בית שלמה אורח חיים צז

בעיקר השליחות אי עשאו השליח או לאו אבל היכא דודאי נעשה השליחות דאנן סהדי בהם אלא דמספקא לן אי שינה השליח או לאו בהא ודאי ל"א דשינה השליחות אלא חזקת שליח דאינו משנה בשליחותו וכיון דהא קמן הכת"י יוצא מתחת יד לוי לא חשבינן להשליח דשינה ולוי במקום השליש קאי כו' ע"ש ודברים אלו הובאו בקצרה במג"א סימן ת"ט ססקי"ז ע"ש ובנ"ד דכוותי' הוא וא"כ אף לד' המל"מ אמרינן כאן חזקת שע"ש ובודאי קיבל האדראף כמדובר. ועוד אני אומר דע"כ ל"פ ר"נ ור"ש בעירובין ל"ב אי אמרינן בשל תורה חזקה שע"ש והתוס' כ' שם דבמקום שלא יבא המשלח לידי איסור גם ר"ש מודה דל"א חזקת שע"ש ע"ש ובגיטין דס"ד כ' התוס' דהיכא שתלוי ביד אחרים ל"א חזקה שע"ש ע"ש כ"ז הוא דוקא באם שאנו באים ע"י חזקה זו להוציא מחזקה אחרת כמו בעירוב דבאנו להוציאו מחזקת תחום ביתו וע' בתוס' בעירובין ד' ל"ו ד"ה העמד ובתוס' שם דל"ה ד"ה אר"י וגם בחדש וטבל דמייתי שם דל"ב דבאנו להוציא מחזקת איסור הקדום וכן בהך דנזיר די"ב דיש חזקת פנוי דקרובת וחזקת היתר שלהם וע' בר"ן דגיטין פ' התקבל וכן בההוא דשליש אומר לגירושין בגיטין דס"ד דבאים להוציא האשה מחזקת א"א אבל היכא דאין באים להוציא מחזקה אחרת לכ"ע אמרינן חזקה שע"ש בכל ענין אף בשל תורה והדבר מוכרח מדברי המל"מ עצמו דהא לא מספקא לי' אלא היכא שהשליח אינו לפנינו ומבואר דהיכא שהשליח לפנינו ואמר שמכר המבכרת לנכרי וילדה זכר מותר ואמאי לא מוקמינן הבהמה בחזקת מ"ק וגם השליח לא יהי' באמן דהא אין עא"נ בדבר שאיתחזיק איסורא א"ו דאף להמל"מ שסובר דהך חזקה שע"ש לומר שמכר יש בה הרבה ריעותות כמ"ש שם אפ"ה אכתי הוי כחזקה אחרת עכ"פ אלא שאם לא הי' ריעותות בחזקה זו דשע"ש וגם הוי פסקינן כר"ש דחזקה שע"ש מועיל גם בשל תורה הוי עדיפא מחזקת מ"ק כמבואר בכל הני דמייתי ר"ש בעירובין שם ומש"ה כ' המל"מ כיון דהרבה פוסקים פסקו כר"נ וגם יש בה הרבה ריעותות משום שהמשלח לא יבא לשעה לידי איסור וגם אינו בידו לא אלימא חזקה זו יותר מחזקת מ"ק וא"כ כיון שהשליח אינו לפנינו אסור הבכור מספק משום דאוקי חזקת שע"ש נגד חזקת מ"ק אבל אם הוא לפנינו ואמר שמכר נאמן כיון שנגד חזקת מ"ק יש חזקת שע"ש ועוד ראיה לזה מדברי הבע"ת הובא בש"כ ח"מ סי' צ"א סקי"ב עש"ה. והנה בנ"ד אין שייך לומר דנוקי היי"ש בחזקת מרי' קמי' שלא נמכר והוא של הישראל דהא כיון שכבר הגיע שעה חמישית ונאסר בהנאה שוב אין לו בעלים כמ"ש הרשב"א בתשו' סימן תשמ"ו תשמ"ז הובא ברמ"א בד"מ ובהגהותיו לש"ע א"ח סי' תרמ"ט ס"ב וכ"כ הריטב"א ספ"ב דקידושין וכ"מ בתשוב' הרשב"א סימן תר"ב וכמ"ש בר"ן בנדרים דפ"ה ע"א עש"ה וע' בנו"ב קמא חא"ח סימן י"ט ובחמץ בפסח מבואר בש"ס שני דברים אינו ברשותו של אדם ובקצוה"ח סימן נ"ה כ' דאף דיש להם בעלים מ"מ אינו ברשותו ומש"ה א"י לבטלו אח"ז איסורו ע"ש והוא תמוה דא"כ אף אי אינו ברשותו עובר עליו כל שהוא שלו לד' רה"פ וא"כ למה אמרו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וגם ברש"י פסחים ד"ו ע"ב כ' דלאו ברשותו הוא אינו שלו ע"ש ודלא כקצוה"ח הנ"ל וכיון שכן ל"ש לומר דנוקמי' אחזקת מ"ק ולא נמכר דאי לא נמכר ג"כ יצא מחזקת מ"ק ע"י שנאסרה בהנאה וכיון דאין שייך חזקת מ"ק א"כ שפיר מועיל חזקת שע"ש בכל ענין וא"כ אף שהשליח אומר שלא קיבל אדראף אינו נאמן לאסור של חבירו כמו בנתנסך יינך ביו"ד סי' קכ"ז דאין עא"נ לאסור של חבירו דבר שיש לו חזקת היתר וה"ה הכא נגד העדאת העד חזקת שע"ש וכנ"ל ואף שהש"כ שם סקט"ז הביא דעות כמה ראשונים דבהלה א"י נאמן לאסור מ"מ הא סיים דבפועל אף המחמירים מודים דא"נ דכיון שקיבל לעשותה בהכשר חזקה מיזהר זהיר ובנ"ד דכוותי' הוא ועוד דהא כ' הש"כ דטעם המחמירים הוא משום דבש"ס ר"פ האשה רבה ובריש גיטין מספקא לי' אי עא"נ בשאר איסורים נגד חזקה ומש"ה יש להחמיר מספק וא"כ מה"ט בנ"ד דדרבנן היא יש להקל וע' בנו"ב מה"ת חאה"ע סימן ז' ח' ועוד דהך חזקה דשע"ש עדיפא מחזקה אחרת לכ"ע מודי דאין עא"נ נגדה וע' בתה"ד סימן ר"ז ובנו"ב קמא חאה"ע סי' ס"א וקצרתי וסמכתי על המעיין היטב. אמנם דא עקא כיון שגם הנכרי אמר שלא נתן אדראף. והנה אם לא אמר עד שכבר קנאו ממנו בחזרה אין עדותו של העכו"ם כלום אמנם כפי ציור הענין נראה שנתוודע להם מפיו בעת שרצו לקנות ממנו החמץ בחזרה לכאורה כיון דאז היה החמץ עדיין בידו נאמן כמבואר ביו"ד סימן ט"ז סי"א וע"ש בט"ז וש"כ ובש"כ שם סימן קכ"ז סק"כ אלא דז"א דהא לפי דברי הנכרי שלא נתן אדראף א"כ לא היה החמץ שלו מעולם א"כ לפי דבריו ה"ה כנכרי דעלמא ואינו נאמן וכה"ג קאמרינן בש"ס יבמות דס"ז לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי ועש"ה כי קצרתי אלא שלכאורה אפשר לומר דכיון דע"י אמירתו מפסיד שלו דהא עי"ז לא יחזיר לו היהודי האדראף בחזרה כיון שהודה שלא נתן יש להאמינו כמו דאמרינן בש"ס בגיטין סדנ"ד מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת. אמנם יש לומר כיון דהפסד מועט הוא והוא בא להפסיד להישראל על ידי אמירתו סך עצום אולי דומה להא דשכר אזכרות דאף דנאמן להפסיד שכרו א"נ להפסיד ספר תורה וע"ש בחה"ר ועוד נראה דכיון דהש"ס שם ריש דנ"ה קאמר כי דקמפסיד כולי אגרא ואתא ואמר אימא קושטא קאמר עיין שם אם כן נראה דמספיקא הוא דקאסר ר"א שם דאומר קושטא קאמר וא"כ כאן שהוא דרבנן יש להקל ומכאן יש לכאורה לדחות דברי הפרי מגדים אור חיים סי' ל"ב בא"א סקי"ג שכתב בפשיטות דעיבוד לשמה הוא רק מדרבנן ולפי הנ"ל מוכח להיפך מדאמר בש"ס על דאמר ס"ת גוילין לא עבדתי לשמה אימור כו' ש"מ דדאו' הוא ומה שהביא ראיה מתשו' הרמב"ם שבכ"מ פ"א מה' תפלין הי"א. הנה בתשוב' הרמב"ם עצמו סי' י"ח הלשון מתוקן כראוי עש"ה ואין ראיה משם. אמנם ע"ז לבד קשה לסמוך כי ברי"ף הגי' ש"מ קושטא קאמר וברא"ש הגי' ודאי קושטא קאמר ועוד דגם לשון אימור שהוא ודאי כמ"ש הר"ן בחולין דנ"ג על הני דקאמר התם אימור כלבא ואימור לא על וכן אימר דקאמר בפ"ק אימר בעצם המפרקת נפגמה וכן הא דקאמר בפ"ק דביצה אימר לא בדק יפה יפה עיין שם ועיין בפרי מגדים יו"ד סי' נ"ז במ"ז סקי"ז. אמנם אכתי נראה להתיר מטעמא קמא. ועוד נראה דדוקא התם גבי ס"ת שהי' פ"א בידו הוא דמהני הך טעמא דמתוך שנאמן להפסיד שלו כו' גם על חבירו אבל בעלמא אין סברא לומר כן דיהי' נאמן ע"א וגוי להפסיד של אחר סך עצום על ידי שבא להפריד את שלו דבר מיעוט ועיין בש"ס כתובות כ"ג ע"ב. ובחשן משפט סי' ל"ז ס"ד וס"ו. (א) וחוץ מכל הנ"ל יש לצרף טעמי היתרי בתראי שבתשובתי הראשונה להתיר ואף אי מקרי שינוי במה שלא לקח השליח אדראף כפי מאמר המשלחים כבר נתבאר בדברינו למעלה דלא איכפת לן בהכי בנ"ד ע"כ מכל הלין טעמי נראה להתיר היי"ש כמ"ש בתשו' הקודמת ובאמת שלולא ששמעתי שיש להם יי"ש סך עצום יותר מעשרת אלפים טעפאקוויט לא הייתי מקיל רק להתירו בהנאה דיש צירוף כמה אחרונים להתיר בלא"ה בהנאה בנאנס וגם ביטול אבל בשתיי' לא הייתי מתירו רק על כל פנים ע"י ביטול ברוב של היתר. אמנם מחמת שהיי"ש הבא בשאלה הוא סכום מרובה ואין להם יי"ש של היתר כ"כ וגם להתירו בהנאה בלבד שלא ישתה ישראל ממנו הוא ממש מהנמנע ועוד שגם זה הוא הפסד עצום כידוע ע"כ נלפע"ד מחמת צירף כל הטעמים הנ"ל בהפסד עצום בזה לסמוך להתירו אף בשתיי' וחוץ מכל הני יש לצרף דברי רש"י ורשב"ם דסבירא ליה דבשכירות קרקע נקנה במסירת מפתח וכיון שודאי מסר לו השליח המפתח מהמאגיזאן שהיי"ש בתוכו כי כן החובה כמבואר בפוסקים וכן הנהוג ואם כן לדברי רש"י ורשב"ם נקנה לו הקרקע בשכירות והיי"ש נקנה אג"ק או מתורת חצר לכ"ד כדאית לי'. ואף שרבו החולקים עליהם מכל מקום לענין חמץ אח"פ שהוא איסור קל יש לצרף דעתם לסניף ועיין במג"ש בפסחים ד"ד וגם ד' המ"ב שפ' דלענין מכירת חמץ סגי קנין כ"ד עיין בתשו' הרשב"א ח"א סי' רי"ג וברמ"א בח"מ סי' כ"ה והש"ך יו"ד סי' רמ"ב בפסק הוראת או"ה. ובס' ג"פ בכללים סוף כלל ואו ועל כל פנים בשעת הדחק שיש בו הפ"מ סמכינן לכ"ע בדרבנן אף על יחיד נגד רבים כמבואר בפ"ק דנדה. ומכ"ש באיסור חמץ שעה"פ שקיל יותר משאר איסורי דרבנן ובטל אף ברובא בעלמא כמ"ש המג"א סס"י תמ"ז וכן כל האחרונים בתשובותיהם חפשו קילות הרבה לענין חמץ שעה"פ: אחר כתבי כ"ז ראיתי שיש בנדון זה היתר יותר פשוט וברור דמבואר ברמב"ם פ"א מה' מכירה הי"ח וז"ל כשם שהקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות הקרקע נקנה בכסף לבדו או בשטר לבדו או בחזקה כו' ע"כ ויש לדקדק בדבריו דאמאי ברישא כתב כשם שקרקע ניקנית בכסף בשטר ובחזקה ולא כתב בכסף לבדו או בשטר לבדו וגבי שכירות קרקע כתב בכסף לבד או בשטר לבד וגם למה כתב בכסף לבד או בשטר לבד או בחזקה ולא סיים לבד נלפע"ד ברור דכוונתו משום שלמעלה בה"ג כתב הרמב"ם דקרקע נקנית בכסף או בשטר או בחזקה ואחר כך בה"ד כתב דלפעמים אינה ניקנית בכסף לבד והיינו במקום שדרכן לכתוב שטר דל"ק עד שיכתוב גם כן שטר. ובהלכה ז' כ' דלפעמים אינה נקנה בשטר לבד והיינו במוכר שדהו שלא מפני רעתה דאינו קונה עד שיתן כסף אבל בחזקה לעולם קונה בחזקה לבד כמבואר בשלחן ערוך ח"מ סי' קצ"ב. ולזה נתכוין הרמב"ם כאן הי"ח דבשכירות קרקע עדיף טפי דלעולם נקנה בכסף לבדו או בשטר לבדו ומש"ה בחזקה לא כתב לבד. דהא גם מכירת קרקע נקנית בחזקה לבד כנלע"ד ברור ואמת בביאור דברי רמב"ם הנ"ל ומעתה בנ"ד כיון שהשכיר להנכרי הגראלניא והמאגזין קנה אותם העכו"ם בשטר מכירה לבד בלא כסף והחמץ נקנה לו אג"ק או מתורת חצר. ואף שפ' הרמב"ם שם הי"ז דעכו"ם אינו קונה רק בשטר עם נתינת כסף הלא כ' ה"ה והכ"מ שם שהטעם הוא משום דגם ישראל אינו קונה בשטר לבד רק במוכר שדהו מפני רעתה וכיון שנתבאר מד' הרמב"ם הנ"ל ששכירות קרקע נקנה בשטר לבד בכל ענין א"כ גם נכרי קונה בשטר לבד וחוץ מזה אני אומר דכיון שבתוך שכירות המקומות נכללין גם הגראלניא גם על ימי הפסח הוי כמו מוכר שדהו מפני רעתה דהא לא חזיא רק לנכרי גם המיגזאן מהחזקת היי"ש אינו ראוי לימי הפסח לקבל עבורו שכירות מישראל כ"כ כמו מנכרי שנכרי רשאי להחזיק בו יי"ש ולא ישראל וז"ב ועוד דהא המותר זקף עליו במלוה וזה מועיל גם במוכר שדהו שלא מפני רעתה כמבואר כן בכתובות בר"ן דצ"ב אף דרק המותר זקף עליו במלוה מכל מקום הזקיפה במלוה עולה גם על סכום השכירות מכל המקומות וז"ב ולא נשאר לי פקפק בהיתר זה רק מ"ש כ"ת בציור השאלה שאמרו להשליח לקבל אדראף והוא לא קיבל וזה לאו קפידא היא לפע"ד

כמ"ש **((א) עיין בתשו' נו"ב מה"ק חאה"ע סי' מ"ג ד"ה אמנם לפי הנזכר אבל יש לחלק בכמה אנפין ואכמ"ל.)**