בית יעקב על כתובות קיד

תמכור אבל גרושה מן הנשואין מוכרת משום חן קמ"ל והא דכל שאין לה מזונות אצטריך למגורשת ואינה מגורשת דאין לה מזונות מן היתומים

בתוס' ד"ה בבתוליה כדרכה אבל בבתולה בלא י' הוי איכא למימר עד דמעטינן וכו'. עיין בדברי אא"ז מהרש"א לפענ"ד דהתוס' סמכו עצמם אתירוצם דבסמוך בד"ה בתולה שלימה שכתבו דבעולת בעל דבעל עושה וכו' דכתיב גבי א"א ונלמוד לקנס ע"ש בדבריהם וא"כ ה"ה דיש ללמוד משם לענין כהן גדול דלא נעשית בעולה בביאה ש"כ מאחר ולפ"ז א"ש בהא דר"א ור"ש ממעטין שלא כדרכה היפוך מר"מ דלר"א ור"ש א"א לומר דבא לרבות שלא כדרכה ולמעט בוגרת שהוא במקום בתולה כמו ר"מ דא"כ לכתוב רק בתולה ונלמד שלא כדרכה מבעולת בעל וכן אי אפשר לומר לפסול הכל דא"כ היו"ד של בתוליה מיותר דלא ה"ל למיכתב רק בבתולה

בתוס' ד"ה בתולה שלימה אמאי אצטריך למיכתב גבי קנס נערה וכו'. הא דלא מקשי מנערה המאורסה דהוי מצינן למימר דס"ל כהנך תנאי בסנהדרין דף ס"ו דקטנה מאורסה פטור הבעל וא"כ יש לומר דנערה למעוטי קטנה משא"כ בקנס מקשי שפיר דאפי' מאן דפוטר יליף מקרא אחריני לעיל דף מ' מקרא ולא תהיה לאשה במהוה עצמו מקשי שפיר. ולזה מקשי אח"כ מהאי תנא דס"ל דבתולה משמע רק נערה וממעט בוגרת וקטנה קשה הא בכ"מ דהיינו אפי' בנערה מאורסה דכתיב נערה בתולה ל"ל נערה כנ"ל. ובעיקר קושית התוס' יש לתרץ דלעיל דף ט' כתבו התוס' ד"ה האומר פ"פ בשם רב"ח שמפרש הירושלמי דכל בוגרת פתחיהן נעולו' ויש בוגרת שיש להם ג"כ דם הרי מבואר דיש בוגרת שכל הבתולים יש לה ולזה י"ל דממעט הכא לכה"ג לישא בוגרת שכלו בתוליה כלומר דאסור בבוגרת שכלו בתולי' וממילא אסור כה"ג בכל בוגרת דאימר כלו בתולי' ואסורה לכתחילה כיון דרוב בוגרות כלו בתולי' ולזה שפיר אצטריך למעט בוגרת מקנס מקרא דנערה באותה בוגרת שנאנסה וראינו שיש לה כל הבתולים ולא כלו כלל בתוליה ואפ"ה פטור מקרא דנערה וכן גבי נערה המאורסה בעינן קרא דנערה בכה"ג

דף צ"ח ע"א בתוס' ד"ה מוכרת שלא בב"ד מדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה וכו'. לכאורה קשה דה"ל לדקדק ממתני' דתשבע בסוף דשמואל מוקי לה דף ק"ז בשמעו בו שמת הרי מוכח דאף שיש לה מזונות דהיא מן הנשואין ואפ"ה נשבעת. ולפ"ז נראה דפשיטא להו דכשגובה כתובה דנשבעת להו וכן אחר שגבה אפי' בעצמה יכולין היורשין להטיל שבועה עליה והאיבעיא בש"ס הוא כפי' הרמב"ם אם יכולה למכור חוץ לב"ד כשלא נשבעת עדיין או דילמא שא"א למכור כלל קודם שתשבע ולכך מקשה מאין אלמנה נפרעת דמשמע שא"י לקבל שום פרעון בלא שבועה אפי' חוץ לב"ד ומתרץ דמיירי באלמנה מן אירוסין דזו אינה גובה רק בב"ד ולכך נקט סתמא אין נפרעת

בא"ד ולא מבעיא ליה במוכרת למזונות דהא לקמן פסק הלכתא וכו' משמע דמשום שבועה אין מזקיקין אותה כו'. ואין להקשות דילמא מבעיא ליה אם יכולין להטיל עליה שבועה זו דשלא גבתה יותר בשעה שנשבעת על צררי בשעת גיבוי כתובתה די"ל דהא פשיטא ליה לתוס' דנשבעת ע"י גילגול וע"כ האיבעיא היא אי יכול להטיל עליה שבועה תיכף והא דלא הוכיחו התוס' משלהי הכותב לחוד די"ל דלאו הלכתא הוא ולכך מקשי דהלכתא היא ומשלהי הכותב לא הביאו רק לראיה שלא נפרע' תשבע בסוף היינו כשבא הבעל וטוען השבעי ולכך מביאין ראיה משלהי הכותב דבסוף היינו בשעת גביית כתובה כשמואל דמוקי לה בדף ק"ז דמיירי בשמעו בו שמת דאפי' לאלמנה אין נזקקין בתחילה לשום שבועה

בתוס' ד"ה אלא לאו דלא מכריז והואיל וכן א"צ הכרזה וכו'. ע' מהרש"א שהקשה דה"ל להביא בפשיטות דהא לכרגא ולמזוני לא בעי הכרזה וליישב נראה דאף שכתבו התוס' בד"ה א"ל הכרזה לא קמבעיא לי וז"ל דאף דבב"ד בעי הכרזה ע"ש מ"מ י"ל דכשמוכרת לעצמה לא בעי הכרזה מהטעם שכתבו שם. ומ"מ י"ל נמי בהיפוך דדוקא בשנישום בב"ד הכרזה כיון שידוע שווי' ע"פ ב"ד כבר לכך א"צ שום הכרזה. ולפ"ז א"א להוכיח מהא דלכרגא ולמזוני ולקבורה דהיינו למי שלוה ע"ד כמ"ש התוס' לעיל דף פ"ז בד"ה ולקבורה דבזה ודאי דצריך שומת ב"ד דהב"ד אין מוכרין בלא שומא כמש"ל בדף פ"ז ע"ש ולכך א"צ הכרזה משא"כ באלמנה שמוכרת שלא בב"ד מומחין והדיוטות אין מדקדקין בשומא י"ל דצריך הכרזה לכך בעי אי שייך הכרזה משום חינא או לא ולזה מביאין ראיה מהא דא"צ שבועה וע"כ דגם הכרזה א"צ: סוגיא דאלמנה שהיתה

במשנה אלמנה שהיתה כתובתה מאתים וכו'. בסוגיא זו רבו התמיהות: א' קשה על הש"ס דפשיט תחילה ממתני' דמעילה ואח"כ ממתני' דהכא: ב' קשה על הרמב"ם פ"ו דמעיל' שפסק דמוסיף על דבריו הוי ופסק דאין השליח מועיל אא"כ אמר טלו אחת מדעתי: ג' קושית התוס' ד"ה הא מדסיפא בזולא הא מנין דסיפא דוקא בזולא ורישא בלא זולא דילמא להיפוך: ד' למה פשיט בבעיא ב' ג"כ תחילה ממתני' דמעילה ואח"כ ממתניתין דהכא: ה' קשה קושית רש"י ותוס' ד"ה אלא אי אמרת דהא גבי מעילה ליכא אפושי שטרא: ו' קושית התוס' ד"ה א"ה שליח דהא מעיקרא נמי אין מעילת השליח אלא הטלית: ז' קושית הב"ש באה"ע סי' ק"ג שפסקו הטור והמחבר בזבין ליה כורא וזבין ליה ליתכא דמעביר על דבריו הוי ובסיפא גבי אלמנה שהיתה הכתובה ד' מאות זוז דלא הזכירו דמיירי בקטיני ובגמרא מוכח דאי מעביר על דבריו הוי דלא הוי מכירת הראשונים מכירה כי אם בקטיני: ח' קושית התוס' בד"ה אמר לאחד דהא לעיל לא אפשוט בעיין אי חיישינן לאפושי שטרא והיכי פשיט ליה לר"ה ור"ח: ט' קשה על הרי"ף והרמב"ם שפסקו בבעיא ב' דמעביר על דבריו הוי ופסקו כר"ח דאמר לאחד אפי' לב' ולא חילקו כמו שחילקו התוס': י' קושית התוס' ד"ה א"ל היכי דטעה השליח דהאיך שייך שאלה זו לכאן: י"א קושית התוס' הכי גרסינן על רש"י דאמאי אמר והא אמר מר הא ממתניתין היא. ועוד קושיות הרבה בסוגיא זו ויתבארו אי"ה בסמוך. לכן נראה לתרץ דהנה לכאורה תמוה על הא דאיבעיא להו בש"ס בזבין כורא וזבין ליתכא אי קיים המקח ומשמע דבמטלטלין דלא שייך אפושי שטרא המקח קיים הא מבואר בח"מ סי' ר' בהגה סעיף ז' דמכר לו כור בשלושים שיכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה מטעם שכתב הסמ"ע בס"ק י"ז כיון דגילה דעתו ואמר כור אמרינן בודאי צריך הי' לכל המעות וכ"ז שלא נגמר מכירת כל הכור לא נגמר הקנין אפי' עשה משיכה או הגבהה בכל סאה