בית שלמה אורח חיים צג

בפרש"י וע' בש"ס עירובין ד"ק סע"א ובפרט דכאן אם חשש לאיסור בל יראה הו"ל להורות לשפוך כל הבראה שיתהוה ואם בעל החמץ לא ישמע לו אין על כת"ה אשמה ואף שכ"ת כ' שלא הי' באפשרי להגיע לשם קוה"פ בעת שא"י לשפכו אנוס הוא ואינו עובר כמ"ש הכ"מ בפ"י מה' חמץ ה"ו וע"ש. ועוד דהא דעת ר"י בתוס' פסחים דכ"ט דהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהי' בבל יראה ניתק לעשה וע' במג"א סי' תמ"ו סק"ב וגם תמהתי למה לא חשש רו"מ לעשה דתשבותו כיון שמכרו לנכרי כבר עבר על עשה דתשבותו חוץ מלאו דאיסור הנאה וא"ל דכיון שכ' רו"מ שלא הי' יכול להגיע לשם עד חוה"פ ב"כ וב"כ הי' הבהמות שותין חמץ ועובר ג"כ על הנאה ז"א דבעוד שלא הי' יכול להגיע לשם הוא או שלוחו אנוס הוא ועוד דבלא"ה הא כבר מכר הבהמות לנכרי כהוראת כ"ת ואף דאסור להאכיל חמץ בפסח אף לבהמות אחרים או הפקר הנה אף שזה מירושלמי ודריש מקרא דלא יאכל חמץ אפי' לבהמות הפקר מ"מ היא רק מדרבנן כמ"ש בתשו' פ"י ס"א חא"ח סי' י"ב וע"ש מ"ש מדברי רש"י רפ"ק דפסחים ד"ה ריש ע"ב ואף דלהאכיל לבהמות נכרי אסור אף בכל אה"נ זהו דוקא בפני הנכרים וכאן היה הנכרי הקונה שלא במקום הבהמות וע' בתוס' פסחים דכ"ב ריש ע"ב ועוד בלא"ה כיון שהוא אינו נותן לפניהם ליכא איסורא כמ"ש המג"א סי' תמ"ה סק"ב הכלל לא ידעתי מה הי' דעת כ"ת בעצה זו ובעיקר הדבר אי חל המכירה בחמץ לאחר שש כבר הארכתי מאד זה בכמה תשו' ובררתי הדברים כשמלה שבחמץ לאחר זמ"א דהכל מצווין עליו לשורפו הכ"מ שאין לו בעלים ואין בר מכירה לענין דאין המוכר יכול להקנות אותו בקנין כסף או קנין סטימתא דבכל קנינים הכל צריך להיות ד"א מקנה כ"ז ל"מ באה"נ בפרט בחמץ רק אם עשה הנכרי קנין משיכה בו או קנין חצר להאומרים דחצרו של נכרי קונה לו מהני דקנהו מהפקר דאה"נ בפרט חמץ בפסח הוי הפקר הכל כהוראת הג' בעל נו"ב בתשובותיו בנו"ב קמא סי"ט י"ט ובתנינא סי' ס"ג וכ"כ בתשו' נטע שעשועים סי' ז' ואף בזה החמיר במק"ח סס"י ת"מ אבל בקנין כסף או בקנין סטימתא או בק"ס ודאי דא"י למכרו ודלא כמ"ש בתשו' ב"א ובתשו' בר"א באריכות ולא רציתי לכפול הדברים בפרט כי אני טרוד מאד ואעפ"כ עובר בלאו אם מכרו כיון דהתורה אסרה המכירה לר"א מדגלי היתר מכירה בנבילה ולחזקי' מלא יאכל כמ"ש רש"י א"כ אף שאינו מכור התורה אסרה מכירה זו כמו דאמר רבא ריש תמורה והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכמו שכ' בנו"ב קמא סי' הנ"ל להאומרים דאין זכי' באה"נ אפ"ה שפיר פסק הרמב"ם דאם קנה חמץ בפסח לוקה דלענין ב"י אוקמי התורה ברשותו וכ"ה לענין איסור מכירה. אמנם לענין גוף הנדון הארכתי בתשו' בכיוצא בזה דנראה דזהו רק חיוב היא אקרקפתא דגברא המחזיק הגראלניא לזון את הבהמות כהבראה שיתהוה וא"כ בדיעבד מהני שיאמר שפוטר אותו מחיוב שלו וע' במק"ח סס"י תמ"ב וע' בט"ז סס"י ת"ן לענין הארנדיש ובס' מק"ח שם ובס' מח"י שם וע"ז יש לסמוך בדיעבד בפרט שכאן בעל הגראלניא ודאי מכר כל החמץ שבגראלני' לנכרי א"כ לא גרע ממי שהפקיד חמצו אצל חבירו דרשאי הנפקד למכרו שלא יעבור עליו המפקיד כמבואר בסי' תמ"ג ס"ב וע"ש במק"ח סק"ה ע"כ בדיעבד אין חשש לדעתי נמצא שהוראת רו"מ ראשונה הי' נכון והוראתו השנית היתה בשגיאה גדולה ומרוב טרדותי לא יכולתי להאריך יותר ושלום כנפשו ונפש הדו"ש באהבה. שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל

תשובה ע סקאלא יום ג' כ"ז ניסן תרל"א

שפעת שלום וברכה. לכבוד אה' יד"נ הרב המופלג החריף ובקי מ' אפרים זלמן כ"י מ"צ בק' זאבלטאוו

תמול קבלתי מכתבו ולרוב טרדותי וחולשת כחי אשיבהו בקצרה. והנה הגם שהשטר מכירה יש בו תיוהת רבות עכ"ז עכשיו לענין חמץ שעה"פ שהיא רק קנס דרבנן לדידן יש לצדד להקל כפי האפשר והנה מ"ש כ"ת בפשיטות שבהשטר מכירה דילג בסוף בהזמן תיבת עשרה וכתוב בו ארבעה יום לחדש ניסן וכ' כ"ת שפשוט שהשטר פסול משום שהוא מוקדם ואני כמעט פשיטא לי איפכא דכיון שהשטר מכירה היא רק בח"י המוכר בלא עדים לא נפיק מיני' חורבא ממה שהקדים הזמן. וע' בש"כ ח"מ סי' מ"ח סק"ב בד"ה ע"כ בסמ"ע וז"ל ומיהו נראה ע"ש ואף שמד' התוס' גיטין ד"ג ע"ב סד"ה כתב מבואר לכאורה דמועיל תפיסה בכה"ג וא"כ לכאורה דנפיק מיניה חורבא באם מכר הבית אחר ארבעה ניסן קודם ארבעה עשר דהנכרי הנכנס בבית ומוחזק בו יאמר ששטר מכירה שלו מוקדם. אמנם לפי מה שפי' שם בחי' מוהר"מ מלובלין דבריהם אין ראיה מדבריהם וכ"מ מתשו' מהר"ם אלשיך סי' ס"ב שהובא בש"כ שם דשם בתשו' מהרמ"א נמי אותו שבא בשטר מכירה בכת"י המוכר נמי מוחזק בבית. ואעפ"כ כ' שא"א לו להוציא משועבד חבירו ע"י הזמן המוקדם הנאמר בהכת"י. הגם שבקצוה"ח רס"י ס"ט חלק על תשו' מהרמ"א הנ"ל מכח ד' התוס' הנ"ל. ודחה פי' מהרמ"ל הנ"ל. וע' בקצוה"ח סי' מ"ח סק"ד אמנם הרואה יראה שאין דבריו מוכרחים ותימה על הקצוה"ח שלפ"ד לא היה צריך להשיג ע"ד מהרמ"א משום שראובן הוא ודאי לוקח ושיעבוד לוי הוי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכההוא דפמ"ש דקנ"ז. ות"ל דהא בהך דתשו' מהרמ"א ראובן היה מוחזק בהבית. והן אמת שמתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' כ"ב מבואר לכאורה דאם הוא מוחזק בהבית ע"י שטר מכירה בכת"י אין המאוחר יכול להוציא מידו מספק והיא לכאורה נגד תשו' מהרמ"א הנ"ל. אלא דא"כ תיקשי על הרשב"א דידיה אדידיה דהא ידוע דתשו' המיוחסת הם להרשב"א והא בתשו' הרשב"א והובא בב"י סס"י מ"ז בענין נמואל ואלמנת ראובן מבואר איפכא. ובהרמ"א שם הוציא דבריו מתשו' הרשב"א הנ"ל ע"ש. וגם הש"כ סי' מ"ח הביא תשו' הרשב"א הלזו בקצרה לראיה לדבריו. ואף די"ל דתשו' הרשב"א לא היה נמואל מוחזק בנכסי ראובן כנראה שם מלשונו. עכ"ז הוי נמואל מוחזק נגד האלמנה מטעם שכיון שהאלמנה אין לה רק ספק שיעבוד אין ספק מוציא ודאי כמו שהביא הקצוה"ח ראיה מהא דב"ב. א"ו צ"ל דבתשו' המיוחסת עיקר טעמו כמו שסיים שהוא מצד דינא דמלכותא בכה"ג דלא נתברר אם הזמן נכתב בזיוף אזלינן בתר דד"מ כמבואר שם הא לולא זאת לא היה מהני חזקתו מפני הזמן הנכתב בכת"י ועכ"פ מה שתמה הקצוה"ח ע"ד מהרמ"א הנ"ל הוא תמוה. דכיון שהביא הקצוה"ח תחלה בקצרה תשו' הרשב"א שהביא הב"י סס"י מ"ז ומהרמ"א תמך יסודותיו ע"ד הרשב"א אין מקום לתמוה עליו וא"כ אף אם נאמר בפי' ד' התוס' דגיטין הנ"ל דלא כפי' מהרמ"ל אלא כפי' התלמודים שהסכים הקצוה"ח עמהם. וגם נאמר דאף בקרקע אין מוציאין לדידהו מיד המוחזק כמו שנראה לכאורה מתשו' המיוחסת הנ"ל. מ"מ כיון שבתשו' הרשב"א ומהרמ"א הנ"ל מבואר איפכא וכדבריהם פ' הש"כ ודאי דאין להחמיר בס' חמץ שעה"פ שהוא רק חשש קנס דרבנן וז"ב לפע"ד: וע"ד שלא נכתב בהשט"מ כל מין חמץ בפרוטרוט רק שנכתב שמוכר לו כל החמוצים כפי השער שבשוק. הנה באמת בס' מק"ח מחמיר בזה משום דכיון דאינו פורט המין אף שמוכר רק מין חמץ. מ"מ הוי כאין מינו ידוע דל"ק כמבואר בח"מ סי' ר"ט ס"ב ולכאורה היה מקום לומר דל"ק הרמב"ם והש"ע ח"מ דל"ק רק כמ"ש בלשונם שאומר כל מה שבבית מכור לך בכך וכך בזה ל"ק משום דהוי כמשחק בקוביא כמבואר שם וכ"מ דעת הר"א כלל קכ"ד שסיים ע"ד המק"ח הנ"ל שהרי א"י אם שוה הרבה או מעט. אבל בנ"ד שלא מכר בקצבה רק כפי השער י"ל דאין חשש מ"מ מסתימת דברי הרמב"ם והש"ע נראה דאין לחלק וע"ש בש"כ סק"ב ובביאור הגר"א והארכתי בתשו' אחרת ואין רצוני לכפול אמנם בגוף הדבר הנה מד' תשו' ח"ס סי' קיט משמע להדיא דלא כמק"ח וע"ש מ"ש בשם רבו הג' מהנ"א זצ"ל ומשמע שם דכיון שאומר שמוכר לו כל חמץ הוי כמינו ידוע וכ"מ בתשו' שיבת ציון בנוסח שט"מ מהג' בעל נו"ב בצירף דייני מו"ש זצ"ל וא"כ אף שד' המק"ח מסתברים לפע"ד יותר מ"מ יש לחפש צדדים להקל עתה כיון שהוא לאחה"פ. והנה ראשונה אומר לשאול את הישראל המוכר כי קרוב להיות שבהשטר מכירה תפס לשון קצרה אבל בע"פ באמת חישב להנכרי הקונה כל מין חמץ ואם יאמר הישראל שהי' כן אין מקום פקפוק והחמץ מותר כי עיקר הצרכת השטר היא רק למכירת הקרקע כידוע. אמנם אם יאמר שגם בע"פ לא חישב כל מין רק אמר בכלל כמו שנכתב בהשט"מ. אעפ"כ צדדתי בתשו' להקל בכיוצא בזה כיון שבתחלת השטר נכתב כפי העתקת כ"ת מודה אני הח"מ בהודאה גמורה א"כ לפמ"ש הקצוה"ח סי' קצ"ד דקנין אודיתא מועיל במכירת חמץ ובתשו' החזקתי דבריו וא"כ קנה הנכרי החמץ בקנין אודיתא. דהא ודאי אם יתבענו לדין ויאמר שבאמת פרט לו כל המינים בע"פ אף שבשטר נכתב בלשון כלל ודאי יהיה הדין עם הנכרי כיון שהודה בשטר שמכר לו כל המינים החמוצים אמרינן שודאי מכרם באופן המועיל ופרטם בעת המכירה כמבואר בהגה"ת רמ"א בח"מ סי' ס' סס"ו בכיוצא בזה וע' בתשו' נטע שעשעים בסי' מ"א. ואף שהנכרי מודה עכשיו שלח פרטם מ"מ זהו קנין אודיתא דאף ששניהם מודים שאינו כן מועיל. ואף שמלשון הגה"ת רמ"א הנ"ל וביותר מתשו' רמ"א סי' צ"ב מבואר שאם הודה המקבל מתנה שלא הקנה לו באוה"מ ל"מ. באמת כבר עמד שם ע"ז בנה"מ סק"ט ע"ש תירוצו ומ"מ בנ"ד שנכתב בפי' לשון הודאה בתחלת השטר ודאי מהני מתורת קנין אודיתא אף שבאמת לא היה כן. ולא אאריך עתה במה שהארכתי כבר ומסקנתי שם דבהנאה ודאי מותר ואף באכילה נמי יש להתירו ע"י ביטול ברוב של היתר. אמנם כ"ז לענין החמץ שהיה במקום שנמכר המקום ההוא ג"כ להנכרי. אמנם החמץ שמכר שעמד ברשותו שלא נמכר הרשות לנכרי כבר ידוע שבס' מק"ח החמיר בזה מאד מטעם אחריות ובפרט בשט"מ זה שמכר עד למדידה אבל האחרונים הבאים אחריו פקפקו עליו גם אני פלפלתי בזה בכמה מקומות ותשובות ומסקנתי להתיר עכ"פ בהנאה בפרט שבלא"ה הכריע הא"ר בשם ראב"ן בחמצו של נכרי ברשות ישראל ואחריות על ישראל דאין אסור אח"פ רק באכילה ובהנאה מותר ע"כ גם בחמץ הזה הוא כן לפע"ד ביתר דבריו לא רציתי להאריך מרוב טרדותי וחולשת כחי. ב) וע"ד המחט שבטרפשא דכבדא הנה העיקר תלוי בראות עיני המורה ואי איכא מידי למיתלי כמו בהא דתשו' צ"צ סי' קיז ובנ"ד י"ל דאף החולקים מודים משום דבעל הבהמה אמר דאינה מאמנת להריבה ואף לפמ"ש בספר חו"ד סי' קכ"ז ססק"ב מ"מ כאן איכא חזקה מבוררת דודאי לא נולדה עם מחט בתוכה כמ"ש התב"ש סי' כ"ט ובהכי ניחא דל"ק על חילוק החו"ד מתשו' ח"צ סס"י ע"ד ונלאיתי להאריך מרוב חולשת כחי וטרדותי ושלום כנפשו ונפש הדו"ש. שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל.