בית יעקב על כתובות קכ

לוה ואמר תנו לידי שמבואר בסי' ל"ט סעי' ג' דאם אמר קנו ממני וכתבו שטר ותנו בידי לא יתנו למלוה ולא יזכה בו המלוה עד שתצא מתחת ידי הלוה ועי' ש"ך ס"ק מ"ה דזכה בו המלוה משעת קנין ואם אמר סתם קנו ממני וכתבו לו מוסרין ליד המלוה וכן בסתם קנין מוסרין למלוה כמבואר בסי' ל"ט ונראה ודאי דבקנין על תנאי דודאי אין נותנין לשום אחד מהם עד שיתקיים התנאי דללוה ודאי דאין נותנין דשמא יתקיים התנאי וזכה המלוה משעת קנין ואם ימסרו שטר זה ליד הלוה שמא לא יהי' שטר למלוה דהעדים לא יהיו יכולים לכתוב שטר אחר למלוה דאין כותבין ב' שטרות על חוב אחד ולמלוה ג"כ אין נותנים שמא לא יתקיים התנאי ואפי' אם ירצה לכתוב התנאי בשטר וליתן להמלוה בסתם קנין אסורין דילמא מקפיד הלוה שיהי' שטר שלו ביד אחר במה שאפשר שלא יתחייב לו כלל. ולפ"ז הכא בפסיקתא אי נימא דהפסיקא הוא בקנין ומבואר באה"ע סי' נ"ג דכל הפסיקים הוא ע"מ לכנוס א"כ ודאי אסור ליתן השטר לא להחתן ולא להפוסק אחר אירוסין שלא בידיעת שניהם כיון שעדיין לא נשאה ויש לחוש שיתבטל הנשואין מפסיקא זו כגון שיגרשנה באירוסין דאז אף אם ישאנה אח"כ נתבטל כבר הפסיקא וכשיהא השטר בידו יאמר שנתקיים התנאי משא"כ כשלא יהי' שטר בידו יהי' נאמן לומר שנתבטל הפסיקא במיגו דלא פסק ובודאי שאין למסור ליד החתן השטר וגם ליד הפוסק אין מוסרין דילמא יתקיים התנאי שישאנה ולא יהא שטר בידו שלא יהי' אפשר להם לכתוב שטר אחר כנ"ל אם לא מדעת שניהן למי שמצווין שניהם למסור השטר לזה מוסרין וא"ש הא דאין כותבין ונותנין אלא מדעת שניהן. ולפ"ז מוכח שפיר דניתן לכתוב דחשיב כשטר הקנאה ומש"ה אין יכולין למסור להפוסק אלא מדעת שניהן היינו שהחתן מרוצה שיהי' השטר ביד הפוסק עד אחר קיום התנאי של הנשואין ואז כשימסור בידו יזכה משעת הפסיקא כמו בשטרי הקנאה והוי שפיר היפוכא דרישא דבשאר שטרות נותנין ליד המתחייב ובשטרי פסיקתא אין נותנין רק בידיעת שניהן מטעם הנ"ל אבל אי לא ניתן ליכתב דהפסיקא לא חשיב כקנין רק כשמצווה לכתוב הפוסק שטר וליתנו לידו ואמאי לא יתנו לידו ממ"נ אם יתקיים התנאי וירצה למסור ליד החתן יכול למסור כמו בכל כותבין שטר ללוה לר"א כדאית לי' ולאביי כדאית לי' בב"מ דף י"ג ע"ש ואם לא ירצה למסור כשיתקיים התנאי ודאי דהרשות בידו דהא דרב גידל לא ניתן ליכתב רק כשמצוה לכתוב וליתן וכיון שאמר כתבו ותנו בידי הרשות בידו לחזור בו ושלא ליתנו אח"כ וכיון שיכולין לכתוב וליתן ליד המחייב א"ע תהדר הקושיא לדוכתה אמאי גבי שטר ללוה כותבין וגבי פסיקתא אין כותבין אלא ודאי דניתן ליכתב וא"ש כמש"ל. ולפ"ז יש ליישב ג"כ קושית התוס' שהקשו ד"ה רבה ורבינא ע"ש וכמ"ש לקמן מזה

בא"ד מדעת גמר הפסיקא כו'. כוונתם דשטר ללוה כשהלוה בא ומצוה לכתוב כותבין אף שלא ראו ההלואה משא"כ בשטרי פסיקתא כשפוסק בא לכתוב בעוד שלא ראו גמר הקנין של הפסיקא דהיינו סמוך להקידושין אסורין לכתוב להפוסק כיון שיש חוב להבת דהיינו להכלה בפסיקא זו דכשהאב לא יתן תשב עד שתלבין ראשה אם ידה משגת ליתן ולא תתן ושמא לא יוגמר הפסיקא באופן זה ומחייבין הבת בחנם ומה בכך שנעשה ברצון המתחייב הא לאו כל כמיני' לחייב הבת בע"כ ולכך אסורין לכתוב עד אחר גמר הפסיקא שיראו שנעשה החיוב כדת

תוס' ד"ה הב"ע בשקנו מידו ור"ח ור"ת מפרשי' כו' ניתנו לגבות ע"י כתובה כו'. ולכאורה קשה למה לי דרב גידל כלל דהא בשטר גמור לכ"ע יכול להתחייב עצמו ולר"י אפילו בשטר גרוע ומה רבותא דשטרי פסיקתא. וי"ל דבשלמא בשאר התחייבות בעינן שיאמר כתבו ותנו אבל בפסיקתא חשוב כאילו אמר כתבו ורשאים לכתוב בעצמן כשראו הפסיקא ומבעי' לי' אי בעינן כתובה דוקא והיינו שיכול לחזור בו קודם כתובה כמו באמר כתבו שיכול לחזור קודם שנכתב או לא בעינן כתובה והקנין נגמר בשעת קידושין באמירה בלא כתובה. ובזה מיושב ג"כ מה שקשה לי בהא דמוקי לה גמרא לעיל ריש הנושא אליבא דר"ל מתניתין דהנושא בשטרי פסיקתא ואי בעינן כתובה דהיינו שטר גמור א"כ קשה מאי קמ"ל ולפ"ז א"ש דקמ"ל דכותבין בלא צווי המתחייב

בתוס' ד"ה רבה ורבינא תי' לרבינא דאמר מקודשת כו' ולענד"נ לתרץ דודאי אף לרבינא נוכל לתרץ דמיירי בשטרי אירוסין ממש ומ"מ אסור לכתוב כיון שהבעל כלוקח דמי והאשה כמוכרת עצמה דהא היא נקנית לבעל וכשכותבין שטר קידושין כותבין בזה הלשון אני פב"פ מקדש אשה פ' וכך אמרתי לה הרי את כו' כעין הלשון שכותבין בגט ובשטר קידושין אין ראי' שנתקדשה רק אחר שהשטר ת"י האשה חשוב כע"מ כמו בגט ואם ימסרו השטר קידושין לבעל ודאי הוי ככותבין שטר ללוקח או למלוה ובח"מ סימן ל"ט מבואר דאסור אפי' להניח השטר ביד העדים משום דמחזי כשקרא. ועיין בתו' בב"מ דף י"ב ד"ה כותבין שטר ללוה כתבו שם דמחמת שכותב חובתו לא מחזי כשקרא וא"כ בשטר קידושין כשכותב בלא דעת האשה שהוא ג"כ חובתה אסור משום מחזי כשקרא כשכותב בלא דעתה ובלא ציווי' וא"כ לא תיקשי לרבינא דס"ל כמ"ד דלמחזי כשקרא חיישינן אך מ"מ פשוט שפיר אליבא דהלכתא דקיי"ל דלמחזי כשקרא לא חיישינן והטעם דאין כותבין שטר למלוה שיהי' ביד העדים משום דילמא מערים הוא ע"ש בש"ך וגבי שטר קידושין לא שייך כלל לומר דילמא מערים הוא כיון דשטר קידושין לעולם ואין ראי' רק כשהוא ת"י האשה וכו' וא"כ לפי ההלכתא דל"ח למחזי כשקרא א"א לאוקמי בשטרי אירוסין ממש וממילא נפשוט האבעיא דניתן ליכתב וע"ז משני הש"ס דלפי ההלכתא ג"כ אין לפשוט דהלכתא ג"כ כר"פ ור"ש דאינה מקודשת ואף דבא"ע מסופק אי הלכתא כר"פ ור"ש מ"מ אפשר לדחות פשיטותו דהכא ולומר דאפשר כר"פ ור"ש. עוד י"ל קו' התוס' באופן זה דהנה הא דבעינן דעת שניהם במסירת שטר פסיקתא נראה באמת ליתן עוד טעם והיינו דכשאבי הבת מתחייב עצמו לצורך הבת לנדוניא האב מיקרי הלוה והבת והחתן הן כמלוין וידוע דכל שטר שנכתב שלא מדעת המתחייב חשוב מפי כתבם עי' בח"מ סי' ל"ט ע"ש ובשטר פסיקתא יש לפעמים ג"כ חוב להבת כגון שהאב א"י ליתן שהדין הוא שהבת תשב עד שתלבין ראשה כשידה משגת ליתן מה שפסק אבי' כמבואר בא"ע סימן מ"ג ע"ש הרי יש חיוב עלי' ג"כ שאנו יודעין מתוך עדותן שבכתב שע"כ בשטר נכתב שגמר הקנין הי' ע"י קידושין ולכך צריך לכותבם מדעת שניהם והיינו מדעת הפוסק שהוא מתחייב עצמו ומדעת הבת שנתחייב לה שהיא חשובה כמו המלוה והפוסק הוא כלוה וא"כ י"ל דלרבינא א"ש דהא העיקר הוכחה דניתן ליכתב כתבתי לעיל ד"ה ניתנו ליכתב והוכחתי שם מהא דאין כותבין שטר אירוסין כו' דאי לא ניתנו ליכתב יכולים לכתוב באמת מדעת הפוסק לחוד א"ו דניתנו ליכתב ולפ"ז אם נפרש מדעת שניהם היינו האב הפוסק והבת כו' אזי לא מוכח מידי רק כיון דהלכתא כר"פ ור"ש עדיפא קא משני לי' בשטר אירוסין ממש ולק"מ: