בית יעקב על כתובות י

ברש"י ד"ה נאמן לאוסרה אבל להפסידה כתובתה אינו נאמן. והקשו המפרשים דמנין לרש"י זה. ונראה לפענ"ד דהי' לו הוכחה מהא דהקשה הש"ס הא אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה. ופי' התוס' דהיה ס"ד דהמקשה דאפי' בראה אדם שזינתה מותרת לו דאין דבר שבערוה פחות מב'. דלכאורה תמוה דמאי מקשה דלמא מיירי ר"א באשת כהן דנהי דחשש דתחתיו באונס ללישנא בתרא דיבמות דאינה אסורה רק משום טומאה דמי לדבר שבערוה דלא נאסרה רק ע"י שנים מ"מ ניחוש שמא נבעלה ברצון ובנבעלה לפסול לה ודאי דנפסלה אפילו נבעלה בלא עדים דפסול כהונה לא הוי דבר שבערוה כדמוכח ברמב"ם פט"ז מסנהדרין דע"א מהימן לומר גרושה אשה זו. וכן משמע בתוס' יבמות דף ג' דלא הוי דבר שבערוה רק אותן שכתב בהן טומאה. ועכצ"ל דמשום פסול כהונה לא חיישינן כלל כיון דאיכא חזקה דבודקת ומזנה. ואף דלא אמרינן חזקה דבו"מ רק בטוענת ברי משום מעלה עשו ביוחסין מ"מ ניחא דהיכא דהאיסור רק משום ח"ד לא אמרינן מעלה עשו ביוחסין עיין בספר הפלאה. ולפ"ז הוכיח רש"י ז"ל שפיר דאם נאמר דר"א ס"ל דנאמן אפי' להפסידה וע"כ הוא משום חזקה דאין אדם טורח ונאמן מטעם חזקה ולא משום דשוי' אנפשי' ח"ד לחוד הדרא קושיא לדוכתה מאי מקשה הש"ס דלמא ר"א מפסול כהונה איירי ואיכא אפי' ס"ס לאסור דילמא לפסול נבעלה ואסורה אף באינה תחתיו או דילמא זינתה ברצון תחתיו ונעשית זונה ובפסול כהונה ודאי דלא בעי שנים כמש"ל:

עוד יש ליישב דברי רש"י בשני אופנים. א' שהי' קשה לרש"י במה דמקשה הש"ס מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך דמהתם לא מוכח רק הא דשוי' אנפשי' ח"ד ובזה מועיל שפיר אמתלא וקמ"ל ר"א דנאמן מטעם חזקה דאינו מועיל שוב שום אמתלא. לכך הוכיח רש"י דכוונת ר"א ג"כ רק מטעם שוי' אנפשיה ח"ד אך על הש"ס קשה מנין לש"ס זה. לכן נראה לפרש באופן אחר וגם לתרץ במה שתמהו המפרשים דמאי בעי רש"י בזה וגם מסוגיא דלקמן דאמר אי למיתב משמע דיותר נאמן להפסיד הכתובה. ונראה לפענ"ד לתרץ דהנה בדף ב' בתוס' ד"ה שאם היה לו ט"ב הקשו על רש"י שפי' מתוך כך יתברר הדבר מהא דאמר אביי אף אנן נמי תנינא וכו' מאי לאו דקא טעין פ"פ והאיך מייתי ראיה הא אע"ג דא"נ מ"מ ישכים לב"ד שמתוך כך יתברר הדבר ע"ש. ולתרץ זה נרא' דהנה הש"ך בכללי ס"ס ביו"ד סי' ק"י כתב מחלוקת הפוסקים אי איכא ס"ס אי צריך לברר. אמנם נראה לפענ"ד דאפילו למאן דס"ל דצריך לברר היינו דוקא במקום שיש ריעותא ברורה לפנינו אבל כשיש ספק בריעותא אי יש ריעותא ודאי לכ"ע אינו צריך לברר כמו דלא בעינן שום כללי ס"ס בס' ריעותא עיין בספרי ח"ד בכללי ס"ס תדע דהא ספק על הדורס א"צ שום בדיקה אף דההיתר הוא מטעם ס"ס דהיינו ספק לא על את"ל על ספק לא דריס וכ"כ הרשב"א בחולין מ"ו דסירכא תלויה א"צ בדיקה משום דהוי ספק בריעותא וכן ספק מחט בחלל הגוף. ולפ"ז א"ש דברי רש"י דהש"ס הוכיח דע"כ נאמן לאוסרה עליו דקים לי' דאי אינו רק ספק קים ליה והרי יש ספק אי יש ריעותא כלל א"כ אפילו בא וטען פ"פ ויבא לשאול אי צריך לברורי היינו פוסקים לו שא"צ לברר מטעם דאיכא ס"ס ספק אם פ"פ וספק אונס וא"כ מה"ת יצטרך לבוא לב"ד כדי שיתברר הדבר כיון דמן הדין א"צ לברר. בשלמא אי ודאי קים ליה אף דאיכא ס"ס כיון דהריעותא היא ודאי צריך לברורי אבל אם לא קים לי' דיש ספק בריעותא אא"ל כלל דעשו תקנה כדי שילך לב"ד ויתברר כיון דא"צ לברורי ואפילו אי היה בא לשאול לב"ד אם צריך לעשות טצדקי שיתברר היינו אומרים לו שא"צ לברורי. ומוכיח שפיר דקים ליה וממילא נאמן לאוסרה ושפיר כתב רש"י ז"ל דתקנו כדי שיתברר ולפ"ז א"ש ג"כ דברי רש"י שכתב דא"נ להפסידה כתובתה דאפשר לומר אף דנאמן לאוסרה דקים ליה מ"מ להפסידה כתובתה אפשר לומר דס"ל דא"נ דל"ל חזקה דאין אדם טורח וחשדינן אותו למשקר וכדעת הירושלמי והא דפריך הש"ס אי למיתב לה כתובה כוונתו דאף דא"נ לאוסרה ולא להפסידה דלא קים ליה ולא צריך בירור מ"מ תקינו נשואין ביום ד' לטובתו שלפעמים יהיה יכול להפסידה ב"ד הכתובה כשיתברר בעדים ונגד הצלת ממון לא שייך לומר במקום ס"ס א"צ לברורי וס"ל לרש"י דאם לא קים ליה דאף להפסידה כתובתה א"נ ואי נאמן להפסידה כתובתה מכ"ש דנאמן לאוסרה והי' קשה לרש"י דאי נאמן גם להפסידה כתובתה מטעם חזקה דא"א טורח היה לו לר"א לומר דנאמן להפסידה והיינו לומדין איסור מק"ו. ועכצ"ל דא"נ להפסידה. והש"ס דאמר אי למיתב כתובה היינו דהתקנה היה משום שלא יתברר כמש"ל. ולפ"ז מיושב ג"כ קושית הר"ן על הרי"ף שכתב לתרץ הקושיא דהא הוי ס"ס ס' מ"ע וס' דאונס משום דפתחה סתום ועל זה מקשה דבמסקנא דאמר לא דקטעין ט"ד הדרא קושיא לדוכתה הא איכא ס"ס ס' מ"ע ס' דאונס ומאונס לפי הנ"ל לא קשה כיון דליכא דם הרי ריעותא ברורה לפנינו מש"ה אף דאיכא ס"ס מ"מ צריך לברורי והוצרכו לתקן נשואין ביום ד' משום חשש אולי יתברר כמ"ש רש"י

בתוס' ד"ה ל"צ באשת כהן וא"ת ונוקמא אחזקה שהיא כשירה לכהונה. ואף דגבי ראוהו מדברת לא אזיל ר"ג בתר חזקת כשרות רק כשטוענת ומשום ברי ושמא עם חזקת כשרות משא"כ הכא שהיא משקרת ואומרת בתולה הייתי ליכא טענת ברי זהו רק קודם נשואין ומשום מעלת יוחסין אבל ודאי דאין מוציאין אותה מבעלה בשביל מ"י וכ"כ בש"מ ועיין מ"ש בזה ברא"ש. אך לכאורה קשה דמאי מקשה התוס' דניזל בתר חזקת כשרות לכהונה הא בכל ספק איסור דאורייתא כשיש ספק ריעותא לפנינו אסור כמבואר בחי' רשב"א בחולין דף מ"ו. וי"ל דהתוס' ס"ל דאף דספק איסור ודאי דאסור מדאורייתא דהא לא אמרינן שאני אומר בדאורייתא היינו דוקא בב' קופות דאתחזק איסורא שהיה כאן חתיכת איסור בודאי וגם היה נפילה בודאי אבל הכא דמי לנולד ספק איסור בבהמה דמוקמינן לה בחזקת כשרות אפי' נולד הספק מחיים להרבה פוסקים

בתוס' ד"ה ואבע"א באשת ישראל ופיתוי קטנה אונס הוא וכו' הנה הרמב"ם פליג וס"ל דלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא. והראב"ד תמה מהך דיבמות דף ל"ג דאמר בהדיא פיתוי קטנה אונס הוא. ולפעד"נ דמבואר במהרי"ק סי' קס"ז דאפי' היתה שוגגת נגד האיסור שאומרת מותר רק שהיתה מזידה נגד הבעל מ"מ אסורה לבעלה דמ"מ מעלה מעל באשה. והנה קטנה גמורה קודם שהגיעה לעונת הפעוטות שנוטלת צרור וזרקו אגוז ונוטלו דין שוטה גמורה יש לה כמבואר בגיטין ובזה ודאי פיתוי אונס גמור הוא דאינה יודעת כלל מבעל דהאי אפילו למיאון אינה מתקדשת. ולפ"ז א"ש דביבמות בקטנה גמורה מיירי שיש לה דין שוטה אבל לאחר שהגיעה לעונת הפעוטות שיודעת מבעל אף דעדיין אינה יודעת מעונש מ"מ אסורה להרמב"ם כיון שמעלה מעל באישה

בא"ד ונוקמה בחזקת היתר לבעלה. לכאורה קשה דאמאי לא הקשו דנוקי בחזקת כשרות וצדקות כמ"ש הרא"ש ולפמ"ש י"ל דהתוס' ס"ל כהרמב"ם דלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא רק בקטנה גמורה. והנה נגד הדין שמים בודאי כל זמן שלא הגיעה לנערה אינה חשובה בת דעת להיות נזהר בדבר עבירה דהא מה"ט