בית שלמה אורח חיים צו

ולפי זה ביין שרף שנתהוה קודם פסח דאף שכשמגיע הפסח נאסר היין שרף שנתהוה מחמץ מ"מ כיון שקודם הפסח היה היי"ש מותר א"כ ההיתר היה מתחלה בפ"ע דהא היה כולו היתר ובשעת שהגיע הפסח שאז נאסר היי"ש שבא מהמאלץ מ"מ כבר הי' מעורב בהיי"ש שבא מהקאקוריזיס או מהבארבאליס ולא היה ניכר האיסור בפ"ע רק ההיתר אם כן בטל אף בדשיל"מ ויען כי היה מקום לחלק בין זה להך דסי' ק"ב. ע"כ הבאתי ראיה מתשו' חוות יאיר בבהמות שנתערבו ואחר כך שחט ולד של א' מהן דמותר לשחוט הבהמות באותו יום אף דבע"ח לא בטלו משום דקודם ששחט ברתה היה כולם היתר ובעת ששחט הבת נאסרה האחת כבר היתה מעורבת בין שאר הבהמות וכיוצא בזה כ' הפרמ"ג במ"ז בסי' ס"ט סק"ה בשם או"ה וחילק מה"ט בין דין או"ה לדין המרדכי דהזרוע הנ"ל ע"ש. וגם הבאתי ראיה ממה שהקשה הכרו"פ ע"ד רמ"א בסי' ק"ב הנ"ל ממשנה דמעילה דפרוטה בכיס זה הקדש דמעל וע"כ הוא מטעם דשיל"מ או משום דמטבע חשיב ולא בטיל ולדברי רמ"א סי' ק"ב שפיר בטיל דהא לא היה ניכר האיסור קודם שנתערב ע"ש בכרו"פ ודלא כמו מי שחישב דהכו"פ הק' על המרדכי דהזרוע דאמאי צריך הכ"מ לטעם דשיל"מ לא בטיל ות"ל דבא לעולם ע"י תערובת ולא כן הוא כי טעם דשיל"מ נצרך על הדין דבמשנה דנפלה פרוטה של הקדש לתוך הכיס אלא שקושיות הכו"פ הוא על הרמ"א סי' ק"ב דאמאי פרוטה בכיס זה הקדש לא בטיל ואף דהוי דשיל"מ מ"מ בכה"ג בטיל ע"ש בכו"פ ותראה שכן הוא ומזה מבואר כדברי דכה"ג דיי"ש דנ"ד בטל אף בדברים שאינם מתבטלין דלא כח"ס. אמנם אח"כ כתבתי דלפ"ז צריך ליישב קו' הכו"פ מהך דמעילה וגם מה שקשה מהך דתמורה לזה כתבתי תי' נכון דשם מש"ה לא בטיל דשאני באיסור שנתערב בהיתר אף שאין האיסור ניכר או שלא נודע מעולם או בזוז"ג אף דאין גורם דאיסור ניכר בפ"ע והיתר בפ"ע מ"מ גורם דאיסור איסור הוא וגורם דהיתר היתר הוא ואיסור בהיתר בטל משום דלא הוי מין במינו כמ"ש הר"ן בנדרים דהא זה איסור וזה היתר. אבל בהך דמעילה בפרוטה בכיס זה הקדש אם היה בכיס שלשה פרוטות הנה לא נתברר ולא יתברר לעולם אפילו ע"י אליהו וכל פמליא של מעלה איזה פרוטה הוי הקדש דהא לא פרט איזה פרוטה מהשלשה פרוטות יהיה הקדש רק שפרוטה א' מהשלשה פרוטות יהיה הקדש וכן בהך דתמורה בשותפים שחלקו א' נטל בבת אחת עשרה טלאים ושכנגדו נטל כנגדן בב"א תשעה טלאים וכלב א' ויש בין עשרה טלאים של ראשון טלה א' מחיר כלב. הנה לא נהברר ולא יתברר לעולם אף ע"י אליהו ולא ע"י כל מלאכי השרת איזה מהטלה הוא המחיר כלב רק א' מהעשרה הוא מחיר כלב אם כן כל א' מהטלאים וכל א' מהפרוטות יכול לחול עליו שם היתר ושם איסור א"כ הוי מב"מ גמור ולא בטיל בכה"ג אף לרבנן דר"י כמ"ש הר"ן בנדרים דנ"ב. אמנם לענין גוף השאלה הנה כ' כ"ת שנתברר לו שהעובדא היה שקודם כן הם גמרו עם הנכרי שיקנה החמץ שלהם ויתן להם אדראף סך למד צ"ל ומסרו אח"כ השטר להנאמן ע"ד שימסרנו להנכרי ויקבל ממנו אדרויף והנאמן שכח לקבל ממנו אדראף וכ' כ"ת שאם כן לח הוי אודיתא כי הם מסרו השטר ליד השליח והאמינו לו שלא ימסור השטר עד יקבל ממנו אדראף והשליח שכח ואם כן אין כאן רק שטר אמנה שהם בדעתם היה באמת לקבל אדראף ולא להקנות לו לכתוב שקבלו ושלא יקבלו דכל אודיתא הוא שיודע בעצמו שהחפץ שלו ומחמת שרצונו להקנותו לחבירו מודה שהוא של חבירו ומכוין להקנותו לו משא"כ בנ"ד עכת"ד. ובודאי שהוא תיוהא גדולה מאד. אמנם אחר שהוא הפ"מ גדול על סך כמה אלפים נראה לי לצדד היתר דל"מ אם נכתב בסוף השט"מ וכל הנ"ל נעשה בכאוהו"מ לדחז"ל כנהוג לכתוב בכל שט"מ א"כ זהו בעצמו קנין אודיתא הוא דכיון דהודה דנעשה בכאוהי"מ אף אם לא נעשה בו קנין כסף הודאת בע"ד כמאה עדים ונעשה המכירה ע"י קנין אחר המועיל אלא אף אם לא נכתב בו כן נלפע"ד דודאי אם לא הי' רוצה הנכרי להחזיר החמץ והי' מחזיק בקנינו והי' באים לפנינו לדין נראה דלא הי' יכולין להוציא מהנכרי כיון שנכתב בשטר שקיבל ממנו אדראף ותפיסתו מוכחת עליו שבא השטר לידו מיד המוכר או שלוחו כמ"ש הראשונים דמש"ה לא בעי עידי מסירה שתפיסתו בהשטר כעדים דמי כמ"ש הרשב"א בחי' גיטין בשמעתתא דשליש והר"ן שילהי גיטין בשמעתתא דשלש גיטין פסולין ואף שהנכרי מודה שלא קיבל ממנו כלום מ"מ כיון שהודה בכת"י שקיבל זהו הוי אודיתא ואף שלא מסר השטר רק להשליח והשליח מסרו שלא כדין מ"מ הא קיי"ל בסוגיא דשליש כר"ח דהיכא שהשליש אומר לגירושין דהשליש נאמן משום דהא הימני' ופי' התוס' דהא הומני' כיון שמסר לידו ע"ד כן מסר לו שיהיה וגירושין אם יאמר לגירושין אע"פ שהוא משקר ע"ש בתוס' ובחה"ר באריכות. ומזה הוציא הרשב"א הדין המבואר בח"מ סי' מ"ה ס"ג וע"ש בסמ"ע סק"ה עשיה ואף דשם מיירי שהשליש אומר לגירושין שם הגט ביד השליש אבל כשהגט בד האשה והוא אומר שלגירושין נתן לה אף שגם השליש אומר לפקדון לא מהימן וע"ש בחה"ר ובש"כ ח"מ סי' נ"ו סק"כ עש"ה ואף דכאן גם הנכרי מודה שלא נתן לו אדראף מ"מ עכ"פ לדבריהם מסר לו השטר לקנין ותפיסתו מוכחת עליו א"כ זהו קנין אודיתא ממש דאף ששניהם מודים ששקר הוא אפ"ה מועיל לענין ממון וכאן נמי אף שהשליח וגם הנכרי מודה שלא נתן לו אדראף מ"מ כיון שמסר השטר ליד השליש ליתנו להנכרי וחתם א"ע שקיבל אדראף והימני' להשליח להתחייב במסירת השליח כמו במסירתו א"כ גמר בדעתו להתחייב במעשה השליש כמו במעשה עצמו והרי גם בדין דסי' מ"ה מבואר בתשו' המיוחסת והובא בסמ"ע דמדמי לה להך דשליש אף ששם יש עדים שחתם עד שלא קראו וגם המלוה מודה בכך אעפ"כ מתחייב בכל מה שכ' בו וכ' הרשב"א דמתחייב כיון שסמך על הסופר בדעתו להתחייב בכל אותו חיוב אף שלא לוה כמו בהך דשליש ועיין בתשו' המיוחסת הנ"ל בסי' ע"ו ובסמ"ע הנ"ל ותראה שכן הוא אלא שלכאורה יש מקום לבטל הקנין מטעם שליח ששינה שהשליחות בטל ועיין בש"ס גיטין דס"ה אלא שנראה דבנ"ד אנן סהדי דניחא ליה דאף אם השליח ימכרנו בקנין אחר תהיה המכירה קיימת להנצל מאיסור בל יראה או עכ"פ מאיסור דרבנן וגם שלא יאסר החמץ ויבא לידי הפסד ואף בשלח שליח לקנות חטים וקנה שעורים אם הריוח הוא לאמצע אף ששינה ועיין בש"ס ב"ק דק"ב. אלא די"ל דשאני התם שלא הודיעו שהוא שליח של פ' ועיין בסמ"ע סי' קפ"ב סק"י ובש"ך שם. ועוד י"ל דבמוכר מיגרע גרע וע' בח"ש בכתובות דנ"ט ע"ב ובנה"מ סי' הנ"ל סק"ד מ"מ כיון דדעת הראב"ד הובא בסמ"ע שם דבכל שליח שעיוות אם רוצה המשלח לקיים המקח המקח קיים בהפ"מ באיסור קל דרבנן יש לסמוך ע"ד יחיד. ובפרט שבנ"ד אנן סהדי דודאי המוכר ניחא ליה בקיום המקח אף ששינה י"ל דכ"ע מודי דלאו קפידא הוא. ועוד נראה דאף אם נאמר דכיון ששינה השליחות בטל הא גם בישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל אחר מחיוב הנפקד למכור החמץ משום השבת אבידה והמקח קיים אף שלא עשאו המפקיד שליח כלל משום דודאי מינח ניחא ליה להמפקיד ואף דודאי איש א' א"י למכרו רק המפקיד מ"מ בנ"ד שהמשלח סמוך על השליח שימכרנו מוטל עליו למכרו משום השבת אבידה ואף אם מכרו בדרך אחר שהשליחות בטל מ"מ לא יהיה שלא היה שליח כלל דהמקח קיים. ועיין במק"ח סי' תמ"ג סק"ה וחוץ מכ"ז אני אומר לצדד היתר דכיון דזה גופא אינו ידוע דשמא באמת קיבל השליח ממנו אדראף כמו שצוהו המשלחים אמרינן דחזקת שליח עושה שליחתו ובודאי קיים כפי שליחותו וקיבל ממנו אדראף ולא נעלם ממנו שכבר האריך המשנה למלך בפ"ד מבכורת בכיוצא בזה לענין מכירת בכור והעלה לאיסור אלא שטעם הראשון והאחרון שכ' המל"מ לאיסור בנדון דידיה ל"ש כאן דטעם הראשון שכ' שם משום שהשליח מתעצל באותו יום ואח"כ שמא אירע לו אונס ול"א חזקת שע"ש רק באופן שאם לא יעשה השליח שליחותו תיכף יוכל המשלח לבא לידי איסור ע"ש בנ"ד ליכא למימר הכי כיון שהי' ידוע שהשליח לא ימכור עד ע"פ ואם לא ימכרנו אז כדינא ודאי יבא המשלח לאיסור תשביתו ובל יראה דאחר זמן איסורו אין בידו למכרו אמרינן דודאי מכר וקיבל מעות כמו שצוהו המוכר משום חזקה שע"ש הטעם האחרון שכ' המל"מ משום דכמה פוסקים פסקו כר"נ דבדאו' ל"א חזקה שע"ש בנ"ד דיי"ש שלנו לא הוי רק איסור דרבנן וגם איסור חמץ שעה"פ הוא רק דרבנן אמרינן חזקה שע"ש ואף שהמל"מ כ' אח"כ להחמיר אף שנעשה אחר כך מום בבכור משום דעיקר בכור הוא מה"ת מ"מ בנ"ד דאיכא תרי דרבנן כנ"ל יש להקל. ועוד דאף שהמל"מ הביא ראיה מדברי התוס' בעירובי דלר"נ כל שעיקרו מה"ת ל"א חזקה שע"ש אף בדרבנן זהו לר"נ. אבל לדידן דיש פלוגתא דרבוותא אי הלכה כר"נ או כר"ש אם כן באיסור דרבנן יש להקל כדין סד"ר לקולא אף שעיקרו מה"ת ולא נשאר הטעם להחמיר רק הטעם הב' שבלמל"מ דכאן ל"ש שע"ש כיון שהוא תלוי ביד אחרים ואפשר שלא ירצה העכו"ם לקנות מ"מ הלא כ' בעצמו דמש"ה ד' הרמב"ן בפ' התקבל דבההוא דנזיר אמרינן שע"ש אף שתלוי גם בדעת האשה דשמא לא תרצה להתקדש משום דודאי תרצה דאיתתא בכ"ד ניחא לה ע"ש. י"ל דבנ"ד נמי כיון שכבר פסקו עם הנכרי ונתרצה שיקנה ויתן אדראף כמ"ש כ"ת אמרינן דודאי נתרצה גם עכשיו. וראיתי בנו"ב קמא חאה"ע סי' ב' האריך לחלוק על המל"מ ופ' דלהלכה יש לפסוק כר"ש דאף בדאו' אמרינן חזקה שע"ש בדבר שיוכל המשלח לבא לידי איסור אלא שכ' להחמיר בנדון דידי' ששלח ג"פ לאשתו דשמא לא רצתה האשה להתגרש ואף ששלחתו מ"מ כיון שהבעל קבע זמן אולי אם היתה מרוצה וכיון שהבעל דחה האשה שוב לא נתרצית ע"ש. ובנ"ד דלא דחה השעה שפיר אמרינן דכיון דנתרצה הנכר מתחלה גם עכשיו ודא נתרצה ואף שהנו"ב כ' עוד טעם להחמיר בנ"ד דכיון שהאשה היתה צריכה לשלם שכר סידור הגט אולי לא היה ביד האשה לשלם להרב פרס כרצונו ע"ש. הנה בנ"ד ל"ש לומר כן דהא כבר השוו א"ע עם הנכרי שיתן אדראף סך למד צ"ל וגם הוא דבר מועט. ועוד היה הנאמן יכול ליתן להקונה למד צ"ל שהי' מגיע ש"ט ממקודם כמ"ש כ"ת במכתבו הראשון. ולומר דשמא לא היה גם לנאמן למ"ד צ"ל הוא דחוק. ועוד דיכול היה סלקו בקמח קאקיריזס בעד סך הנ"ל ולקבל זה תמורת האדראף לזאת נלפע"ד דשפיר יש להקל ולומר דודאי קיבל אדראף כמו שנצטווה ממשלחיו דחזקה שע"ש. שוב ראיתי בתשו' ר"ב אשכנזי סי' כ"ט שהשיב על שנשאל בראובן שהוציא כ"ת על שמעון שחייב לו מנה וטען שמעון שהכת"י שלח ליד לוי שימסור לו השליח אחר שישלח לו סחורה בעד מנה וראובן השיב חזקת שע"ש והאריך והביא דברי התוספות והרשב"א בסוגיא דשליש שהבאתי למעלה. ובאמצע דבריו כתב וז"ל אבל בנדון דידן כל שכתב לו בכת"י הריני חייב לך מנה הרי זה חייב אף על פי שלא היה חייב לו כלום כו' ולא מיחסרא אלא שתגיע ליד הלה שנתחייב לו וכיון דכתב יד זה יוצא מתחת יד לוי תפיסתו מוכחת עליו דאיהו יהבי' נהלי' וה"ה במקום השליש ותו ל"צ לעדותו של השליח ע"כ ושמחתי כי הוא ממש כדברינו שלמעלה ואח"כ כ' שם הגאון הנ"ל וז"ל דתפיסתן מוכחת עליו דהשליש יהבי' נהלי' ולא היה שום תנאי בדבר ואם היה בתנאי קיים תנאו ושוב נתן הכת"י לידו ואע"ג דפליגי אמוראי אי אמרינן חזקת שע"ש היינו כי מספקא לן