בית יעקב על כתובות קג

מטעם דאנן סהדי דלא פרע דודאי לא עבר על התראת מלוה והתראת דאל תפרעני מהני אפילו שלא בשעת הלואה משא"כ נאמנות כבי תרי דהתראת אל תפרעני מהני לזה דהא מביא עדים רק דאמרינן נהי דפרע שיעבד עצמו מחדש ושיעבוד חדש בעי קנין ע"ש והנה בהא דאבא שאול בא"מ דלא מהני פטור ביורשים כתבו הפוסקים דקנין מהני וכתב הב"י באה"ע סי' צ"ח דהפטור באשה אפילו היה בשעת קידושין דהוא קנין מדרב גידל מ"מ הא דר"ג לא גמר ואקני לזה ע"ש. ולפ"ז א"ש דמבואר בסי' צ"ו בבית שמואל מחלוקת הפוסקים במה שכתב המחבר סי' צ"ו באשה שנשבעת על כתובתה שצריכה לישבע שלא התפיס לה הבעל ושלא תפסה אי בשלא תפסה היא עיקר שבועה או גילגול שבועה ולפ"ז ל"ק די"ל דא"ש ס"ל דלא תפסה בעצמה הוא עיקר שבועה כמ"ש התוס' בב"ב דף ק"נ ע"ש וזהו שאמר א"ש בא"מ דנקי נדר אף שמשמע הלשון שפטרה אף מהיורשין ופטור מהיורשין בבע"ח מהני הפטור אפילו בלא קנין מטעם שכתב הש"ך דהוי כאומר אל תפרעני וכיון שהתרה בו אנן סהדי דלא פרע ולכך מהני הפטור משא"כ באשה שיש עליה עיקר שבועה שלא תפסה בעצמה ונגד שבועה זו לא מהני התראה דאל תפרעני כיון שיש לחוש שתפסה בעצמה ועכצ"ל דנהי שתפסה בעצמה מהני נאמנות דהוי כשיעבד עצמו מחדש ושיעבוד חדש בעי קנין וקנין באמת מהני וזהו שאמר א"ש בא"מ מדינא הי' לו להיות מועיל הפטור נגד היורשין באלמנה כמו בבע"ח אך מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע גבי בע"ח והוא תמוה דמה הוסיפו חכמים על המשנה דאין אלמנה נפרעת ואדרבה עדיף טפי דהא בגיטין מקשה הש"ס מאי אירי' אלמנה אפי' כ"ע נמי ומשני אלמנה אצטריכא ליה דס"ד משום חינא וא"כ בע"ח ק"ו הוא מאלמנה ומאי הוסיפו חכמים ועכצ"ל דשבועת אלמנה ושבועת בע"ח שני עניינים הן וא"כ נראה די"ל גם בהיפך דבשלמא אלמנה דעיקר שבועה הוא שלא תפסה בעצמה ונגד זה ליכא חזקת שט"ח לומר שטרך בידי מאי בעי דמעצמה תפסה ולכך צריכה שבועה משא"כ בבע"ח דהשבועה היא רק שלא פרע לו הלוה ונגד זה איכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי והיה ס"ד דלא ליבעי שבועה ולכך הוצרכו חכמים להוסיף על המשנה ולומר אפי' בע"ח הבא ליפרע ישבע והרי מוכח מדברי חכמים דשבועת אלמנה אינה כשבועת בע"ח דשבועת בע"ח היא שלא פרע לו הלוה ושבועת אלמנה היא שלא תפסה בעצמה וכיון דמוכח מדברי חכמים דשבועת אלמנה היא שלא תפסה בעצמה ממילא לא מהני פטור ביורשין ומיושב בזה קושיות א' ב' ג' ובזה מיושב דברי רש"י בד"ה ואתא ר"ש מה שהקשיתי לעיל בקושיא ו'. ולפי הנ"ל מיושב דכיון דשבועת יתומים באלמנה תיקנו חכמים שתשבע שלא עכבה משלהן כלום דס"ל כשיטת התוס' בב"ב דשלא תפסה עיקר שבועה הוא וממילא נפטרה משבועה לא מטעם הפטור כיון דנגד מה שיש לחוש שתפסה מהיתומים אחר מיתה והיינו מכח שיש בידה אפוטרופסית ואפי' רבנן מודי בזה דלא מהני הפטור נגד היתומי' שלא אמרו דמהני הפטור נגד היורשין רק בהלכ' מקבר בעל' לבית אביה שלא היה בידה משל בעלה כלום אבל בנעשי' אפוטרופסית כ"ע מודי דלא מהני הפטור מהבעל כמו שנשבעת על העתיד והוא מטעם דאין יכול לפוטרה מממון דיתמי שיש בידה כמ"ש רש"י ומינהו אבי יתומים לא מהני רק לפוטרו משבועת אפוטרופוס דלא תיקנו חכמים שבועת הפוטרופוס לאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שהיא תקנה הכוללת לכל האנשים אבל ודאי דאשה שמינה אבי יתומים לא נפטרה משבועת כתוב' דלא תיקנו פטור השבעת כתובה באשה שמינה אבי יתומים ואי תקשה כיון דלפרש"י אליבא דר"ש דלא תפסה עיקר שבועה הוא מ"ט מהני פטור נגד יורשין לרבנן דפליגי עם א"ש בא"מ דנקי נדר וס"ל דמהני אפי' בנקי נדר בלא קנין הוא נגד חשש דתפסה מעצמה לא שייך טעמא דהתרא' דאל תפרעני כמש"ל י"ל דהש"ך בסי' ע"א כתב שני טעמים בנאמנות סתם א' טעמא דהרי"ף דחשיב כנאמן עלי אבא דהימנא כחד דלא בעי קנין משא"כ בנאמנות כבי תרי דהוי כקיבל פסול כשנים דבעי קנין משום דהוי כתרתי לריעותא ע"ש וע"ז הקשה התומי' דהא אפי' בקיבל פסול כחד קיי"ל דלפני גמר דין יכול לחזור בו א"כ ה"נ יכול לחזור ולומר אני מבטל נאמנותך ע"ש והנה התומים יפה הקשה לדידן דקיי"ל דיכול לחזור בו משא"כ למ"ד בסנהדרין לפני גמר דין מחלוקת דר"מ ס"ל דיכול לחזור ורבנן ס"ל דא"י לחזור א"כ י"ל דא"ש בא"מ דס"ל דלא מהני הפטור ס"ל כר"מ וממילא א"א לומר כטעמא דהרי"ף דחשיב כקיבל פסול כחד דהא יכול לחזור ועכצ"ל כטעם ב' של הש"ך דהוי כאל תפרעני וזה לא מהני רק בבע"ח משא"כ בכתובה דשבועה שלה היא שלא תפסה ולכך ס"ל דלא מהני פטור נגד יורשין דנגד תפסה בעצמה לא שייך סברא דהתראה דאל תפרעני ורבנן ס"ל גבי נקי נדר כרבנן בסנהדרין שם דא"י לחזור בו והוי הטעם משום דהימנ' והוי כע"א לפוטרו משבועה שלא תפסה דזה מהני אפילו בלא קנין ומוקי רב ששת לפלוגתא דר"ש ורבנן בפלוגתא דאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ואף ר"ש ס"ל דא"י לחזור בו כרבנן דר"מ בסנהדרין שם ואפי' לפני גמר דין כר"ל שם ומהני פטורא ביורשין ולענין האפוטרופוס שלאחר מיתה פליגי אי במינהו אבי יתומים צריך לישבע ובתובעת כשנעשית אפוטרופוס בין רבנן דמתניתין ובין ר"ש ס"ל דחייב לישבע כיון שממון יתומים בידה ועיקר שבועה שלה הוא שלא תפסה ומתפיסה של יתומים, לא מהני פטורא דידי' וחייבת לישבע משום שהיא השבעת כתובה וכמש"ל דאליבא דר"ש השבועה היא שלא תפסה ואביי ס"ל כדפסקינן הלכתא בסנהדרין שם דלפני גמר דין לכ"ע יכול לחזור ומוקי פלוגתא דא"ש בא"מ ורבנן אי לא תפסה עיקר שבועה הוא או רק גילגול שבועה דא"ש ס"ל דלא תפסה עיקר שבועה ולכך לא מהני פטור ביורשין ולקמן אבאר דמחלוקת התנאים היא אי עיקר שבועה היא. ולפ"ז יש ליישב דברי הרי"ף בקושיא ד' דהרי"ף ס"ל דתפסה בעצמה גילגול הוא. ומפרש דברי א"ש באופן אחד דהרי"ף ס"ל כשיטת רש"י דשבועת יתומים היא מטעם דהוי מצי אביהן למיטען השבע לי. והנה בתוס' בשבועות דף מ"א ד"ה וכי מה בין זה הקשו על זה מכאן דאמר נקי נדר דהיתומים משביעין אף דלא היה יכול אביו להשביע שפטרה ע"ש ולפענ"ד נראה דל"ק דהנה בחשש הצררי דעת הרשב"א בתשובה סימן אלף צ"ג דהוא חשש פירעון ואף שהוא תוך הזמן מ"מ החשש הוא משום סמוך למיתה פורע כדי שלא תתבזה אשתו בב"ד ובגיטין כתבו התוס' טעם אחר דמשום שהוא תנאי ב"ד גרע וחיישינן יותר אפי' תוך זמן והנה התוס' בשבועות לא הקשו רק לשיטתם דמשום שהוא תנאי ב"ד וכתב הב"ש בסימן צ"ו ס"ק ח' דאפילו גרושה נשבעת כשטוען השבע לי ולפ"ז שבועת היתומים משום דאביו הוי מצי למיטען השבע לי דאפי' בגרושה יכול להשביע ולכך טוענין ליתמי ומקשי שפיר מנקי נדר דאין הבעל יכול להשביע אפילו בטוען השבע לי מה"ת היתומין יהיו יכולין להשביעה משא"כ לטעם הרשב"א דלא נתקנה שבועה רק ליתומים משום דדרך להתפיס צררי משום יתמי וע"כ לא חיישינן להתפיס צררי משום תנאי ב"ד רק נגד יתומים מתפיס צררי שלא תתבזה בב"ד דהא