בית יעקב על כתובות קיט

אחריות הלוקח איתמי ודאי דהלוקח יכול לטרוף מהקרקע שמכרו היתומים אחר קנייתו דאחריות של הלוקח כתוב וקצוב וטורף הוא ממשעבדי ולכך הוצרך רש"י שפיר לפרש למזון האשה והבנות. ונידון הקושיא הב' דהא אין מכריזין למזונות נראה דרש"י סובר דהא דאמרינן בגמרא לכרגא ולמזוני מזבנינן בלא אכרזתא היינו למי שלוה לצורך הדברים הללו כמו שפי' התוס' בד"ה ולקבורה דף פ"ז ע"ש דדוקא ההכרזה המבוארת בערכין פ' שום היתומים דהוי ס' יום א"צ למי שלוה לדברים הללו אבל מ"מ צריך הכרזה מועטת דהא מבואר בח"מ סי' ק"ג דמנכסי הלוה דג"כ א"צ הכרזה דדוקא ביתומים שנינו הכרזה ומ"מ פסק שם דבעינן הכרזה מועטת אלמא דכל מכירות ב"ד צריכין הכרזה מועטת יום או יומים וכיון דליכא עיכוב בהכרזה זו י"ל אף לדברים הללו בעי הכרזה פעם או פעמים וא"ש דברי רש"י. אך הא קשיא לי בהא שפי' רש"י בנמצאת גזולה דמה"ת לא יהי' ג"כ אחריות על האלמנה דהא מקח טעות הוא דנתברר שלא הי' שלה ובחנם לקחה המעות דהא אפי' למאן דס"ל דלא אמרינן אחריות ט"ס ובנמצאת שאינה שלו חוזר עליו ואפשר כיון דאחריות על היתומים חשוב כאילו פירשה שלא באחריות עלי' ובפירש שלא באחריות אף בנמצאת שאינה שלו אינו חוזר דאמרי להכי זבנה לך שלא באחריות כמבואר בב"ב דף מ"ד

ע"ב בתוס' ד"ה ולא בלאות במקום אחר פירש"י מה שנותר משחקים הבגדים ואומר ר' דא"כ ה"ל למימר וכו'. והנה לקמן דף ק"א בד"ה וקנסו רבנן כתב רש"י וז"ל בלאות דנ"מ שהוצי' שלא ברשות ע"ש מוכח דבלאות שהם בעין שקלי לכן נלפענ"ד דרש"י ס"ל כשיטת הראב"ד הביאו הרא"ש דלר"נ דהלכתא כוותיה מפרש ולא בלאות דקתני במתני' היינו בלאות דנ"מ שהן בעין ע"ש ולכך הכא פירש"י אבלאות נ"מ שהוציא לרב כהנא דס"ל דקרנא הוי וביבמות פירש"י אליבא דר"נ דהלכתא כוותי' דפירי הוי שכתב הראב"ד דאפי' בעין אינו מחזיר וא"ש ול"ק ג"כ מה שהקשו התוס' מהא דאמר בממאנת דאי איתנייהו אידי ואידי שקלא דשם איירי אליבא דרב כהנא וביבמות פירש"י אליבא דר"נ וא"ש

במשנה אלמנה לכה"ג כו' הנה ביבמות דף פ"ה פליגי רשב"א ורבי בטעמא דמילתא ומעיקרא אמר רשב"א הטעם דכל שהוא פסול והיא פסולה קנסו וע"ש ברש"י ד"ה קנסו אותו כתובה ובתוס' ד"ה וכל שהוא פסול שכתבו דלאו תרווייהו בעי כדאמר בסמוך ממזרת ונתינה א"ב כו' מיהו קשה דאמר בעולה לכה"ג א"ב וכו'. וליישב קושיתם נראה דרש"י מפרש דהא דאמר האי דבר אחר מאן קתני לה א"ר רשב"א קתני לה ומה טעם קאמר מ"ט אמרו הוא פסול והיא פסולה קנסו אותה כתובה מפני שהוא מרגילה כו'. שהדבר אחר דקאמר רשב"א הוא דבר אחר ממה שאמר מקודם ולכן מפרש רש"י לעיל בהא דקאמר קנסו אותו כתובה דהוא שלא תתעכב גבי' ובאלמנה לכה"ג כיון ששניהם פסולים ויהי' קטטה ביניהם וממיל' לא תתעכב גבי' ולטעם זה בעינן דוקא שיהיו שניהם פסולים ובדבר אחר שאמר רשב"א באמת סגי בפסול דידה לחוד ולאיכא דאמרי דרבי קתני לה נשאר טעמא דרשב"א כמו שפי' קודם ובעינן דוקא שיהיו שניהם פסולים וממילא להך לישנא איכא בין רבי לרשב"א ממזרת ונתינה והש"ס דמקשה מה איכא בין רבי לרשב"א לא מקשה רק ללשנ' דאמרי דרשב"א קתני לה הא דמהני שהיא מרגילתו וממיל' תליא רק בפסול דידה ולכך הקשה מאי איכא בין רבי לרשב"א. ולפ"ז יתיישב ג"כ הא דמקשה הב"ש בסי' קט"ו על הרי"ף דפסק ג"כ בחלוצה הא חלוצה דרבנן ומשמע בש"ס דהא ד"א דרשב"א קתני לה ע"ש ולפ"ז הל' יתיישב שפיר דודאי אין סברא כלל לומר דללישנא קמא פליג רבי ארשב"א ועל המתניתין דחלוצה דא"כ לא הי' לו לרבי למינקט בלשונו שנותן טעם אחר רק ה"ל לפלוגי בפירוש על חלוצה לכך נראה דללישנא קמא רבי מודה ג"כ לטעמא דרשב"ג וממילא אף בחלוצה דרבנן כיון שהוא פסול והיא פסולה גם בחלוצה יש לה כתובה רק דפליג על רשב"א דאמר רק טעם זה וממילא בממזרת ונתינה דלא נפסלו לית לה כתובה וע"ז פליג ואמר דכל שהוא ד"ת א"צ חיזוק ויש לה כתובה רק דבדרבנן צריך טעם זה, ולפ"ז יתיישב ג"כ דלא תקשה אהא דמקשה הש"ס התם ולר"א דאמר ה"ז עבד ממזר כו' מאי קשיא ליה דילמא רשב"א לא ס"ל כר' אלעזר. ולפי הנ"ל לא קשה דמקשה מכח ממ"נ דאי לא ס"ל כר' אליעזר א"כ קשיא ללישנא קמא דרשב"א קאמר לה להך בדבר אחר דהיא מרגילתו א"כ ע"כ צריך להיות איזו חילוק בין מה שאמר בראשונה הטעם משום דהוא פסול והיא פסולה ולפי' רש"י צריך שיהיו שניהם פסולים ובין מה שאמר בהדבר אחר דהיא מרגילתו ואם נאמר דס"ל כרבנן דיכולה להכשיר הולד ליכא שום חילוק דהא א"א לומר ממזרת ונתינה לישראל א"ב דהא ללישנא קמא דרשב"א ממזרת ונתינה אין לה כתובה כיון דלא נפסל הבעל ולא היא ולהדבר אחר מפני דהיא אינה מרגילתו ג"כ אין לה כתובה דהא גם בממזרת מרגילתו כיון דיכולה להכשיר הולד ולית לה כתובה וע"כ כר"א ס"ל דאינה יכולה להכשיר הולד ולא מרגילתו ולפ"ז מקשה מאי איכא בין רבי לרשב"א וא"ש:

עוד הקשו בתוס' ביבמות שם בד"ה ולר"ע דכיון דלא תפסו בה קידושין א"כ אינה אשתו ואין שייך לקנסו שיתן כתובה כיון דאפי' גט לא בעי כו'. ויש ליישב קושית התו' די"ל דמיירי בכתב לה כתובה וכיון דהכיר בה וכתב לה דנתחייב דלא גרע משוטה דלא תיקנו לה רבנן נשואין ואפ"ה כשכתב לה חייב כמבואר באה"ע סי' ס"ו רק כשהיא מרגליתו קנסו אותה רבנן וא"ל כיון שאין חייב לה וכתב לה תיהוי כתוספת דאפי' אלמנה לכה"ג נוטלת התוס' דז"א דמנה ור' תמיד יש לו דין עיקר תדע דבארוסה כשכתב לה גובה מנה ור' מן האירוסין ותוס' אינה גובה כמבואר ר"פ אע"פ וכן בשוטה כשכתב לה כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה דמקח טעות הוא ומפסדת העיקר כתובה ותוספת יש לה כיון דשוטה לא היה לה לגלות ועיקר הטעם במומין דמפסדת התוס' כתב הר"ן משום דהי' לה לגלות וע"כ דמנה ור' לעולם אין דינה רק בעיקר כנ"ל:

פרק שנים עשר הנושא את האשה

דף ק"ב ע"ב בתוס' ד"ה ניתנו ליכתב כו' וקשה דמאי קא פריך כו' דלמא כו'. ולפענד"נ לתרץ דהנה הא דתנן אין כותבין שטר אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם דהיינו אבי הבן ואבי הבת דהא הן המחייבין עצמן ואם נאמר דכשהן מצווין לכתוב כותבין ונותנין להן דמי ממש לכותבין שטר ללוה ואמאי תני גבי לוה כותבין וגבי שטר אירוסין אין כותבין ועוד קשה וכי תמיד שניהן מחייבין עצמן הא לפעמים אין לחייב עצמו רק א' מהן אבי הבן לבד או אבי הבת לבד ולא ה"ל לכתוב רק אין כותבין אלא מדעת המתחייב ובשלמא אי ניתנו ליכתב דחשיב כקנין א"ש דהנה בשטר שיש בו קנין כשבא