בית שלמה אורח חיים צב

רצונו להקנות בלא שטר וכ"ש בנ"ד. אמנם מ"ש דקיחה אף בלע"ז היינו נעמין וכן בלשון רוסיא ביראטע היא לשון קנין והביא ראיה מעפרון דבריו המה שלא בהשגחה כלל דמנ"ל דאאע"ה אמר בלע"ז נעמין שמא אמר בלעז קופין והתורה כתבה קיחה. ועוד דהא באמת בשדה עפרון לא כתיב קיחה על השדה רק על המעות שנתן אברהם לעפרון וע' בתוס' ריש קידושין ושם פירושו באמת נעמין רק כיון דכתיב בתורה קיחה אצל שדה עפרון גבי הכסף וכ' באשה לשון קיחה ילפינן בגז"ש דקידושי אשה בכסף והאמת הוא דרובה דרובה קיחה או לקיחת הנאמר בתורה כולם לשון קבלה הם נעמין ות"א ויקח ונסיב קח סב ובחומש ויקרא נאמר לקיחה וקיחה כ"פ אין מספר וכולם הם מלשון זה ותרגומו כנ"ל ואינו לשון קנין כלל ולא ילפינן בגז"ש קיחה קיחה משדה עפרון על כל קיחה שבתורה רק לענין קיחת אשה אף דתרגומו ג"כ כנ"ל וכן בל"א נשואי אשה אומרים נעמין אעפ"כ לשון קיחה באשה נאמר רק או בקידושין כמו כי יקח איש אשה וע' בתוס' קידושין ד' סד"ה כל או בנשואין כמו דכ' ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה וע' בס' פ"י שם וע' בש"ס ביבמות דנ"ט קמיבעי לי' והוא אשה בבתולי' יקח מאי קיחה דקידושין בעינן או קיחה דנישואין בעינן ולפעמים נאמר קיחה באשה על בעילה כדכ' ואיש כי יקח את אחותו וע' בש"ס ביבמות דצ"ז ע"א ובתוס' שם ד"ה הראוי ובתוס' שם ביבמות דנ"ה ע"ב ד"ה קיחה ובתוס' בקידושין ד"ב סע"א ושם בתוס' בקידושין דיד ע"ב בד"ה ובעלה וע' בפי' הרמב"ן על התורה בפ' קדושים בפ' ואיש אשר יקח את אחותה דאסברה לה שהוא מלשון קיחה וקריבה אליו. אמנם בלשון חז"ל נקרא גם קניית חפצים בלשון קיחה כדמייתי התוס' ריש קידושין הא דקתני הכל ניקח בכסף מעשר והש"ס מלא מזה דהקונה נקרא בשם לוקח וגוף דבר הנקנה נקרא בשם מקח אמנם ודאי דאינו נקרא הלוקח בלשון אשכנז בשם נעמ"ר רק בשם קייפער והמקח נקרא בשם דאס געקאפטע אבל לשון נעמין בלשון אשכנז וכן בלשון רוסיא לא נאמר על קנין שקונה לעצמו כלל. הכלל שלשון קיחה ולקיחה שבתורה כולם הם לשון קבלה גרידא שמקבל הדבר לידו וכדומה זולת קיחה הנאמר גבי לקיחת אשה הכוונה על אירוסין או נשואין או ביאה כ"א לפי עניינו אמנם שורש היא ג"כ מלשון לקיחה ממש ותרגום של כולן נסיב כמו שת"א על כל לשון לקיחה או קיחה וכן אף קיחה הנאמר גבי אדם כמו ויקח תרח את אברם בנו וכן קח את אהרן ואת אלעזר בנו דת"א דבר ויש מקומות שנכתב כן כמו קח את אהרן ואת בניו אתו וכן קח את הלוים דשם ת"א קריב. אמנם שורש קיחה היא לשון קבלה אלא שת"א כ"א לפי עניינו ומ"מ לשון נעמין בל"א וכן בלשון רוסיא ידוע שאין פירושו רק קבלה גרידא אבל לא לשון קנין ללוקח רק בלקיחת אשה אומרים נעמין בל"א וכן בלשון רוסיא אבל לא בקניות קרקע ומטלטלין רק אומרים קופין וכן בלשון רוסיא ע"כ לדעתי ברור בלשון נעם בל"א וכן ברע בלשון רוסיא אינו מתפרש בלשון ב"א רק על קבלה גרידא ולא על קנין כמו שהכוונה בקיחה ולקיחה רובא דרובא שבתורה וחוץ מזה הנה לא קצבו ביניהם שום סכום על המקח וקשה לומר שבזה שאמר לו כי אתה יודע המקח מכבר הוי כקוצב לו ובלא קציבת מקח ל"מ וע' בש"ע ח"מ סי' ר' ס"ז וכבר הזהירו האחרונים בא"ח סי' תמ"ח להזהר כן במכירת חמץ ויותר עלה על דעתי לומר שכיון שאמר להגוי בלשון רוסיא קח לך י"ל דלשון מתנה היא במו תקח לה דתמר וע"ש בפי' אב"ע וכמו ואת הבנים תקח לך. אמנם במה שסיים אח"כ בלשונו ותוכל למוכרו באשר תחפוץ הוספה זו קלקול הוא ומתפרש יותר ששליח שמוהו למכרו למי שיחפוץ ואע"פ שכותבין בכל שטרי מכירות שרשות ביד הלוקח למכור ולהשכיר ולהשכין ולעשות בו כל חפצו והוא רק שופרי דשטרא וע' בטור וש"ע ח"מ סי' רנ"ג ס"ד ובב"י שם סי' רמ"ח ס"ט בשם הר"ן מ"מ בנ"ד כיון שיש גמגום בלשון המתנה לענ"ד י"ל דמתפרש יותר בלשון שליחות ולא בלשון מתנה ע"כ לענ"ד אין להתיר היי"ש הנ"ל בשתיי'. אמנם בהנאה יש להתירו דבלא"ה צדדתי בתשו' דביי"ש שלנו שעיקרו מקטניות או מתפוחי אדמה רק שיש בו תערובת מאלץ ושמרים נראה יותר דאינו רק חמץ דרבנן והארכתי בזה ואף שאין לסמוך ע"ז לבד מ"מ יש לצרף זה לסניף כיון דבלא"ה יש לומר דלשון מתנה היא וע' בפרש"י בשבת דק"כ ע"א ד"ה מהיפקרא וכנ"ל יש לצרף לומר דהוי רק חמץ דרבנן ודומה לחמץ נוקשה שעה"פ שמותר בהנאה עכ"פ כנלע"ד

ב) וע"ד שאלתו נדון שור בכור שנצרם אזנו. והאריך מאד ותו"ד הוא שאף שרש"י פי' ברפ"ו דבכורות מן החסחום תנוך האזן. וכעין זה כ' התוס' שם ותנוך דכ' גבי מצורע הוא גדר האמצעי שבאוזן כמ"ש רש"י בפ' מצורע והוא מהת"כ. מ"מ לענין מום באדם ובבהמה כל שנצדם מן הסחום דהיינו באוזן במקום שהוא קשה הוי מום אף למעלה מגדר האמצעי ולא מיעטה המשנה רק האלי' מקום הרך שבאוזן שסביב המקום הקשה אבל כל המקום הקשה הוא הסחום. ורש"י ותוס' דנקטו תנוך ל"ד הוא כאן ושגירת לישנא היא דנקטי משום שתנוך האזן נמי סחום הוי שקשה הוא והאריך בזה מאד. והאמת אגיד שדבריו בזה ישרו בעיני מאד. וכ"מ מדברי רבותינו גדולי חכמי אשכנז מהרי"ל ומהרא"י ז"ל. וז"ל מהרי"ל בתשו' סי' מ"ב על אודת הבכור אם המום מום מובהק שצרם אזנו מן הסחום דהיינו עב שבאוזן אז מותר לשחטו. וז"ל פסקי מהרא"י סי' רס"ד וההוא דנפגמה אזנו מן הסחום נראה דסחום הוא קשה במשמוש היד ויש לו גובה קצת מבפנים בתוך האוזן ובאזני אדם נמי ניכר כך דכל בשר שהוא קצת קשה וקצת רך ואנו קורין אותו קרישפל זהו נקרא סחום כמו ראשי כנפים והסחסוחין בפ' כיצד צולין במשנה עכ"ל גם מד' רש"י עצמו בבכורת ד"מ ע"ב נראה דכל גובה האוזן נקרא תנוך ע"ש בד"ה בזמן ובד"ה חסחום וע"ש בתוי"ט וז"ל הערוך בערך סחס (פסחים פ"ד) ראשי כנפים והסחוסין (בכורות ל"ז) שוחטין את הבכור נפגמה אזנו מן הסחום פי' אותו של מעלה מן האוזן או בדיל אוזן תרגום או הסחוסין דאודן עכ"ל מכ"ז משמע להדיא כד' כ"ת אלא שמדברי הט"ז סי' ש"ט סק"ד שמביא שם פרש"י פ' מצורע משמע להדיא דגם תנוך הנאמר בש"ע כאן לענין מומי בכור הוא דוקא בגדר האמצעי וכ"ת דחק מאד לפרש דברי הט"ז לדעתו בדברים שלא ניתן להאמר וכ"מ קצת מד' התיו"ט רפ"ו דבכורות ואחר אחרון אני בא שזה שנים לא כבירים נדפס תשו' השיב משה מהג' הצדיק זצלל"ה אבד"ק אוהעל ושם בחיו"ד סי' כ"ז וז"ל השואל נשאלתי בכור שור שהובא לפני ונחתך אזנו מקצה העליון כמו ב' או ג' אצבעות עד מקום שמתחיל להתקשות האזן ונסתפקתי אם הוא בכלל צורם האזן כי אולי בהאני' הרכה אף במקום שנתקשה אין בו משום צרימת האזן כו' והמחבר הנ"ל האריך ובתוך דבריו כ' וז"ל ולידע איזה סחום ואיזה עור עיין בש"ע סי' ש"ט ובט"ז סק"ד וה' ובתה"ד בפסקים וכתבים סימן רמ"ד ובתשו' מהרי"ל סימן כ"ח והעיקר בתיו"ט במסכת בכורות פ"ו מ"א כו' ואחר העיון מבואר דאין בידינו להתיר על ידי שום מום שבאזן רק אם הוא בגדר האמצעי שבתנוך האזן בפנימי אבל בכל המקיף לגדר האמצעי מבחוץ אין בידינו לפסול על ידי שום מום לפי הנראה מהרמב"ם ות"כ והוא העיקר עכ"ל העתקתי כי אולי אינו ת"י כ"ת. ואם שלשונו וגם לשון השואל מגומגם עכ"ז מבואר דהג' הנ"ל הרגיש שמתשו' מהרי"ל ותה"ד יש לצדד להקל. ועכ"ז לא רצה להקל רק באם הוא בגדר האמצעי ובנדון שנשאל כ"ת לא הוי הכי. ואם שכ"ת כ' שי"ל שממקום שמתחיל הגבשושין לאורך מבפנים הם במקום גדר האמצעי זה אינו לפע"ד כלל וגם הא בשאלה שבתשו' הנ"ל נאמר שנחתך ב' או ג' אצבעות ובודאי כבר נחתך גם ממקום שמתחיל הגבשושין ואעפ"כ לא הסכים בעהמ"ח הנ"ל להתיר ע"כ לא מלאני לבי להתיר בזה ויותר מזה לא יכולתי להאריך. ושלום כנפשו ונפש הדוש"ת: שלמה במוהר"י זללה"ה

תשובה סט סקאלא יום ב' כ"ב אייר תרכ"ו לפ"ק

שפעת שלום וכבוד אה' ידידי הרב המופלג החריף ובקי מוה' יחיאל מיכל נ"י אבד"ק ניזנוב

תמול קבלתי מכתבו. ע"ד שאלתו בנדון הבא לפניו שאיש א' שלח קו"פ העבר אל כ"ת שיכתוב לו שט"מ על חמצו וע"י סיבה לא כתב כ"ת בהשט"מ השורים שיש להאיש הנ"ל אצל ישראל אחר רחוק ממנו כמה פרסאות ששותין שם בראה ונזכר כ"ת בזה בע"פ אחר חצות היום ונבהל ונסע רו"מ למקום האיש וכתב לו שט"מ על השורים ובנדון הבראה הסכים מתחלה שיאמר בפני שלשה שלא ניחא ליה לקנות הבראה שיתהוה בכל יום יען אין להישראל הזה זכות רק אחר שיתהוה בראה א"כ יכול לסלק א"ע טרם שיבא לעולם ואחר כך נתיישב כי אולי יש להישראל זכות בגוף המאלץ רק שא"י ליטול חלקו עד אחר שיתהוה בראה וגם הלא יש בראה בעין אז בע"פ אחר חצות ולזה ל"מ סילוק. ע"כ צוה רו"מ שימכור אז לנכרי אחר חצות כל החמץ שיש לו בעין בהגראלניא של הישראל שהבהמות עומדין שם אצלו והאריך רו"מ בדברי הפרי מגדים סימן תמ"ג דאם מכר חמץ אחר חצות אינו עובר על בל יראה ממכירה ואילך דכיון שיש ידים זוכת יוכל להקנות ע"כ צוה כ"ת שהישראל ההוא ימכור כל חמצו שיש לו בהגראלניא הנ"ל ויקנהו להנכרי בקנין סטומתא דהיינו בקבלת מקצת מעות ובת"כ כדרך התגרים והאריך באריכות רב בענין זה דיכול למכור חמץ אף אחר זמן איסורו ושאל חות דעתי והנה האמת הוא שלא רציתי לעיין בפלפולו כי היטב חרה לי ונשתומתי על המראה על שהורה למכור חמץ בע"פ אחר חצות היום וחש לחשש איסור בל יראה אשר הרבה פוסקים הסכימו דבכל ענין כיון שכבר ביטל אינו עובר על בל יראה מה"ת ולא נתיישב שעושה איסור תורה במכירה. דכל איסורי הנאה אסור למכרם מה"ת כמבואר במשנה פכ"ש ובש"ס שם דאמר ר"א כ"מ שנא' לא יאכל כו' איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה והיינו היתר מכירה כדכ' או מכר לנכרי ומבואר דאיסורי הנאה אסור למוכרם מה"ת וכ"ה לחזקי' דדריש מלא יאכל כמ"ש רש"י שם בד"ה לא יאכל וכן מפו' בש"ג שם דאם מכר לנכרי איסורי הנאה לוקה וכ"כ המל"מ בפ"ה מה' יסודי התורה ה"ח בריש דבריו שם אלא שהרמב"ם סובר דאין לוקין על הנאה אבל לכ"ע מכירה לנכרי בכלל הנאה ובאיסור הנאה מה"ת גם איסור מכירה מה"ת היא וכ"כ התוס' בע"ז דס"ב בד"ה בדימיהן ואפי' אם הי' ודאי עובר על ב"י ח"ו ליתן עצה מקולקלת כזו למכור חמץ בע"פ אחר חצות היום ולא אמר כן שום בן תורה מעולם והפרמ"ג שם כ' שעבר ומכר וכן כה"פ המדברים מכי צא בזה ע' תשו' נו"ב מה"ת חא"ח סי' ס"ג ותשו' נטע שעשועים סי' ג' אבל ח"ו להנצל ליפול אל הפחת ואף אם לא הי' מקום להנצל מלאו ב"י רק ע"י מכירה לנכרי ח"ו להורות לעבור על לאו במעשה בכדי להנצל מלאו בשוא"ת וכדאמר לי' ר' יהושיע לר"א במשנה בזבחים ד"פ כשנתת עברת על ב"ת ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על ב"ת ולא עשית מעשה בידך וע"ש