בית שלמה אורח חיים צה

ע"כ מועיל להיות אודיתא אף לקצוה"ח. אמנם בגוף הדבר אי מהני אודיתא בשקר להיות קנין לענין איסור כבר נחלקו בזה הקצוה"ח והמק"ח וכ"ת כ' דאף המק"ח לא החמיר רק כשהאודיתא היא על גוף המקח אבל כאן שהוא רק על הכסף מהני לכ"ע הנה הקצוה"ח בעצמו בסי' קצ"ד הביא בשם התוס' בב"ק דק"ד שכ' דל"מ לענין פדיון מע"ש בהקנה לו המעות אג"ק בדלית לי' קרקע אף שהודה והיא ממש כנ"ד ושם קיל יותר דעכשיו פודה במעות רק שהמעות עצמם לא ניקנו לו רק ע"י אודיתא ול"מ להתוס' ב"ק הנ"ל ואף שהקצוה"ח רצה לרפאות על נקלה דשם לא כ' התוס' רק דלא הוי קנין דאו' וכיון דמדאו' בביטל בעלמא סגי ע"כ מועיל אף קנין דרבנן האמת שמדברי הבכ"ש בפסחים דכ"ג מבואר ג"כ הכי שכ' דמש"ה מועיל במכירת חמץ מכירה ע"י הערמה משום שאינו אלא איסור דרבנן אבל בר"ן ריש פסחים מבואר שאם אינו גומר בלבו שיש לו לגמרי אינו מועיל כלום אף מה"ת וידוע שחמץ מסך רב כזה ודאי אינו מבטל בלבו לגמרי וכ"כ בתשו' מ"ב סי' נ"ח ובחנם תמה עליו בתשו' נו"ב קמא סי' י"ח וי"ט שדברי המ"ב הם דברי הר"ן וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' ע' וכ"כ בתשו' פ"י ח"א חא"ח סי' י"ד באריכות מדברי הרשב"א הנ"ל ומפ' כן ד' הירושלמי דקאמר טעמא משום הערמה היינו הערמה שבלבו שמכוין לחזור ולזכות בו אח"פ וחיזק דברי המ"ב הנ"ל ובאמת כן מבואר בש"ס דילן בנדרים דמ"ד דקאמר מפני הרמאין דמפקירין והדרין בהון וע"ש בר"ן דמ"ג ע"ב וע' בתשו' רדב"ז ח"ג סי' תל"ו. ואמנם חוץ מזה כיון שמכר היי"ש קודם הביטול שבשעת שריפת החמץ א"כ ודאי לא הי' בכלל הביטול אף שעכשיו נתגלה שאין המכר כלום מ"מ הוא הי' סבור שמכרו ואין דעתו ובטל מה שכבר מכר וכ"כ שם בתשו' פ"י סברא זו ובנו"ב שם סי' י"ח עלה בדעתו ג"כ לומר כן ודחה דכיון דאמר כל חמירא דאיתא ברשותי א"כ כיון שבאמת הוא ברשותו ה"ז נכלל בזה ע"ש ותמהני שהסברא ברורה כמ"ש וראיה ברורה לזה מש"ס נדרים שם דמ"ג דקאמר דגם לר' יוסי דל"מ הפקר עד דאתי לרשות זוכה מ"מ מותר בהפקירו קודם לנדרו משום דכל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר וכיוצא בזה נאמר בש"ס נזיר די"ב כי משוי שליח במילתא דקיימי קמי' ע"ש וע' בתשו' מהרי"ט ס"ב חח"מ סס"י כ"ג ובמל"מ רפ"ט מה"א וכ"ש בנ"ד שסברו שמכרו ואינו ברשותו כלל. אמנם ביי"ש הנה דעת הפ"י שם סס"י י"ד וסס"י ט"ו דאינו רק חשש נוקשה ואף שע"ז לבר קשה לסמוך נגד ד' רה פ וע' תשו' ח"צ סי' כ' מ"מ יי"ש שננו שעיקרו נעשית מקטניות רק שיש בו תערובת חמץ מאלץ מ"מ שהרוב יי"ש הוא והקטניות א"כ מה"ת היי"ש שנעשה מחמץ בטל ברוב כדין מב"מ ואף שנימא שיש קצת שינוי טעם בין היי"ש שנעשה מהקטניות ובין הנעשה מחמץ מ"מ כיון שאינו שינוי טעם גמור כל שהוא מב"מ בשמא הוי מב"מ ובטל מה"ת וע' בפרי תואר סק"ה באריכות ובתשו' נו"ב מה"ת חא"ח סי' ס"ו ואף שהמאלץ היא מעמיד מ"מ רה"פ הסכימו דמעמיד ג"כ אינו רק מדרבנן וראיתי בדרך העברה בתשו' ח"ס שכ' דאף שעכשיו היא מב"מ מ"מ בעת הבישול הוי מבשא"מ ואין לדבריו הבנה כיון דקוה"פ היתר הוא ועכשיו היא מב"מ אחר הבישול שנעשה יי"ש משניהם קוה"פ וע' במג"א סי' תמ"ז סקל"ח א"כ בטל מה"ת ועוד ראיתי בתשו' הנ"ל שכ' דכיון דבשעת שנעשה יי"ש בא לעולם ע"י תערובת אינו מבטל מה"ת כמ"ש המרדכי פ' הזרוע מהא דיבמה שרקקה דם וזב שראה קרי ע"ש ולפע"ד ליתא דלהאומרים שיי"ש הנעשה ממאלצ היא חמץ מה"ת הוא מטעם דהוי כהמחהו לגוף החמץ וזיעה כממש אבל אין כאן ברי' חדשה אלא שהחמץ מכבר היא עדיין בעין וע' במל"מ פ"א מה' מ"מ הי"ד וע' בש"ס ביצה ד"ד ע"ב ועוד דכיון דקודם הפסח הי' היי"ש כולו היתר וכשהגיע הפסח הוא, דנאסר היי"ש מהחמץ א"כ אדרבה בכה"ג בטל אף בדברים שאין מתבטלים וע' בט"ז בא"ח סי' שכ' סק"ג ובמג"א שם סק"ה וכ"פ רמ"א ביו"ד סס"י ק"ב ודוחק לחלק בין שם לנדון זה וגם בתשו' חו"י סי' קל"ג הובא בפרמ"ג שם רס"י ק"ב מבואר כמ"ש וכ"מ בפי' מדברי הכו"פ שם סק"ח וע' בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' ח' ובהג"ה שם ושם סס"י נ"ד נ"ה: (א) וראיה לזה מש"ס דנ"ח דקאמר דאי זוז"ג מותר אז ולד וביצה טריפה מותרים משום זוז"ג וע"ש בתוס' דס"ט ד"ה תלתא וק' לפמ"ש הר"ן בפ"ג דע"ז דזוז"ג מטעם ביטול הוא ומש"ה כ' הפוסקים דבאיסור משהו לא מישתרי זוז"ג וע' ט"ז וש"כ יו"ד סי' קמ"ב ובמג"א סי' תמ"ה א"כ אמאי מהני בביצה ובולד זוז"ג והא כיון שבא לעולם כך ל"מ ביטול וזוז"ג ולפי הנ"ל א"ש דכל זמן שלא נוצר הולד והביצה אין איסור בהש"ז של טריפה דפירשא בעלמא הוא כמ"ש התוס' בחולין דס"ד רע"ב ואח"כ הוא דנאסר מגזה"כ ולהכי בטיל שפיר אלא שקמה כחומה קו' הכו"פ שם ממשנה סוף מעילה מפרוטה בכיס זה הקדש וכן תיקשי מהא דתמורה ד"ל בשני שותפים דכשנגד הכלב אסור ולישתרי כולהו משום דבטיל ברוב לדברי רמיא הנ"ל וע"כ לומר דבכה"ג הוי כבא לעולם ע"י תערובת כדברי הח"ס הנ"ל וכ"מ לכאורה מד' המקנה דס"ד ע"ב שסובר כן עש"ה אבל לפע"ד נראה כמ"ש וקושיות הנ"ל לק"מ דשם כיון שכולם בכנסו בספק מחיר כלב זה כמו זה אף שרק א' מהן היא מחיר כלב מ"מ יכול לחול ע"ז כמו ע"ז וכן בפרוטה בכיס זה הקדש הוי מין במינו גמור ולא בטיל לכ"ע אף מן התורה כמו שכתב הר"ן בנדרים דנ"ב מש"ה. וכן ראיתו בתשו' ב"א חיו"ד סי' ע' ע"ש ודבריו נכונים וברורים ובזה י"ל גם דברי המקנה הנ"ל למעיין בדבריו ונדחו בזה דברי המק"ח סי' תמ"ח סק"ג ע"ש ועכ"פ בנדון יי"ש שלנו אין איסור תורה וכיון שכן מועיל קנין אודיתא אף לדברי התוס' ב"ק הנ"ל. אלא שהיתר זה אינו מועיל רק לענין היי"ש שנתהוה קודם פסח מכרו לנכרי. אבל לענין היי"ש שנתהוה בפסח מתערובת מאלץ ל"מ זה דהא המאלצ היה חמץ מה"ת ולד' התוס' ב"ק קנין אודיתא אינו מועיל בשל תורה. וגם לענין הקמחים חמוצים שהם עדיין בעין אלא שי"ל דבמכירות חמץ מהני לכ"ע קנין כ"ד מטעם שכ' המ"ב סי' נ"ט עפ"י דברי הר"ן. אף שבמק"ח סי' תמ"ח סק"ה חולק עליו ע"ש אין דבריו מוכרחים. וע' בתשו' מהר"מ מינ"ץ סי' ל"ה ומ"מ אף לדברי המק"ח מועיל המכירה לענין להפקיע איסור תורה מטעם הר"ן ולענין איסור דרבנן שפיר מועיל קנין אודיתא ועוד יש צד להתיר בנ"ד דכיון שהקונה היה א' מן הפועלים בהגראלניא אם עמד החמץ שם במקום שהשכירו לו א"כ נקנה שכירות הגראלניא להשוכר הערל בלא כסף רק במה שנשתמש בו קוה"פ אחר השכירות דשכירות קרקע נקנה בחזקת תשמישי כמ"ש המח"א ריש ה' שכירות וכיון שכן נקנה לו החמץ מתורת חצר. וע' בתשו' נו"ב מה"ת חא"ח סי' ס"ג שהקיל בכה"ג אם עמד בצידו. ובס' קצוה"ח סי' הנ"ל ובמק"ח סי' תמ"ח הקילו דבחצר המשתמרת קונה נכרי אף באינו עומד בצידו וע' בנה"מ בפתיחה לסי' ר' ואף שבנה"מ סי' קצ"ב פ' דבחזקת תשמישין לא נקנה לו חצר המושכר שיהיה קונה על ידו דבר אחר מתורת קנין חצר. מ"מ במח"א מבואר שקונה אף לזה ע"ש שהביא ראיה ברורה והנה"מ עצמו כ' שלא ראה אז ס' מח"א. ואף שלא העמיד כלים שלו מ"מ כיון שהשתמש בו בכלים שהשכירו לו והכלים ודאי דקנה בהגבהה א"כ שפיר קנה גם הגראלניא בשכירות בחזקת תשמישין ויש כאן מקום להאריך אלא לקצר אני צריך. ועוד י"ל דכיון שנהגו הסוחרים לקנות עפ"י שליש צעטליך שעושין ביניהם מועיל מצד קנין סטומתא וע' בתשו' הרא"ש כלל י"ג סימן כ' בכיוצא בזה ולא יכולתי להאריך יותר ומכל מקום לא מלאני לבי להקל לענין היי"ש שנתהוה אחר השכירה וכן לענין הקמחים של חמץ רק לערבם ברוב של היתר וע' בתשו' פ"י הנ"ל אבל היי"ש שמקודם נלע"ד להתיר בעין ומכל מקום לא יסמוך כ"ת עלי רק אחר שיעיין בדברי היטב ויסכים עמדי כי מחמת הטירדא והנחיצה אני כותב בלי עיון רק מה שעלה בלבי בהשקפה ראשונה. ושלום כנפשו ונפש חותנו אוהבו בלונ"ח. שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל

תשובה עג סקאלא. יום ג' ואו אייר תרכ"ב לפ"ק

ושלום תנינא. לכבוד אה' חתני חביבי. הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם מ' ברוך מאיר נ"י אבד"ק אוסטציא

היום קבלתי מכתבו ואני טרוד מאד בלי שיעורץ ומוכרח אני להשיבו בקיצור על השגותיו על אשר כתבתי דפשוט דגם הקצוה"ח בסי' מ' מודה דאודיתא בח"י מועיל דכת"י כעדים דמי כמ"ש התוספות בגיטין ד"ג ד"ה שלשה וכ"כ הש"כ סי' מ' סק"ה. ע"ז השיג כ"ת דכיון דהקצוה"ח כ' דבאודיתא צריך עדים לגוף הקנין הוי כקידושין דלא סגי בלא עדים ולא מישתמיט בקידושין לומר דדי בכת"י ונסתייע מלשון הקצוה"ח שם שכ' ואע"ג דבכל הקניינים לא איברי סהדי אלא לשיקרא היינו משום דהקנין נגמר בפני עצמו בלא עדים אבל קנין אודיתא אף היא אינו נגמר אלא בפני עדים ושוב הביא בשם ס' בית מאיר סי' קל"ג דעתו כן דהיכא דהקנין אינו נגמר בלא עדים גם כת"י לא מהני עכ"ל במח"כ כ' שלא בהשגחה כלל. דהרי גבי גט ל"מ בל"ע ואפ"ה מועיל בכת"י כמ"ש התוס' הנ"ל דאף לר"מ דס"ל דכותב דקרא אחתימת עדים קאי ולא סגי בל"ז מכל מקום מועיל גט בכת"י. וגם בש"כ הנ"ל הביא דברי המ' והג"א וטור בשם ר"ת דכ' בכת"י בדבר שאינו חייב מהני ולקצוה"ח מטעם אודיתא היא ומ"ש מענין קידושין בכת"י. תמהני דהא הרא"ש ביבמות ד"ל כ' בפשיטות דכת"י כשר בקידושין והתוס' שם דל"א דמספקי להו היינו דכיון דבגיטין פסול לכתחלה שמא ה"ה בקידושין. אבל באודיתא לא עלה ע"ד שום אדם להסתפק וגם הנמק"י שמסתפק ליה בקידושין משום דשם ל"מ הודאת בע"ד דמחייבי לאחריני וע"ש בחה"ר. וברמ"א אהע"ז סי' ל"ב מה שאין כן בממון וע' בתוס' גיטין דף ד' סע"א וע' בתומים סי' ס"ח ססק"ח ובקצוה"ח רס"י מ"ב ובמק"ח סי' תמ"ח ססק"ט בדברי המתחיל הנה והדברים ברורים כמו שכתבתי: ב' על מה שכתב לתמוה על הח"ס וכ"ת והאריך ונסתבך בהם מאד ולא דק כלל. ותורף דברי הוא שהח"ס כ' להחמיר ביין שרף אף אם רוב היין שרף בא מדברים שאינם חמוצים והמיעוט בא ממאלץ לא מהני ביטול ברוב כיון שהיין שרף נתהוה מתערובת על פי המרדכי פ' הזרוע מזב שראה קרי. ואני כתבתי להיפך. חדא כיון דהאיסור ביין שרף הוא מטעם דכיון דזיטא כממש כמ"ש הריב"ש הוי כהמחהו וגמעו דחולין דק"כ כמו שכתב הח"צ אם כן אין כאן בריה חדשה והבאתי ראיה מביצה דף ד' עש"ה. שמת דהא כ' הכרו"פ והפרמ"ג והחו"ד ביו"ד סי' ק"כ דדברי המרדכי הללו אינם סותרים לדברי המרדכי שממנו פסק רמ"א סי' ק"ב דאף דשיל"מ בטל באם שלא ניכר האיסור קודם שנתערב והיינו משום דבמרדכי דהזרוע הנ"ל לא היה ההיתר ג"כ מעולם בפ"ע. מה שאין כן בהך דסי' ק"ב אדרבה ההיתר היה מתחלה בפ"ע והאיסור בא לעולם

מעורב **((א) וכן הוא ביותר ביאר בצל"ח ביצה דיד עש"ה במה שתי' ע"פ סברא זו סוגיות הש"ס שבת דכ"ט והבן.)**