בית יעקב על כתובות קט

בחזקת אלמנה קיימי כמש"ל ובא"ע סימן צ"ו וסימן ק"ג מוכח דחשיבא לגמרי כמשכון ובמשכון נראה דאי"ל לא אפרע עד שתחזיר המשכון שאינה מחויבת להוציא המשכון מתח"י בשביל חשש זה דאטו אם יהיה לאחד משכון וגם שטר ונאבד השטר יתחייב להחזיר המשכון למ"ד דא"כ שובר וממילא אף שיהיה לכתובה דין שטר לא תצטרך להוציא הנכסים מחזקתה ולא יהיו היתומים יכולין למכור הנכסים אף שלא תוציא השטר כתובה ונשאר החשש במקומו שתגבה מקודם בע"מ ואח"כ בגט וכתובה ושפיר חשוב לא אפשר ועוד דאם נעשה כתובה לשטר יש ריעותא בכל אלמנות דבע"מ גובה מהיתומים קודם שניסת ולא יוכלו לומר לא אפרע כמש"ל ולאחר שניסת תגבה בשטר כתובה

ועתה נבוא ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו הלכה כר"י ומוכח מדברי אביי בב"מ דף י"ז דמיירי מתני' דהוציאה גט במקום שכותבין והביאו ג"כ הא דשמואל דמוקי לה במקום שא"כ ושמואל לא הוצרך לאוקמי במקום שא"כ רק משום שובר ואנן באמת קיי"ל דכותבין שובר והרמב"ן ז"ל דחק עצמו שמתחלה היה סובר אביי כיון דמייתי רחב"א סייעתא מהוציאה גט א"כ סובר אפי' במקום שכותבין דבמקום שא"כ אין צריך לסייעתא וע"ז הקשה דלמא באמת כך היא דמיירי במקום שא"כ וגט היינו כתובה ואח"כ חזר בו והוכיח דא"א לומר דגט היינו כתובה וממילא מוכח עכ"פ דבמקום שא"כ הטוען אחמעב"ד ע"ש. והוא דחוק דא"כ ל"ל לאביי לומר דאי ס"ד במקום שא"כ לא היה לו לומר רק דאי ס"ד דגט היינו כתיבה דהא לפי האמת להרי"ף ע"כ מיירי במקום שא"כ. ולכן נלענ"ד דודאי לענין הדין האמת כדברי הרמב"ן דודאי ר"י לא אמר מלתא ביש ריעותא בנפלה כמו שהוכיחו הרמב"ן והר"ן ממצא כתובה וגם לא עדיף מחזקת ת"י דלא מהני ביש ריעותא בנפילה רק מ"ש הרמב"ן דנ"מ לענין שאר מעב"ד לענ"ד דנ"מ גם לענין כתובה כגון בנאבד באונס דהדין מבואר בסי' מ"א דא"כ לו שטר אחר רק בנשרף ולא בנאבד באונס וממילא נעשה מלוה ע"פ אי נמי בנשרפה בפשיעה בעודה תחתיו דעדיין ודאי לא נפרע דליכא ריעותא ושטר אחר אין כותבין וע"ז אמר ר"י כיון דליכא ריעותא רק שאין שטר תח"י ולזה אמר דמעב"ד כמאן דנקיט שטרא בידא דמיא וכיון דליכא ריעותא בו חשוב כשטרא בידי' והא דמוכח מדברי אביי בב"מ דף י"ז דמוכיח דמתני' מיירי במקום שכותבין נלענ"ד לתרץ ומקודם נתרץ קושית התוס' בב"מ דף י"ז בד"ה אטו גט וז"ל כיון דמן אלמנה מן הנשואין לא בעי לאוכוחי כמש"ל איך מוכח מגרושה מן הנשואין במקום שא"כ כיון דגט לאו היינו כתובה משום דבעי לאנסובי בי' פשיטא דא"נ לומר פרעתי כיון דלא נתקנה כתובה באותן מקומות ע"ש וכן בש"מ ובשאר מפרשים כתבו הטעם באלמנה במקום שא"כ דאינו נאמן לומר פרעתי דהוא מטעם משום דמה הועילו חכמים בתקנתן לכן נלענ"ד לתרץ דהנה בין אם נאמר הטעם בגרושה במקום שא"כ דא"נ לומר פרעתי דהוא משום דגט היינו כתובה ובין אם נאמר דהוא משום דמה הועילו חכמים בתקנתן או משום דהטוען אחר מעב"ד לא א"כ יש שני נפקותות א' דאי אמרינן הטעם משום דגט היינו כתובה כמו שדחו אביי והיינו דתיקנו למגבי בגט שיהיה כשטר לקרעו בשעת פרעון ובתולה ע"כ צריכה עידי הינומא להביא ואז יהיה הגט השטר נגד המאתי' א"כ ה"נ בהוסיף לה כתובה בשעת נישואין הגט כשטר על כל מה שהעידו העדים ודמי להא דמבואר בח"מ סימן ס"א סעיף ז' בכתב לה שטר על כל מה שיעלה על החשבון בכתב יד שיש לו כל דין שטר על כל מה שיעל' על החשבון ע"ש ולכך גביא התוס' ג"כ לשמואל משא"כ אם נאמר דגובה מטעם מעב"ד או מטעם דמה הועילו חז"ל בתקנתן לא גבי התוס' דלאו מעב"ד הוא ועוד נ"מ דאי גט היינו כתובה איכא ריעותא כשנאבד הגט שלא גביא בעידי הגט משא"כ מטעם מעב"ד או מטעם מה הועילו. ולפ"ז מיושבין דברי הרמב"ם שהקשיתי עליו לכאורה במה שכתב דבהוציאה גט גובה עיקר ולא תוס' ולכאורה הוא נגד הש"ס דשמעתין דאמרינן בשלמא לשמואל אמרינן זיל פרע אפי' התוס' וכו' וליישב נראה דהתוס' דף צ"ו ד"ה נכסי בחזקת אלמנה כו' כתבו דשמואל לית ליה דר"י בהא דהטוען אחר מעב"ד וא"כ י"ל דשמואל סבר דבמקום שא"כ דגט היינו כתובה וממילא דגבי' בגט אפי' התוס' כמש"ל משא"כ הרמב"ם ז"ל פוסק כאביי בב"מ דהוא בתרא דליכא למימר גט היינו כתובה ופסק כר"י דהוא מטעם הטוען אחמעב"ד לא"כ וממילא דלא גבי תוס' וא"ש ולפ"ז מיושב קושית התוס' בב"מ הנ"ל ג"כ דאביי הוכיח דע"כ מיירי במקום שכותבין דאי ס"ד במקום שא"כ עכצ"ל הטעם משום דגט היינו כתובה בגרושה דאי נימא דהטעם הוא משום דמה הועילו א"כ לא מצי גבי בגט רק העיקר ולא תוס' דבתוס' לא שייך סברא דמה הועילו חז"ל כמש"ל א"כ קשה בסיפא דכתובה ואין עמה גט דקתני לא יפרעו קושית הש"ס תוס' מיהו ליגבי וא"ל כתי' הש"ס דבלא גט היינו בלא עידי גט כמו שתי' בש"ס דא"כ תקשה הא דמן הסכנה במאי גביא ול"ל חסורא מחסרא דהא אי לא אמרינן דגט היינו כתובה אפי' בעידי גירושין גביא עיקר דליכא ריעותא דגט כיון דגט לאו היינו כתובה ועכצ"ל הטעם משום דגט היינו כתובה ואז מצי למגבי גם התוס' בגט וקתני שפיר דכתובה ואין עמה גט דלא יפרעו כלל וע"ז אמר אביי דאין סברא לומר דגט היינו כתובה ועכצ"ל דמיירי במקום שכותבין ובדליכא ריעותא כנ"ל והטעם משום דהטוען אחר מעב"ד דאלמוהו וכתובה ואין עמה גט מיירי בליכא עידי גירושין דלא קאי רק על העיקר ומטעם שכתבו התוס' דכיון דאלמוהו קודם הסכנה אלמוהו אחר סכנה ג"כ ומוכח דהדין הטוען אחר מעב"ד לא"כ ואף דאביי מוקי לה במקום שכותבין ובמקום שכותבין פוסקים הרי"ף והרמב"ם דנאמן לטעון פרעתי לא קשה כלל דהא התוס' בד"ה הוציאה גט כתבו דמיירי בנשרפה הכתובה ואף שכתבתי לעיל דע"כ מיירי התוס' בנשרפה בפשיעה התוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל דאפי' בפשיעה אמרינן דהטוען אחר מעב"ד וכו' והרי"ף והרמב"ם מפרשי דמיירי בנאבדה באונס דליכא ריעותא והא דכתב הרי"ף דשמואל מוקי לה במקום שא"כ לא בא רק למעוטי מקום שכותבין ונאבדה היכא דאיכא ריעותא אמנם להרמב"ם א"א ליישב כך לפמש"ל דהרמב"ם ס"ל דגירשתני נאמנת וא"א לאוקמי בדליכא עידי גירושין להטעם משום לא אפרע א"א וכמש"ל כיון דגט לאו היינו כתובה וליכא ריעותא וא"כ אינו מיושב בתי' זה אם לא שנתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל דמיירי באומר גירשתני דמיירי מסכנה ואילך כמ"ש בספר הפלאה ובספר בית מאיר ואז מיושבי' דברי הרמב"ם כמו בדברי הרי"ף:

פרק אחד עשר אלמנה ניזונת

דף צ"ו ע"א בתוס' ד"ה ת"ש דאמר ר"ז ומה שפי' בקונטרס כו' קשה וכו'. ולפעד"נ לתרץ שהרא"ש פרק מציאת האשה כתב דאפי' באמרה א"נ וא"ע