בית יעקב על כתובות יא

פטורה מעונשין. אבל נגד למעל מעל בבעלה כשהגיעה לעונת הפעוטות חשובה גדולה וא"כ נגד חזקה שלא להוציא מחזקת כשרות וצדקות י"ל דמ"מ איכא חשש שמא הי' בקטנות אחר שהגיעה לפעוטות דאז לא יצאה מחזקת כשרות וצדקות ומ"מ נאסרה על בעלה כיון שמעלה מעל באישה ואדרבה חזקת הגוף מסייע לזה שהי' אחר שהיתה בת דעת ומעלה מעל באישה ונאסרה אף שהיא צדקת שלא ידעה מאיסור ולכך מקשה מחזקת היתר לבעלה ונאמר שאונס גמור היתה

בתוס' ד"ה מי א"ר אלעזר אפילו ראה אדם שזינתה. ודבריהם דחוקים דהאיך אפשר לומר דס"ד דש"ס בראה אדם שזינתה אשתו שתהיה מותרת ועוד דבאשת כהן שאסורה משום זונה לכהן דלאו דבר שבערוה הוא דהא עד אחד נאמן בזה כמבואר ברמב"ם פט"ז מסנהדרין ודאי דנאסרה לכהן דדוקא במאי דכתיב בה טומאה נקרא דבר שבערוה. ונראה לפענ"ד לפרש דברי הש"ס בפשיטות דהנה לקמן בדף י"ג בתוס' ד"ה דאין אוסרין על היחוד כתבו בחד תי' דש"ס דמדמה ספק דנבעלה לפסול לנתיחדה וספק אם נבעלה ע"ש והי' ס"ד דש"ס דהא דאמר ר"א אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה הכוונה הוא דאין אשה נאסרת משום ספק אחד רק בספק הנעשה ע"י קינוי וסתירה והי' להש"ס הוכחה דכוונת ר"א שאפילו על שאר ספק אין אוסרין אשה על בעלה דאי לא בעי ר"א לומר רק דספק סתירה לחוד אינו אוסר: קינוי אבל שאר ספיקות אוסרין דזה א"צ ללמוד ממעשה שהיה דקרא מפרש דבעינן קינוי וסתירה וכל מס' סוטה מלאה מזה דבעינן קינוי וסתירה. ור"א קרא ומתניתין אתי לאשמועינן בתמי' א"ו דכוונת ר"א הוא דמדמה שאר ספק לספק סתירה ולמעשה שהיה וסובר דמעשה שהיה כעדים דמי ואפ"ה לא נאסרה מטעם ספק אונס. ולזה מקשה שפיר אהא דפ"פ דאוסר בס' אחד ולזה מתמה הש"ס ולטעמך עדים לא בתמיה כלומר אם תפרש אלא בקינוי וסתירה דוקא הוא א"כ תצטרך לפרש ג"כ למעט עדים. ולזה משני הש"ס דה"ק אין האשה נאסרת בע"א וכו' פי' דלא בא ר"א למעט שאר ספיקות דודאי שאר ספיקות לא דמי לספק קינוי וסתירה ואסורין ולא אמר דינו רק לענין ע"א דאינו נאמן לאוסרה בסתירה רק כשהיה ג"כ קינוי. ואף דגם דין זה כל מס' סוטה מליאה מזה י"ל דקמ"ל דלא נימא דוקא להוציאה מבעלה אין ע"א נאמן דדבר דבר מממון ילפינן וממון דוקא להוציא אינו נאמן ע"א אבל אם גרשה ורוצה להחזירה לישא אותה ע"א נאמן לאוסרה לכתחלה וכן לבועל קמ"ל ר"א דאף בזה אין עד אחד נאמן. ומיושב ג"כ קושית המהרש"א דמה ענין דמעשה שהי' שהיה ע"י גט לדינו של ר"א. ולפי הנ"ל א"ש דלומד שפיר ממעשה שהי' דהא דלא אסרוה לדוד מטעם אונס ומטעם גט קשה דהא שום אדם לא היה יודע אם אונס הי' וכן גט הי' בצינעה כמ"ש התוס'. ועכצ"ל כיון דלא נאסרה רק מטעם שוי' אנפשיה ח"ד כשאמרו אח"כ שאונס הי' או שנתגרשה לא גרע מאמתלא. אבל אם נאמר דע"א נאמן לאוסרה לבועל דלא חשיב כדבר שבערוה כנגד בועל כיון שאינו להוציא. וגם התוס' ביבמות דף ג' כתבו שנגד בועל לא חשיב דבר שבערוה א"כ לא מהני אמירתה להתיר עצמה כיון דמקודם שלחה אליו שהיא מעוברת ממנו כמבואר בקרא ובשאר דבר איסור כגון בנתנסך יינך ודאי דלא מהני אמתלא אחר שכבר נתחזק הדבר דהא לוקין כמבואר ברמב"ם פט"ז מסנהדרין. ועיין בתשו' רמ"א סי' ב' דגוונא דלוקה לא מהני אמתלא אלא ודאי דגם נגד בועל חשיב דבר שבערוה ולא מהני ע"א רק מטעם שוי' ח"ד ולכך היו נאמנים לומר אונס או שנתגרשה כנ"ל

ע"ב בתוס' ד"ה כל היוצא. ולפי' קשה אמאי קרי לי' ספק א"א וכו'. ולפעד"נ דהתנאי אם לא יחזיר לזמן קבוע כגון אחר שנה ושהחזרה הי' ברשות המלך ובאם לא יתן לו המלך כתב פטור שיחזור מן המלחמה אחר שנה או יותר כפי הזמן שקבע אז יהי' גטו גט וכיון שדוד המלך הי' בידו להחזיקו במלחמה ושלא ליתן לו כתב פטור או ליתן פטור ולבטל הגט וכיון שקיום וביטול התנאי הי' ביד דוד מותר לישא אותה כמבואר באה"ע סי' קמ"ג ומ"מ הוי ספק א"א כיון שאפשר שיבוא אונס כגון שימות דוד ואחר ימלוך ויתן לו פטור דאז בטל הגט למפרע אף דלא חיישינן לכתחלה לאונסין מ"מ קרי לי' ס' א"א כיון שאפשר שיבטל הגט לא היה לו לדוד לעשות זה

בגמרא אי למיתב לה כתובה. לכאורה קשה מה ס"ד לומר כן דחשש דאקרורי דעתא הוא משום כתובה. ונלע"ד דהנה כבר כתבתי בחידושי לאה"ע דאף דבדף ע"ה בתוס' ד"ה רישא כאן נמצא מבואר דלענין כתובה ומקח טעות יש חילוק בין שהה אחר נשואין שיכול להיות שנאנסה אחר החופה אז אמרינן כ"נ כ"ה אבל אם לא שהה אמרינן ודאי קודם אירוסין נעשה כיון שנעשה ברשות האב ע"ש היינו דוקא במקום שבא לבטל הרשות מכח מקח טעות אבל לענין איסור לא אמרינן כ"נ כ"ה דבחולין דף נ"א כתבו התוס' בד"ה המוציא מחבירו דדוקא לענין ביטול רשות אמרינן כ"נ כ"ה ע"ש והר"ן בסוגיא דקדשה ע"ת כתב דבמום אם אין מקפיד עליו אח"כ דהוי קידושין למפרע דלא חשיב מום א"כ ה"נ דוקא בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כשבא לבטל הקידושין אמרינן כ"נ כ"ה אבל אם בא ואמר שאיננו מקפיד ע"ז כלל לענין קיום המקח והקידושין ורוצה לקיימה שאין לו קפידא כלל בין בתולה לבעולה רק בא לשאול אם היא אסורה עליו מחמת ספק תחתיו לא שייך לומר סברא דכ"נ כ"ה כלל ע"ש בחידושי לאה"ע. ולפ"ז שפיר ס"ד דחיישינן לאקרורי דעתא אף לענין כתובה לר' אליעזר דס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מקח טעות לגמרי וממילא אם הי' הבעל טוען להפסיד כתובה והיה בענין שא"א שיהיה לאחר נשואין היה הקידושין בטילין לר"א דדמי ממש למום. ואף שכבר בעל דודאי מקודשת היא מ"מ הא כתב הר"ן בדף ע"ג בקידשה ע"ת דכל שהיא מקודשת מחמת ביאה לא הוי אלא ארוסה וא"כ יש ספק ארוסה או נשואה ואי יש שהות תהי' ודאי נשואה ואין שהות הוי ודאי ארוסה ודבר זה נוגע הרבה לענין איסור כגון להטמא לה ולהפרת נדרים וגם נוגע לענין ממון אחרים כגון לענין ירושה וכיון שהדבר נוגע לענין איסור שפיר יש לחוש לאקרורי דעתא דאם לא היה מתקרר דעתו והיה בא לב"ד בטענות שמצאה בעולה אין לה רק דין ארוסה מ"מ צריך נשואין מחדש כמבואר בב"ש שם וממילא כשהיה בא לב"ד היינו אומרין לו שצריך נשואין מחדש והי' דנין עליו דין אירוסין קודם נשואין השניי' לכן חיישינן לאקרורי דעתא ולא יבוא לב"ד כלל ויחזיק אותה בתורת נשואין בלא נשואין חדשים ובזה לא שייך קושית התוס' הא איכא ס"ס דלענין דצריך לעשות נשואין חדשים לא שייך ס"ס שכתבו התוס' רק ספק אחד דאם קים לי' לא מיבעיא באשת כהן כיון דעיקר ההיתר הוא מחמת ספק דלאו תחתיו ודאי דצריך לנשואין חדשים אלא אפילו באשת ישראל מ"מ בליכא שהות שדנין עלי' דין מקח טעות משום דכ"נ ודאי דצריך לעשות נשואין וגם אין שייך לומר דנוקי בחזקת היתר דלא קים לי' דז"א דאדרבא לענין שיהיה צריך נשואין חדשים לא שייך כלל חזקת היתר דאדרבה איכא חזקת פנויה וע"ז קאמר הש"ס ניתב לה כלומר לא יבוא ריעותא אף דנתקרר דעתו דהר"ן בסוגיא דקידשה ע"ת כתב ובמומין ודאי לא