בית יעקב על כתובות קי

מציאתה לבעלה ונלענ"ד ליתן טעם לשבח לדבריו דהתוס' בד"ה זימנין דף מ"ז כתבו דא"י לומר איני נפדית וא"נ פירות וכתבו הטעם דכשאומרת א"נ וא"ע אינה מפקעת לגמרי התקנה שאם אמרה היום א"נ וא"ע למחר תעשה ותהא נזונית אבל כשאמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות הרי מפקעת לגמרי התקנה דפירות של כל ימי' הן תחת פרקונה ומזה כתב הב"ש בסימן ס"ט ס"ק ל"ד דכסות שהוא דבר שאינה מתחלקת ג"כ א"י לומר כך ע"ש ולפ"ז ג"כ במציאה א"י לסלק באמירת א"נ וא"ע דחז"ל תיקנו מציאה של כל ימי' לבעל משום איבה דמזונות דלפרש"י דף מ"ז מציאה ג"כ, משום איבה דמזונות והאיך אפשר שתסלק זכות המציאה של כל ימי' מחמת שאמרה היום א"נ וא"ע למחר תאמר הריני נזונית הא מציאה הוא דבר שאינו מתחלק דהא מחמת זכות ספק מציאה שאפשר שתמצא פ"א בכל ימי' הוא מונע איבה דמזונות של כל ימי' וכשתיטול המציאה פ"א יהי' לה איבה כל ימי' ולכך א"י לומר ולפ"ז א"ש דברי רש"י שהכוונה במ"ש רש"י באינה נזונית דהיינו שאמרה איני נזונית וא"ע דאף דאשה א"י לסלק זכות המציאה באמירת א"נ היינו כיון שהבעל א"י לסלק ממנה חיוב המזונות כל ימי' וכל עת שתרצה יכולה לומר הריני נזונית ולכך תיקנו מציאה של כל ימי' ומש"ה א"י לסלק מהבעל זכות המציאה משא"כ ביורשי' אם הניזונת תנן שהיורשי' יכולים לסלקה מחיוב מזונות בכל יום לא תיקנו מציאה של כל ימי' משום איבה דמזונות וכיון דמזונות אינן ודאי דאפשר שבין היום או מחר יסלקו אותן והא שכתב רש"י דמיירי באינה נזונית הא מטעם זה אפי' בנזונית אין ראיה לתקן מציאה מטעם הנ"ל י"ל דהרא"ש ר"פ מציאת האשה כתב דדוקא מציאה שע"י הדחק חשיב כהעדפה שע"י הדחק דפליגי ר"ע ורבנן אי תקנו משום איבה אבל מציאה שלא ע"י הדחק חשיב כהעדפה שלא ע"י הדחק והעדפה שלא ע"י הדחק כיון דדמי למותר ודאי דתחת מעה תיקנו וממילא דחשיב כמותר וכמו שיכולה לומר במותר היום א"נ מותר וא"נ חלק מהמעה ומחר אני נוטלת מעה ואני נותנת מותר כמו כן יכולה לומר במציאה שלא ע"י הדחק דדמי ממש למותר ולכך הוצרך רש"י לומר דמיירי בא"נ דבנזונית תקשי אי אפילו הניזונת תנן מ"מ אמאי מציאתה שלא ע"י הדחק לעצמה הא דמי ממש למותר שתיקנו תחת מעה וכשניזונת הרי נוטלת מעה ולכך כתב רש"י ז"ל דמיירי בא"נ וממילא שאינה נוטל' מעה ג"כ ולכך כל מציאתה לעצמה דמציאה שלא ע"י הדחק לעצמה כיון שאינה נוטלת מעה ומציאה שע"י הדחק לא תיקנו כלל אי הניזונת תנן משא"כ אי ניזונת תנן שאין היורשים יכולין לסלק אותה כל ימי' ממזונות חשיבא ממש כבעל כמ"ש א"נ אפילו באומרת א"נ וא"ע א"י להפקיע מציאתה שע"י הדחק כמו בבעל ומשני דעיקר תקנת מציאה לא הי' משום איבה דמזונות רק משום איבה דקטטה כמ"ש התוס' בדף מ"ז וביתומים דהוי להו איבה ואפי' לפירש"י בדף מ"ז דאפי' לפי האמת הוא משום איבה דמזונות מ"מ דחי שפיר די"ל דמיירי בא"נ דחכמים לא רצו לתקן מציאה שע"י הדחק שהוא משום איבה דכל ימי' כדי שיהי' להם איבה דמזונות בכל ימיהם ותתבע הכתובה כדי שיתפרדו זה מזה. ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' לעיל בדף מ"ז בד"ה משום איבה דמ"ש מע"י שתקנו גם באלמנה משום איבה ובמציאה לא תקנו. ולפ"ז א"ש דבשלמא מע"י דמזונות של כל יום ויום תחת מע"י של כל יום ושייך שפיר לתקן שבאותו שניזונת לא תהי' לה איבה משא"כ מציאה שגורם איבה לכל ימי' דבר זה לא רצו לתקן באלמנה

בתוס' ד"ה אלמנה שתפסה וכו' תועיל תפיסת הלוקח שלא באחריות כו'. קשה לי דהא קושיתם היא ע"כ למאן דס"ל דאפי' שלא באחריות בנמצאת שאינה שלו חוזר עליו וכיון דחוזר עליו מה"ת לא תהי' לו דין מלוה בשטר אפ' לטרוף ממשעבדי כמבואר בב"מ בפ' א"נ דף ע"ב דדינו כמלוה בשטר

בא"ד בתפיסה מחיים ודוקא למזונות אבל לכתובה לא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. אין להקשות לשיטת התוס' דף צ"ב ד"ה ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות דר"ע דאמר לא מהני תפיסה מטעם שכולן צריכין שבועה ולכך כשאין צריך שבועה מהני תפיסה לאחר מיתה א"נ כיון דקיי"ל בייחד לה מטלטלין ואיתנייהו בעינ' דא"צ שבועה מטעם כיון דאית לה צררי בידה לא מתפיס לה פעם שני צררי א"כ ה"נ כיון שתפסה מחיים ודאי לא מתפיס לה צררי פעם ב' והתוס' כתבו דלא חיישינן לצררי רק סמוך למיתה והיא כבר תפסה וכיון דליכא חשש צררי אינו צריך שבועה א"כ יועיל תפיסה מה שתפסה בידה לאחר מיתה יש לומר דמיירי שתפסה מחיים בלא ידיעת בעלה דאיכא אז חשש צררי סמוך למיתה

ברא"ש ומוציאין מידה כל המותר על מזונותי' לי"ב חודש וכו' א"נ נראה מה שתפסה אפי' ביותר מי"ב חודש ובלבד שתפסה פחות מכדי כתובתה וכו'. ולכאורה תמוה דמה היתה כוונתו במ"ש אבל אם תפסה יותר מכדי כתובתה שאין סופה לישבע על כתובה לא וכו'. דאי כוונתו דאמרינן לה חוי מה שבידך וצריכה לישבע תיכף דחיישינן שמא תפסה זה לכתובה ואין סופה לישבע לכך תשבע תיכף אבל אם נשבעת אין מוציאין ממנה אפי' תפסה הרבה דא"כ אין תי' להקושיא שהקשה דלא שבקת חיי שתתפוס הכל ותשבע ועוד דמה"ת תהיה צריכ' לישבע כשיש לחוש שתפסה יותר מהשיעבוד כתובה ובפחות א"צ לישבע ואי משום דחיישינן שמא תפסה לכתובה ולא תשבע לבסוף ה"נ במי שהלך למדה"י לחנן דתשבע לבסוף יש לחוש תמיד שמא התפיס צררי אצל בעלה כדי כתובתה לא תבוא לידי שבועה לבסוף וגם הלשון קצת קשה להבין לכך נראה בכוונתו דמ"ש ומוציאין ממנה מה שתפסה יותר מיב"ח וכן מ"ש א"נ מה שיתר על כתובתה היינו ג"כ שמוציאין ממנה מה שיותר על כתובתה דהטעם דיש לחוש שמא תפסיד הנכסים ולא יהיה לה מה לפרוע משא"כ כנגד כתובה אין חשש דאם תפסיד מנכין לה מכתובה וכן הוא בש"מ ובזה תליא ג"כ אם צריכה לישבע כמה שתפסה דאם ידוע שתפסה פחות משיעור כתובה או בפחות מיב"ח לתירוץ קמא א"צ לישבע כמה שתפסה אבל אם יש לחוש שתפסה יותר צריכה לישבע כמה שתפסה כיון דצריכה להחזיר המותר אבל בצררי שמתפיס הבעל לעולם א"צ להחזיר שבעלה התפיס לה שיהיה בידה לזמן שיצטרך בעת שיחסר לה ולכך א"צ לישבע

שם מה שתפסה תפסה הר"ן כתב דבתפסה מעות מהני אפילו בתפיסה לאחר מיתה ע"ש והוא תמוה דא"כ מה"ט אפילו בבע"ח יועיל תפיסה לאחר מיתה כשתפסה מעות בהדיא אמרינן בכתובות דף צ"ב בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו במלוה דדוקא כשמגבה ארעא ע"ש וכן הוא לקמן דף ק"ו בשנים שהוציאו שט"ח דביתמי בעינן דוקא דמגבי להו ארעא ואמאי הא בלא"ה כיון ששניהם חייבים הוי כתפס מעות ועכצ"ל לדעת הר"ן דדוקא בכתובה מהני תפס מעות מפני שהוא תנאי ב"ד משא"כ בבע"ח וכמו שחילקו התו' לשיטתם

בתוס' ד"ה יתומים אמרו נתננו אומר ר' דמיירי במזונות שעברו דמוכח מילתא מדשתקה עד השתא דיתומים קושטא קאמרי אבל במזונות דלהבא וכו'. הנה רש"י כתב בהדיא