בית שלמה אורח חיים צא

נכרים ומש"ס מנחות דע"ג ע"ב מבואר דמאיש איש דקרבן בויקרא כ"ב מרבי וכ"מ מש"ס בנזיר שם דס"א ע"ב וע"ש בפרש"י ותוס' וכ"כ רש"י בחולין די"ג ע"ב ובתמורה ד"ב ע"ב) ולשון איש הוא דוקא בן י"ג שנים ויו"א כדדרשינן בסנהדרין דנ"ב ובקידושין די"ט וביומא דמ"ג ובירושלמי ריש מס' תרומות ובש"ס סנהדרין דפ"ט ועיין במ"ר פ' וישלח פ' פ' ובהרע"ב ותיו"ט פ"ה דאבות משנה א' וע' בתיו"ט רפ"ב דזבחים וצ"ע לפ"ז ועיין בש"ס עירוכין ד"ג. גם י"ל כיון דעיקר פרשה בישראל כתיבא ונכרי איתרבי שיהי' נודרין נדרים ונדבות כישראל לא חמירא מישראל ובעינן דוקא בן י"ג שנים רק דאיתרבי מאיש כי יפליא ומופלא דעירוכין סמוך לאיש בנכרי אף למ"ד דבישראל ל"ד. וכיוצא בזה כ' התוס' בסנהדרין דנ"ו רד"ה ואליבא עש"ה. שוב ראיתי בתשו' ח"ס שם בריש דבריו שהרגיש בהא דנזיר וכ' ג"כ כזה אלא שלפ"ז א"כ שם בסנהדרין דנ"ז ע"א דמרבי מאיש איש דעריות נכרים שמוזהרין על העריות כישראל ע"כ לא מרבי אלא בן יג"ש כנ"ל. ואף דקאמר שם בש"ס דמיירי בעריות דידן. מ"מ הא מסיק התם ר"י דתניא כוותיה דל"נ אלא לנערה המאורסה ושטת רש"י שם דאף בנערה המאורסה דליתא בדידהו אעפ"כ ל"ב עדה ועדים והתראה משום קושיות הש"ס מיגרע גרע ואף שבס' תו"ח שם חולק על שטת רש"י מ"מ דברי רש"י מוכרחין מסוגיות הש"ס שם דע"א ע"ב דמבואר שם דאף בנערה המאורסה מקרי נתגייר אישתני דינו וע"כ היינו משום דמעיקרא הי' נדון בלא עדה ועדים והתראה כמ"ש רש"י שם והיינו כשטת רש"י הנ"ל וכ"כ בחי' הר"ן שם וכ"מ מסוגיא גופא שם דנ"ז מדקאמר אלא אר"י וקאמר נמי תניא כוותי' דר"י ולפי שיטת התו"ח א"כ ר"י נמי יוכל לסבור להא דר"נ אר"א ושמא ר"נ אר"א נמי כוותי' והתו"ח שם נדחק מאד אע"כ כפרש"י דגם בהא ע"כ לא מיגרע גרע וכיון שכן א"כ כיון דבעריות דישראל בנערה המאורסה ע"כ לא מיזהר ונענש עד יג"ש ע"כ גם בעריות דידהו לא הוי בר עונשין בפחות מזה דאל"כ תיקשי מיגרע גרע וכיון שכן א"כ ע"כ גם לשאר מצות ודינין דכוותי' הוא כמ"ש שם בש"ס דנ"ז ע"א דכיון דגלי רחמנא בחדא וה"ה לכולהו והכי קיי"ל וה"ה דל"ח גדול לקנין עד יג"ש ודלא כח"ס וז"ב ואשר האריך לדחות השגתי מעל הח"ס בחנם האריך כי תמצית דברי שדוחק לפרש דהרמב"ם קרי לקטן דוקא קטן שבקטנים דקטן שדיברו חכמים בכ"מ כל שלא בא ליג"ש בכלל קטן הוא וכמבואר בכל הני דמיעט בש"ס מאיש ולא קטן ואדרבה כ"פ שאיתמר קטן אינו בקטן שבקטנים כמו שהבאתי. ואף דלפעמים נקרא קטן דוקא קטן שבקטנים כמ"ש במכתבי וע' בתוס' גיטין דס"ה ד"ה צרור ובש"ך ח"מ סי' רמ"ג סק"י בשם הירושלמי מ"מ ע"פ הרוב לאו הכי הוא כמ"ש ובש"ס שם בגיטין אמרו ג' מדות בקטן וע"ש בספר קצוה"ח סק"ה ובלא"ה דברי הש"ך צ"ע דהא בירושלמי שם דמייתי בשם ר' יוחנן כמ"ש הראשונים דאין גזילו גזל גמור עד שיביא ב"ש וא"כ אין השגתו כלום ואכמ"ל: ומ"ש לדחות דברי מהא דר"ה בכתובות די"א דר"ה ע"כ מיירי בקטן שאינו בר דעת דאל"כ שמא טעם טעמא דאיסורא אע"כ דבכה"ג א"צ לזכיות ב"ד והביא כן בשם הפלאה. הנה דברי הפלאה צע"ג דכיון דקטן הוא עדיין כמבואר מדבריו עכ"פ אין לו זכיי' מה"ת לד' כל הראשונים כנ"ל ובפרט דבכה"ג חוב הוא. אמנם גם לד' הח"ס מי לא משכחת קטן בן ט' שלא בא עדיין לכלל דעת שלם וקטן הוא אף לד' הח"ס כמבואר בדבריו ואעפ"כ ראוי לביאה היא וטעים טעמא דאיסורא. וחוץ מזה ולדידי' מי ניחא אף שהוא קטן שאינו ראוי לביאה מי לא טעים טעמא דמאכלות אסורות וכל הנאות שישראל מיזהר עליהן ובזה הי' מקום ליישב קושיות התוס' והראשונים שם בפשיטת דאף דרבנן פליגי אר"מ בעבד היינו משום דגם עבד מוזהר בכל רק דמותר בשפחה ולכן לא הוי חוב לדידהו. אבל נכרי שהי' הפקר לכ"ד גם רבנן מודי אלא שקושייתם היא מדקאמר והא קיי"ל דודאי עבד בהפקרא כו' ש"מ דגם בעבד קיי"ל הכי. אמנם רש"י בלשונו הזהב ביאר וכתב וטעים לי' והיינו דגדול כבר נעשה מיטעם בעיניו טעמא דאיסורא ולא קטן אף שאיתא בש"ס ע"ז רדל"ז מ"ד האי ידע לארגולי מ"מ לפי האמת קמ"ל ר"ה דקטן אינו מיטעם ליה כ"כ שיהי' נחשב רוב וז"ב ואמת. ומ"ש על הראיה שהבאתי מד' התוס' שם ובסנהדרין דהא ד' התוס' בחולין דל"ג דנאמרו שיעורין לב"נ כמ"ש הגו"ר כמ"ה אין זה חדשות כי גם בפרמ"ג כ"כ בסי' ס"ב. אבל אינו ראיה די"ל דהתוס' לא נחתו לזה בקושייתם ולפשיטות הקשו. ואמנם מתירוצם מבואר דלא כח"ס דלדבריו תיקשי דמי איכא מידי כקושייתם אע"כ דגם לד' הרמב"ם דל"נ שיעורין לב"נ ע"כ זהו בשיעור האיסורין דל"ש מי איכא מידי כיון דח"ש אסור מה"ת כתירוצם אבל לא לשיעור גדלות ובזה נסתר הרבה מדברי רו"מ וע' ברש"י בנזיר דס"ב בד"ה לאתויי ובתוס' שם דס"א. ואשר תמה על שהבאתי ראיה דאף אי ל"א בתר בסוף אזלינן בתר מעיקרא מרישא דמתני' דקידושין דכ"ב ותמה דהא שטר דהתם העבד כותב ונותן לרבו יפה תמה אמנם האמת שראייתי חזקה אלא שלרוב המהירות נפל ט"ס. וראייתי הוא דכיון דסבירא ליה לרבנן דל"א ידו וגיטו באים כא' ול"א בתר בסוף א"כ למה ל"פ ארישא דלפ"ז אין ע"כ נקנה בכסף ע"י עצמו היינו שאם מוכר עצמו ומקבל הכסף דהא כל מה שקנה עבד קנה רבו אף במה שנותן לו רבו כמ"ש הרא"ש שם והתוס' שם דנ"ד. וכ"פ בכ"ד אלא ע"כ דאזלינן בתר מעיקרא מש"ה נקנה לו הכסף וז"ב. וע' בס' המקנה לקידושין ד"ז ע"א ד"ה דין עבד כנעני. ובלא"ה יש ראיות מכמה מקומות דאזלינן בתר מעיקרא ע' בחולין ד"מ ע"ב ובב"ק דע"א ודע"ב דאי בהדדי אתי ל"ק לאו דמרי קטבח אף דבעת החיוב לאו דמריה הוא. וע"כ כנ"ל ויותר מזה כ' התוס' שם בב"ק בד"ה דאי וביבמות דנ"ט ע"ב בד"ה אלא ע"ש ובחיבורי שם וקצרתי וגם יש לי להביא ראיה דאזלינן בתר מעיקרא ממ"ש רש"י בגיטין דנ"ד בד"ה בשוגג כו' דהא אוכל תרומה שוגג לפי מדה משלם והתוס' שם ד"ה אכל תמהו עליו תמיה חמורה. ועכצ"ל בשטת רש"י כמ"ש בספנ"י שם דרש"י ותוס' לשיטתם ע"ש וכ"כ היש"ש ביבמות פ' האשה רבה סי' י"ח ליישב שיטת רש"י בקצרה וכיון לדברי הפנ"י כמ"ש שם בחיבורי ד"צ בתוס' ד"ה חסורי ומזה ראיה ברורה דאזלינן בתר מעיקרא עש"ה ובזה אמרתי לדחות ראיית הנו"ב מה"ת חיו"ד רס"י קמ"ב שחידש ראם עשה נקב בכלי ודעתו לסתמו בברזא דאף קודם הסתומה הוי כלי כיון שדעתו לסתמו והביא ראיה מדברי רמ"א בא"ח סי' קנ"ט ס"ה דכלי שיש בו ברזא דמותר ליטול ממנו לידים ומשמע דאף שנוטל ידיו דרך הברזא ואז אין הברזא בחביות ואעפ"כ מיחשב כלי ע"ש. ובאמת חידש דין זה תמוה כמ"ש בתשו' ב"א חיו"ד סי' נ"ג אבל מה שדחה ראייתו מהא דרמ"א הנ"ל אין חילוקו מובן שפיר ע"ש. ולפי הנ"ל אין ראיה דשאני התם דבתר מעיקרא אזלינן ובעת פתיחת הברזא שיבואו מים על ידיו אז הי' עדיין כלי ואף שאחר הסרת הברזא נתבטל מתורת כלי בתר מעיקרא אזלינן. וע' בתשו' ח"ס ליו"ד סי' קצ"ח דלפי הנ"ל חילוקו מובן ומ"ש דמדברי הריטב"א מבואר דס"ל כמ"ש התוס' בסנהדרין מדכ' בקושייתו והא גוי אפי' גדול אין לו זכיי' מה"ת עכ"ד ליתא דא"כ מה ענין קושייתו לדר"ה הו"ל להקשות אכל גרים. א"ו דלא ס"ל כתוס' הנ"ל וכמ"ש בתשובתי רק דאגר קטן הוא דקשיא ליה דאף דמחמת קטנותו זכין לו משום דאתי לכלל זכיי' כמ"ש הש"ס פא"נ אבל כיון שהוא נכרי אפי' גדול אין לו זכייה א"כ ל"א לכלל זכייה וא"כ איך זכין לו אבל אגר גדול לק"מ דזוכה בעצמו דלא כתוס' ומ"ש ליישב קושייתי דמשכחת לה גר לרשב"א לטעמי' דס"ל ביבמות סוף דמ"ז דכופו לטבול לשם עבדות ואח"כ כופו להטבילו לשם שיחרור עכ"ד תמהני שלא השגיח לראות דברי הש"ס במקומו דקאמר טעמא דרשב"א עבד איש אתה מל בע"כ ואי אתה מל בן איש בע"כ וע"ש בפרש"י ותוס' ומבואר דמדעתו הוי גר. ועוד לרשב"א עכ"פ רות האיך נתגיירה מדעתה וכן נעמה העמוניות וכן הגבעונים ובמגלת אסתר כ' ורבים מע"ה מתייהדים וגם כל הני גרים דמייתי בש"ס ומדרשים. כמו נבוזראדן גר צדק הי' מב"ב של סיסרא מב"ב של סנחריב וגם ע"פ ויצא בן אשה ישראלית וגו' מלמד שנתגייר וכן אמרו בנירון קיסר דאיגייר ונפיק מיניה ר"מ וכן גרים דהלל בפ"ב דשבת וכיוצא הרבה תיקשה לרשב"א. ועוד התוס' בסנהדרין שם ס"ל דאבותינו בשעת מ"ת הי' כמו גרים גמורים ע"ש. והוא כדמשמע פשטות הסוגיא ביבמות דמ"ו דילפי ר"א ור"י מינייהו לענין מילה וטבילה בגר ואיך מועיל לרשב"א. וכל דברי בתשובתי ב"ה ברורים כשמש. ומחמת חולשת כחי לא יכולתי להאריך יותר. ושלום כנפשו ונפש הדו"ש באהבה. שלמה במוהר"י זללה"ה חופ"ק הנ"ל

תשובה סח סקאלא יום ד' כ"ו אייר תרל"א לפ"ק

שפעת שלום וברכה לכבוד הרב המופלג החריף ובקי מ' מענדל נ"י בק' לאנצקריניא

מכתבו מן אחר פסח הגעני. אמנם לאשר השתרגו עלי להשיב תשו' רבות ונחוצת לשעה לא יכולתי להשיב עד עתה. וע"ד שאלתו באיש עני שהיה לו חביות יי"ש ובליל ע"פ העבר אמר לגוי הידוע לו בזה"ל קח לך החביות יי"ש זה ולך לביתך ותוכל למכרו לאשר תחפוץ כי אתה יודע המקח מכבר. ובבוקר תבוא ואתן לך קאנטראקט עליו והגוי קיבל החביות יי"ש לביתו ולא בא אל הישראל עד אח"פ. וכ"ת כ' שזה אין ספק בעיניו דכיון דאמר לו קח הוי לשון קנין דגמרינן משדה עפרון ול"ד קיחה בלה"ק דודאי עפרון לא הי' מכיר בלה"ק ואאע"ה אמר לו בלשון חתית והתורה העתיקה ללה"ק. והגוי משך החביות לביתו א"כ קנהו במשיכה. ואף דלכתחלה מחמירין להצריך נמי כסף בכדי לצאת ד' רש"י מ"מ בדיעבד ודאי מועיל קנין משיכה לבד כד' רה"פ. וא"ל כיון דאמר לו הישראל שיבא למחר ויתן לו קאנטראקט א"כ גלי דעתיה דלא ניחא דליקני במשיכה לחוד רק בשטר דאנן סהדי דאלו הי' הישראל יודע שמשיכה לבד מועלת לא היה מזכיר כלל שטר. ועוד דהוי מתנה עמ"ש בתורה עכת"ד כ"ת וכל דבריו בזה ליתנייהו לפענ"ד. ומה דסיים אפתח ואשיב בקצרה ממטה למעלה מ"ש דכה"ג הוי מתנה עמ"ש בתורה ליתא. ועיין בטוש"ע ח"מ סימן קצ"ח ס"ז וס' י"ב. ומ"ש דאלו היה יודע כו' הי' גמר ומקנה בלא שטר מחמת איסור חמץ ליתא. וראיה מש"ס ב"ב דקנ"ב דשמואל קאמר שמא לא גמר להקרותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ. אף דסתם שכ"מ רוצה שתתקיים מתנתו דמה"ט תקנו חז"ל שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין בכדי שלא תטרף דעתו כדאי' שם דקמ"ז. ועוד דאף אם נאמר דהוא הי' גומר ומקנה מחמת איסור חמץ מ"מ כיון שאמר כן להנכרי א"כ הנכרי לא גמר וקנה כיון דלדידי' לא איכפת לי' איסור חמץ וכ' המק"ח סברא זו בסי' תמ"ח סק"ה ובתשו' הארכתי ליישב דבריו ולא אכפול אמנם בלא"ה אין זה חשש וש"ס מפו' הוא בב"ב דע"ז ע"א זכו בשדה זו לפ' וכתבו לו השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה רק כשאמר ע"מ ע"ש וע' בסמ"ע סי' רמ"ג סקי"ג ובט"ז באהע"ז סי' נון סקי"ב וכ"מ להדיא מד' המק"ח שם סק"ט שכ' דבשכירות אין חשש כלל כשנתבטל השטר מכירה דשכירות קרקע נקנה בכסף ול"א דכיון שכ' לו שטר גלי אדעתי' דאין