בית יעקב על כתובות קד

בגרושה א"צ לישבע אפי' כשטוען השבע לי משום שהוא תוך הזמן וא"כ ע"כ כשתיקנו באלמנה שבועה לא מצד טענת אביהן רק נגד יתומים נתקנה שבועה זו ל"ק כלל מנקי נדר דשאני כתובה דחששו טפי לצררי ותיקנו שבועה נגד היתומים ושבועה זו שלא מצד טענת אביהן באה לה ורש"י לא כתב טעם זה רק בבע"ח דליכא סברא לחשש פירעון וטענת יתומים טענת שמא היא ולכך כתב רש"י דאנן טענינן טענת אביהן דהוי כטענת ברי. ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף שכוונת א"ש בזה שאמר בנקי נדר (ויתיישב בזה קושיא הה' שהקשתי) מדינא אין היורשין משביעין אותה אף דלשון נקי נדר לא משמע רק נגדו תהיה פטורה ולא נגד היורשים מ"מ היא ראויה להיות פטורה נגד יורשין וכקושית התוס' כיון דפטור לאביהן ואילו היה אביהם קיים וטוען ברי השבע לי היה פטור מה"ת יהיו היתומים יכולין להשביע בטענת שמא ואין היתומים יכולין להשביע בשמ' רק משום דטענינן להו ברי בשביל אביהן וכשפטר אביהן מדינא אין היורשין משביעין רק מה שעשה שהרי החכמים הוציאו הבע"ח מכלל אלמנה דתנן במתניתין וע"כ הא טעמא לחוד והא טעמא לחוד וכמש"ל והיינו דבאלמנה הטעם משום דתיקנוהו רק בשביל יתומים דדרך להתפיס צררי נגדם ואינו מחמת שהיה אביהם יכול לטעון רק בשבילם תיקנו לא מהני הפטור של אביהן לנגדם דהא לשון נקי נדר לא משמע לשון פטור נגד שבועת היורשין שתיקנו רק ליורשין. ולפ"ז פסק הרי"ף שפיר דרק בנקי נדר שלשון הפטור אינו נגד היורשין אבל בפירוש שפטרה נגד היורשין מהני. ולפ"ז ל"ק ג"כ מה שהקשו הפוסקים על הרי"ף מאביי כמבואר בקושיא ה' דהנה הא דחיישינן לתפיסה בעצמה ודאי דלא חיישינן רק בדבר שהוא תחת ידי' כגון בחנונית או שמשביעין על פו"ע לר"ש בתובעת ועשו אותה להשבעת כתוב'. ולפ"ז א"ש דאביי יש לו הוכחה דלר"ש לא תפסה עיקר שבועה הוא וכמ"ש בסמוך וממילא מפורש בדברי א"ש דלא מהני אפילו פטור בפי' משא"כ להרי"ף לפי מאי דפסק כרבנן דר"א דמשביע בכל עת שירצה ע"כ מוכח דלא תפסה לאו עיקר שבועה הוא מוכרח לפרש דברי א"ש דלא קאי רק על נקי נדר ומחלוקתן אי דלא תפסה עיקר שבועה הוא נראה דתלי' בהא כיון דאביי ס"ל דר"ש פליג אר"א ומחלוקתו וס"ל דא"י להשביע על אפוטרופסו' רק כשתובעת כתובתה וכתב הר"ן הטעם דהוא משום שתשבע בסוף. ולפ"ז ע"כ לא תפסה עיקר שבועה הוא דאי לאו עיקר שבועה רק שבועת צררי מאי שייך שבועת אפוטרפוס לתשבע לבסוף דהוא רק על התפסת צררי אע"כ ס"ל לר"ש דהשבעת כתובה אצל יתומים היא שלא תפסה ושבועה כזו שייך שפיר על אפוטרופוס תשבע בסוף שהיא צריכה לישבע שלא עיכבה מיתומים. ורי"ף ס"ל דפסק כת"ק דהמושיב אשתו חנונית דצריכה לישבע בכל זמן שירצה ולא סמכינן על תשבע לבסוף כמו במזונות וע"כ הוא מטעם דהשבע' כתובה הוא רק משום דשמא התפיס לה צררי ולא משום שמא תפסה וממילא לא שייך לענין זה תשבע בסוף וכיון דלא תפסה לאו עיקר שבועה היא רק שלא התפיסה בעל צררי לכך פסק שפיר דמהני פטור בפי' נגד יורשים. ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א כיון דסבר דאפי' באינה חנונית לא מועיל הפטור והיינו משום שצריכה לישבע שלא תפסה ובודאי לא שייך חשש דתפסה בעצמה רק בדבר שהוא תח"י והיינו פו"ע וא"כ ע"כ דלא ס"ל סברא דדייקת והרמב"ן פי' כי דדייקת דניתן למחילה וכיון שמחל א"א להשביע ע"ז וגם צ"ל בהא דהוא א"י להשביע' על פו"ע והיתומים משביעין עכצ"ל דנגד הבעל בחייו שייך אין אדם דר משא"כ נגד יתומים אחר מיתתו לא שייך א"א דר ולפ"ז פו"ע שוה לשאר אפוטרופוס וא"כ א"א לומר באינה תובעת אתא לפלוגתא דא"ש ורבנן במינהו אבי יתומים דר"ש פוטר דז"א כיון דהיא ניזונת מיתומים וצריכה לישבע על פו"ע ובזה לא שייך מינהו אבי יתומים דפו"ע כמינהו ב"ד דמי תו לא שייך מימנע ולא עבדי וא"כ לר"ש הי' להיורשים להשביע אותה על פו"ע כ"ז שירצו ואמאי אמר אינה תובעת א"צ לישבע ומש"ה צ"ל לאפוקי מר"א ומחלוקתו דס"ל דאף אפוטרופוס אינה צריכה לישבע אלא בתובעת. ולפעד"נ להביא ראי' דעיקר שבועה דלא תפסה הוא מטעם חשד פו"ע דאם נאמר דתפיסה בעצמה הוא חשד באשה אפי' בלא הי' תח"י פו"ע קשה א"כ בגרושה בשעת הגט נמי תהא צריכה לישבע בשטוען השבע לי מחשש דשמא תפסה דכנגד חשש תפיסה לא שייך חזקה דתוך הזמן ובסי' צ"ו כתב הב"ש להדיא דלדעת הרשב"א גרושה א"צ לישבע אע"כ חשש דשמא תפסה הוא רק משום פו"ע ולכך בגרושה א"צ לישבע על פו"ע מטעם דא"א דר משא"כ ביתומים דצריכה לישבע על צררי נשבעת בעיקר שבועה ג"כ על פו"ע דמטעם דמאי נפקא לה מינה לא שייך אין אדם דר כדאמר בש"ס:

מעתה נבוא ליישב דברי הר"ן בסוגיא זו שהן לכאורה תמוהין להמעיין ונראה לפרש דבריו דמ"ש דבירושלמי איכא דמוקי לה דקאי ארישא בפטרה רק נגדו ואפ"ה כתב בהלכה מקבר בעלה אין היורשין יכולין להשביע' והטעם לזה דמיירי שהיורשין לא מצאו מקום לחשדו בב' כסף רק שרוצין להשביעו מטעם דטענינן להו אילו הי' אביהן קיים הי' טוען כן לחייבו שבועה וכיון שאביהן פטרו שא"י להשביעו גם הן אין יכולין להשביעו כעין שהקשו התוס' בשבועות דף מ"א בד"ה וכי מה בין זה לפוגם שטרו ע"ש:

עוד כתב בשם בעל העיטור שהביא תשובת הרי"ף שאיתשל קמי' אם מת בעלה ולא השביע אם היתומים משביעין והשיב וכו' וכוונת דבריו שהשיב דבמחלוקת ר"ש ורבנן נראה לפסוק כרבנן שמשביע בכל עת שירצה ואם מת ולא השביע נתגלה דעתו שכבר מחל (ומ"ש שאם מת ט"ס וצ"ל ואם מת) וע"ז כתב העיטור דל"נ ומסתבר דפלוגתא דתנן ובני כ"ג הוא וצ"ל כוונתו דיש לפקפק לפסוק כר"ש דאינו משביעה רק שתובעת כתובתה והוא משום דקיי"ל כחנן דתשבע בסוף וטעמא דר"ש הוא ג"כ מטעם זה כמ"ש הר"ן טעם זה במשנה ע"ש. עוד כתב דפסקן של דברים וכו' פי' שרצה לפסוק הדין לפי מה שפי' כל אחד דאם נפרש דקאי ארישא שפטרו רק נגדו ולא נגד יורשים לא מיבעיא הוא א"י להשביעה שהרי פטרה אלא אף יורשין אין משביעין אותה אלא א"כ בתובעת כתובתה דקיי"ל כר"ש ובתובעת נראה דמשביעין על אפוטרופסו' שבחיי בעלה ולא אמרינן מדלא ציוה להשביע מחל דכיון דלא הי' יכול להשביע רק בשתובעת כתובתה לא הי' צריך לצוות להשביעה שהי' יודע שתצטרך לישבע כשתתבע כתובתה. וכתב עוד א"נ משביעין אותה היינו אם עשתה אפוטרופוס וכו' כוונתו באם נמשך אפוטרופוס לאחר מיתה דזה חשיב כאפוטרופוס שלא מינה אותה אביהן דאז יכולין להשביע כל עת שירצה לכ"ע דעל זה שנעשתה לאחר מיתה בנכסי יתומים בזה שמעינן דהיתומים משביעין אותה כ"ז שירצו ולכ"ע יכולין לגלגל עלי' שבועה מה שנעשית במ"ש אביהן דע"י גילגול לא הוי פטור כמ"ש הר"ן וכוונת דבריו במ"ש או אם באת לגבות וכו' כלומר כשמשביעין אותה הן מחמת שנעשית אפוטרופוס של חיי אביהן הן מחמת גביית כתובה אז ודאי דיכולין להשביע על אפוטרופוס של חיי אביהן דלגילגול לא מהני פטור. ומ"ש דתרווייהו איתנייהו קאי על כשמשביעין אותה בבאה לגבות דחייבת לישבע מכח תרי טעמי א' מכח תובעת דכשתובעת אפי'