בית יעקב על כתובות קכא

בתוס' ד"ה ת"ש תימה אמאי לא מייתי הך מעיקרא כו'. ובספר הפלאה תירץ דהמקשן ידע די"ל דמיירי בקנו מידו רק שסמך עצמו על הקושיא דא"ה בנות נמי ורק דיכול לשנויי בנות משום שאין קצובים אלא מהפקחים שהיו כותבין כ"ז שאת עמי מוכח דהסוגיא אזלא למ"ד לפי שאין כותבין דכשכותב כ"ז שאת עמי ג"כ אין לו קצבה למטה ע"ש שהאריך קצת. ודבריו תמוהין לענ"ד דא"א כלל לומר דהסוגיא אזלא למ"ד לפי שאין כותבין דא"כ תיקשי דהי' לו להוכיח דניתן ליכתב מברייתא ד"ה גובין כו' דאי ניתן ליכתב אמאי גובה מבני חרי כיון שאין חילוק אצלו בין קצוב לאינו קצוב. ולעד"נ לתרץ בפשיטות דודאי סוגיא דהכא אזלא רק כמ"ד קצובין כמ"ש לעיל וס"ל דקצובין וכתובין בעינן ולכך בעי אי ניתן ליכתב ועיקר הסמיכה של המקשן הי' על קושיא דא"ה בנות נמי ולמ"ד שאין קצובין ול"ק כלל מבנות אפי' בגירשה ואהדרה דהא מ"מ אין להו קצבה למטה והמ"ל דכשאין קצבה למטה דחשוב ג"כ אין קצובין כמ"ש תוס' ד' נ' ד"ה ומאי עלויא ע"ש ולכך מייתי מקודם הך דפקחין ואח"כ דהיא נזונית מנכסי' משעובדים ומשמע אפי' בהך דפקחין גובה ג"כ מנכסים משועבדים וע"כ צ"ל דכשיש קצבה למעלה עד ה' שנים ג"כ גובה ממשעבדי ומקשה שפיר א"ה בנות נמי דהיינו בנות דגירשה ואהדרה ג"כ וגבו ממשעבדי דג"כ יש להן קצבה למעלה וא"ש

בתוס' הב"ע בשקנו מידו בפ' הניזקין מוקי להך נמי בשקנו מידו כו'. ולכאורה הוא שפת יתר דלענין מה הביאו התוס' דגם בגיטין מוקי לה בשקנו מידו הא דבריהם שייכים בפשיטות ג"כ כאן. לכן נראה דהתוס' הקשו להם על המקשה דמוכיח מהכא דניתן ליכתב הא בגיטין בלא"ה הוצרך לאוקמי בקנו מידו וממילא ליכא הוכחה וע"ז כתבו שפיר דהתם לא אוקמי בקנו מידו רק למ"ד שאין כותבין דלדידי' צ"ל דע"כ שטרי פסיקתא לא ניתן ליכתב דאל"כ תקשי מתני' דקתני גובה ממשעבדי אברייתא דקתני גובה מהמחוררין דהא לדידי' אין חילוק בין קצוב לאינו קצוב. וע"כ צ"ל דס"ל לא ניתן ליכתב ומתני' איירי בקנו מידו וברייתא איירי בלא קנו מידו ואליבי' ליכא למבעי' כלל אי ניתן ליכתב או לא וע"כ לא אבעי' לי' הכא רק למ"ד לפי שאין קצובין וקצובין וכתובין בעי ואבעי' לי' אי ניתן ליכתב וחשוב כקצובין וכתובין א"ל ניתן ליכתב דלדידי' ליכא הוכחה דמיירי מתני' בקנו מידו מכח רומיא דמתני' אברייתא דברייתא דמיירי בקיבל לזון סתם דאין קצובין ולפ"ז כי משני בקנו מידו ומקשה א"ה בנות נמי מוכח דקנין אלים ומהני אפי' בדבר שאינו קצוב שלא כדברי הש"ך בסימן ס' ס"ק י"ב ע"ש

בתוס' ד"ה אימר צררי תימה לרבי דבגיטין תנן כו' והיכא שהודה האב כו'. פי' דהודאת האב מהני לגבי לקוחות אפילו והטעם הוא דחשש צררי היינו למשכון כמ"ש רש"י בערכין ע"ש פ' שום היתומים ועדיין לא נתבטל השטר ויכול ליתן המשכון במתנה ואז תוכל לגבות החוב ממשעבדי. ולפעד"נ ליישב בפשיטות קושית התוס' באופן אחר דהנה מבואר בח"מ סי' ל"ט בעידי קנין דאסורין לכתוב שטר אחר זמ"פ דחיישינן שמא פרעו וע"ש בתומים שהביא בשם הרמב"ן והרשב"א ור"ן דה"ה דיכול לטעון פרעתי נגד עידי קנין רק תוך זמנו גובה ממשעבדי אפי' בלא שטר כיון שיכולים לכתוב לו שטר ולפ"ז א"ש די"ל דחשש צררי אף בבתו לא מהני רק נגד חזקה דתוך זמנו דצררי הוא רק למשכון ולמשכון ניתן אפי' ת"ז כמ"ש הרא"ש אבל נגד חזקה דשטרך בידי מאי בעי כמו שלא מהני טענת פרעון כמובן לא מהני טענת משכון דהיה לו ליקח שובר או לכתוב המשכון על שטר כעין שכתב הרמ"ה הביאו הטור בסימן קי"ב ועיין בח"מ שהביאו רק דהר"מ ס"ל דנגד עידי קנין ג"כ א"י לטעון פרעתי לכך ס"ל דקנין לחוד ג"כ מהני משא"כ אנן דס"ל דנגד עידי קנין טוענין פרעתי בעינן שטר חדש דוקא ולפ"ז א"ש דהא דמשני בקנו מידו מיירי שעדיין לא נכתב השטר ולכך גם בבתו דליכא חזקת שטר דכל שטר שאין גובין בו ממשעבדי מניחו בידו כמבואר בח"מ סי' ס"ט עי' ש"ך רק מחמת שהוא תוך זמן לא חיישינן לפרעון וכיון דבבתו חשש צררי איכא אפי' תוך הזמן מש"ה אפי' איכא נמי קנין כ"ז שלא נכתב שטר חדש על קנין זה דמי לשאר חוב בקנין לאחר זמ"פ דצררי בבתו תוך זמנו כשאר חוב לאחר זמן דמי משא"כ בבת אשתו דל"ח לצררי גובה בעידי קנין ממשעבדי כיון שהוא ת"ז אפילו בלא שטר. ולפ"ז ל"ק קושית התוס' דהוצרך לטעמא דכתובין וקצובין דאם היה לו לתנאי ב"ד דין שטר דתנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידא דמי לא חיישינן לצררי דהיה לו ליקח שובר כמו דלא חיישינן לפרעון ולכך בעינן טעמא דכתובין וקצובין שלא יהיה לו דין שטר וממילא חיישינן לצררי רק לפרעון ל"ח משום שהוא תוך הזמן ולכך אפי' בקנו מידו כ"ז שלא נכתב שטר על הקנין חיישינן כמו בבתו לצררי לענין משעבדי דנגד צררי לא מהני תוך הזמן ואפילו להך דיעה דס"ל דלא מצי טעין פרעתי נגד עידי קנין דסתם קנין לכתיבה עומד י"ל דמיירי במוחה מלכתוב שטר כמבואר בסימן ל"ט דאין גובה ממשעבדי דהטעם דאין גובה ממשעבדי משום דחיישינן לפרעון כמ"ש בספרי נה"מ שם ע"ש בסימן רמ"ג וממילא בבתו חיישינן לצררי אפי' תוך הזמן ולא גבי ממשעבדי אבל בבת אשתו דלא חיישינן לפרעון אפילו בצררי גובה ממשעבדי ומיושב בזה ג"כ מה שהקשו התוס' דאמאי לא מוקי בכתב לה דבשטר גמור לא חיישינן לצררי כנ"ל ולא קשה ג"כ מה שהקשו דאמאי לא חיישינן בכתובה לצררי דבכתובה איכא שטר

בא"ד ועוד תימה לרבי דהכא משמע דמתפיס לקטנה צררי וכו' ולענד"נ ליישב די"ל דבדף ק"ז דאמרינן גבי ממאנת דלא מתפיס צררי לקטנה ומיירי בקטנה שיכולה למאן ע"ש וכיון די"ל הואיל ויכולה למאן ודאי דלא מתפיס צררי דירא שמא תמאן וכן מהא דאמרינן שם א"כ קטנה וספקה י"ל ג"כ דמיירי בקטנה יתומה היכולה למאן ועוד דאפשר לומר דמה דאמר התם א"ב קטנה וספקה יש לפרש להיפך דלמ"ד משום צררי חיישינן גם בהקטנה שהיא אשתו גמורה כשקידשה אביה ולמ"ד משום שמא אמר לה צאי כו' קטנה לאו בת מחילה היא כקושית התוס' שם ד"ה קטנה וספקה ומיושב ג"כ קושית התוס' שם: פרק שלשה עשר שני דייני

דף ק"ז ע"א בתוס' בד"ה ששמעו בו שמת כו' דהא בסמוך פריך כו'. וליישב שיטת רש"י נלפענ"ד דודאי אף רש"י ס"ל כמ"ש התוס' דל"ח לצררי דמזונות רק בהלך למדה"י משום דאיכא הוכחה משא"כ בשמעו בו שמת דתדע דהא כשהבעל בביתו ודאי דא"נ לומר פרעתי מזונות דלהבא דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן ובהלך למדה"י תנן בהדיא דאם בא ואמר פסקתי מזונות נאמן ולרש"י נאמן אפילו להוציא מידה אלמא דהסברא גדולה דאיכא למיחש בהלך למדה"י לצררי דמזונות ובשמעו בו שמת ודאי דנסתלק ההוכחה כמ"ש התוספות.