דהיה קשה לרש"י בהא דאמר חנן תשבע בסוף למאן דאמר חששא דשמא אמר לה צאי מ"י דהכא לא שייך לומר דתשבע בסוף דהיינו שסומכין על השבועה שתשבע בשעת גביית הכתובה ולענין חשש זה דצאי אין סופה לישבע על זה כשתבוא לגבות כתובתה והי' לה לישבע מיד ולזה כתב רש"י לפרש דבריו דחנן וגם מה דאמר בש"ס לישנא דפוסקין ומשמע בלא שבועה דקיי"ל כחנן ולזה כתב רש"י דכן הוא דלכ"ע אין צריכה שבועה כלל בעת שתובעת מזונות דלחששא דצררי אמר חנן תשבע בסוף כלומר הרי סופה לישבע כשתבוא ליטול הכתובה ולענין חששא דצאי ליכא למיחש כלל דכשמת נתבטל אמירת צאי והא דלא כתב רש"י לענין חששא דצאי ג"כ הטעם דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ומוחזקת היא דז"א דבשלמא נגד החשש דצררי אף דאית לה צררי למשכון מ"מ הצררי וכל הנכסים אפי' הן מאה מנה בחזקתה קיימי דלעולם אית לה מזונות כמ"ש התוס' ס"פ אלמנה אבל נגד החשש דאמיר' צאי אי הוי אמרינן דאמירת צאי מועיל גם נגד יתומים ונפטרו היתומים ממזונות לאו מוחזקת היא כלל. ולכך הוצרך רש"י לומר דלא מהני אמירת צאי נגד יתומים כלל כנ"ל ברור

בא"ד דפסקי' מברא כו'. לכאורה קשה דבשלמא כי מוקמינן לה בשמעו בו שמת ובא אחר שמיעה שנתברר שהשבועה שקר וחזרה ההוכחה מדלא חזר למקומה קתני שפיר שנאמן משא"כ בדפסקי' מברא ליכא הוכחה מה"ת יהיה נאמן באומר פסקתי לה מזונות כיון דליכא הוכחה וכי בעל שאומר פרעתי מזונות להבא יהא נאמן הא טוען אחר מעב"ד הוא ולא"כ וכמ"ש התוס' דף צ"ו ד"ה יתומים אומרים נתננו ע"ש ואפילו שבועה ודאי דלא צריכה וליישב דבריהם נראה לי בכוונתם דלא נצטרך לאוקמי כשנתברר דהשמועה שקר רק כשאירע אונס ופסקו לה ב"ד מזונות כל משך האונס ואח"כ נסתלק האונס ואפ"ה לא חזר למקומו ועדיין הוא במד"ה דחזרה ההוכחה למקומה דהב"ד א"י להוציא מידה מה שפסקו לה במשך האונס מחמת החששא וההוכחה אבל אם בא וטוען בברי נאמן אף להוציא לרש"י ולהתוס' להשביעה כיון שטוען ברי ויש לו נמי הוכחה

בתוס' ד"ה שמעו בו שמת כ"ע לא פליגי ובקול נמי ליכא למימר כו'. לכאורה קשה דבפשיטות ה"ל להוכיח דא"כ למה ליה להש"ס למימר בעד אחד ה"ל למימר סתם ששמעו בו שמת דהיינו בקול דנגד מזונות האשה מהני קול ובניה ובנותיה דהיינו למיחת לנחלה ודאי דהקול לא מהני. ואפשר דהתוס' הוכרחו להוכחה זו לשיטת ר"ש שהביאו בד"ה מאי פסקא דלבניה ולבנותיה דאין נותנין כשהוא חי הוא מטעם חשש צררי ולא כשיטת רש"י דף מ"ח ע"ש וא"כ לא הוי מצי למימר בשמעו בקול דהוי מצי למימר דכשיש קול מסלק חשש צררי תיקשי בניו נמי ולכך הוצרך לומר בעד אחד דבזה לא מסלק חשש צררי דמצינו לפעמים דעד אחד גרע מקול כמ"ש התוס' לעיל דף ק"א ד"ה והא אמרר"י ד"ה אין ערעור

בתוס' ד"ה קטנה וספקה והא אין מחילת קטן כלום. ולכאורה קשה נימא דמיירי כשעכשיו היא גדולה ומבואר בח"מ סימן רל"ה דאם הגדיל ולא מיחה דהמקח קיים וי"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הר"ן דמכח ההוכחה אמרינן ששולח לה מזונות ולפ"ז אי מיירי שעכשיו היא גדולה א"כ חוזרת ההוכחה למקומה לומר ששולח לה צררי דכיון שהיא גדולה מתפיס לה צררי. אמנם מדברי התוס' לעיל דהחשש הוא שמקודם ההליכה מתפיס צררי מדלא חזר וא"כ הדרא קושיא לדוכתה וצ"ע

בתוס' ד"ה תרגמה שמואל תימה א"כ מאי טעמא כו' דמה לי דמת בביתו מ"ל כו'. ולעד"נ לתרץ דהנה לכאורה קשה דהא התוס' לעיל דף ק"ג ד"ה אימר צררי כתבו דבחי יש לחוש לצררי יותר מבאלמנה דבחי ניחא ליה בהרוחה יותר מבאלמנה וא"כ מאי טעמא דבכה"ג דבאלמנה נשבעת בשעת גביית מזונות ובתו נזונית בלא שבועה כמבואר באה"ע סימן קי"ב סעיף ו' אף דבבנות לא שייך הא דתשבע ואף דהב"ש שם כתב דגדולה נשבעת כבר השיג עליו בס' הפלאה ע"ש וגם בתוס' גיטין דף נ"א ד"ה אימר צררי תמהו דלענין לטרוף ממשעבדי למזונות בנותיו חיישינן יותר לצררי מלכתובה ולענין ב"ח לשבועה חיישינן יותר לכתובה מלמזונות בנותיו ע"ש ולכן נראה לפענ"ד דרש"י בערכין ר"פ שום היתומים כתב דצררי היינו למשכון ולא לפרעון נמצא סמוך למיתה אינו נותן צררי רק למשכון כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו ולא לפרעון ובהלך למדה"י לענין מזונות ע"כ אינו נותן למשכון דהא צריכה למזונות רק ע"כ נותן הצררי לפרעון שתיזון מהם ולפ"ז א"ש דבמת בביתו חששת צררי הוא למשכון דבסמוך למיתה אינו מתפיס רק למשכון וע"כ דאינו נותן בודאי רק משום שלא יעשה מטלטלין אצל בניו ולא לפרעון דלפרעון לא חיישינן דהא אינו יודע אם יתחייבו היורשים כלל דלמא מנסבא ולכך במת בביתו א"צ לישבע דאף שתודה שקיבלה המשכון על מזונות הלא הצררי בכלל נכסיו וכל נכסיו משועבדים למזונותיה כמ"ש התוס' דף צ"ו ד"ה נכסי בחזקת אלמנה כו' דמטעם זה כל נכסיו בחזקתה הן אפילו מאה מנה שאין גבול למזונותיה ומה"ט א"צ להחזיר המשכון משום דילמא יחסר פ"א משיעור מזונותיה ותקח מהמשכון א"כ לעולם אין עליה שבועה כשבאה ליטול מזונותיה דאף אם