בית שלמה אורח חיים ט

דמתני' במתכוין ואף ר"ש מודה וא"כ קיי"ל כר"ש דכל דמעשיו מוכיחין ודאי דעק"ב לה"ע וא"כ בנ"ד ל"מ אם הי' עסוק בפ' קדש או והי' כ"י דליתא במזוזה כלל ודאי דמעשיו מוכיחין עליו אלא אף אם היה עסק בפ' שמע או בפ' והא"ש מ"מ כיון שתפלין נכתבין בא"א במזוזה נמי הוי כמנחת מחבת לגבי מרחשת ובכה"ג ודאי דעב"ט לה"ע. ויש עוד בזה מקום עיון וע"ש במנחות דף ע"א אלא שבגוף דברי הא"ז שהכריע כר"ח מהא דקאמר בדמ"ט רבה לטעמיה וא"כ אין הלכה כרבה משום דרבא ור"א מוקי במנחות ד"ג להא דר"ש כאוקומתי אחריני אני אומר עפר אני תחת רגלי תלמידי תלמידיו של הא"ז ובכאן דבריו צע"ג דהא גם לאוקומתא דרבא ור"א שפיר מוקי הא דר"ש דמיירי במתכוין ואפ"ה ס"ל דבמנחות עולין לכל חד כדמוקי לה וא"כ גם אם אין הלכה כרבה שפיר י"ל דעקב"ט לה"ע והא דנקט רבה לטעמיה משום דלאוקימתא דרבה ודאי דנמי א"ש ושפיר רבה לטעמיה. והיותר תמוה דהא אדרבה כיון דגם רבא ור"א נלחצו ליישב דלא תיקשי דר"ש אדר"ש כדפריך בש"ס ד"ב ע"כ דכולהו ס"ל בהא כרבה דעב"ט לה"ע דאל"כ בלא"ה ל"ק דר"ש אדר"ש דהא דקאמר ר"ש דעולין מיירי בעב"ט מטעמא דקאמר ר"ז בדמ"ט והא דקאמר ר"ש דאין עולין מיירי במתכוין אלא ע"כ דכולהו כרבה ס"ל דעב"ט לה"ע וע"כ גם הא דר"ש דעולין מיירי במתכוין דאל"כ אף בזבחים עולין וכ"כ התוס' שם דמ"ט ד"ה מתיב דר"ז ל"ל לא כרבא ולא כר"א ונראה דע"כ כוונתם במה שסיימו ולא מסיק אדעתיה קושיא דר"ש אדר"ש היינו דלדידי' לק"מ דר"ש אדר"ש וא"כ אדרבה מוכח דרבא ור"א נמי ס"ל כרבה בהא דעב"ט לה"ע וגם סוגיא דפסחים נהי דמה דפריך התם בריש דע"ב ש"מ עבטה"ע דהיינו דתיקשי מזה לרבה כמ"ש הא"ז שם וכן מצוי בכמה דוכתי כמ"ש הראשונים ז"ל בדוכתי טובי דפריך אף למאן דלית הילכתא כוותיה מ"מ מסוגיות הש"ס שם דכולהו אמוראי דהתם הכי ס"ל ע"ש בסוגיא וגם הראיה שהביא הא"ז שם מתוספתא דפסחים דאר"י דנאמן לומר שלא לשמו שחטתי' וע"כ באומר שטעה דאל"כ אאמע"ר ודחק ליה לתרץ דמיירי בשוגג דאומר מותר ע"ש. הוא תמוה דהא אביי מוקי שם בדמ"ט אליבא דרבה מתני' דהכהנים שפיגלו בשוגג באומר מותר ולא הוי דחיקא ליה לאוקמי בהכי וא"כ בפשיטות איכא לאוקמי גם תוספתא הנ"ל בכה"ג וגם תימה גדולה לדחות דברי אמורא מכח תוספתא דלא פריך הש"ס מינה עלוהי ובפרט שהא"ז עצמו הרגיש מתוספתא דזבחים שהביאו התוס' שם במנחות דמ"ט דמסייעת לרבה והא"ז כתב דסמי חדא מקמי תרתי היינו התוספתא דפסחים הנ"ל וברייתא דר"ש לאוקמתא דרבא ור"א וכבר נתבאר דתוספתא דפסחים אין ראיה כלל דלא כרבה ומאוקמתא דרבא ור"א אדרבה יש סיוע לרבה ע"כ מסתייע פיסקא דהרמב"ם לפסוק כרבה דעב"ט לה"ע (א) ואם שח"ו לא להכריע ולדחות דברי הא"ז באתי כי איני כדאי לכך. מ"מ בנ"ד די"ל דגם הא"ז מודה משום דמעשיו מוכיחין עליו ודאי יש להכשיר ועוד דכיון דעכ"פ מידי פלוגתא לא נפיק א"כ בנ"ד כיון דהסופר עצמו מסופק אם אמר לשם תפלין או לשם מזוזה הוי ס"ס להכשיר בפרט שכבר היו בחזקת כשרות ע"כ הפרשה זו כשירה ויצאו דברינו בכשרות ויותר מזה לא יכולתי להאריך ושלום תורתו יוגדל ויתנשא כנפשו ונפש הדוש"ת באהבה כה"י. שלמה במוהר"י זללה"ה חונה פה הנ"ל

תשובה ו סקאלא יום ה' כ"ו כסליו תרכ"ו לפ"ק

ושלום תניינא לכבוד אה' יד"נ הרב המאוה"ג החריף ובקי בש"ק כש"ת מ' אברהם שמואל הלוי נ"י אבד"ק ביזנאב

יקרתו הגעני היום הזה ונעתרתי לבקשתו להשיבו בלי עיבוב כלל ע"ד דפשיטא ליה לכת"ה דלראחב"י בגיטין ד"כ דטעמייהו דרבנן דר"י משום ואנוהו הוא רק לכתחלה כדאיתא בסוכה דל"ג לענין אגד דלולב וא"כ בנ"ד דהוי דיעבד מבלי לגנוז הפרשה ש"ד עכ"ד. תמהני שלא שם לבו לדברי רש"י שם דכ"ט ע"ב דמפרש טעמא דפיסול יבש משום ואנוהו והתוס' שם תמהו עליו מש"ס הנ"ל ולכאורה אפשר לומר בדברי רש"י דשאני ביבש דליכא ואנוהו בגופו משא"כ באגד אלא דמש"ס שבת דקל"ג גבי מילה מוכח דאף אי ליכא ואנוהו בגופה של מצוה אינו מעכב בדיעבד. ועיין בתשובה שאגת אריה סי' נון. ועכצ"ל בדברי רש"י כמ"ש הכפ"ת שם דאין לדמות כל הדברים להדדי ומ"מ לענין ואנוהו שבשם לראחב"י כראה ברור דגם התוס' מודים דמעכב בדיעבד דעלה כתיב בהדיא זא"ו. וכן מפורש בחה"ר בגיטין שם וז"ל וטעמייהו דרבנן דפסלי משום דכ' זא"ו עכ"ל וכ"מ פשטות הסוגיא דראב"י ל"פ על ר"ח רק לענין גט אבל לענין פלוגתא דר"י ורבנן ל"פ וכשם דלר"ח לרבנן דר"י פסול אף בדיעבד ה"נ לראחב"י ומ"ש כת"ה דהתשב"ץ תברי' לגזיזיה בעצמו בח"א סי' ב' שכתב דמותר למחוק השם ע"מ לתקן וכ"מ בדברי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים והכי נקטינן עכ"ד תמהני הא ע"כ הריא"ס שבב"י יו"ד סס"י ער"ו חולק וכ"פ רמ"א שם בהג"ה סי"א וכ"כ הרא"מ ר"פ ראה ובתשו' הארכתי בכ"מ לחלק הענינים. אלא שאף שכת"ה יפה העיר לאקשויי בדברי התשב"ץ מדידיה אדידיה מ"מ אין כ"ז ענין לנ"ד שעכ"פ מבואר בדבריו בח"א סי' קכ"ז וח"ג סי' קצ"ג דכע"כ הוי כתב וא"כ בנ"ד בדיו שנפל ע"ג גג ה' מבטל כתב התחתון ופסול וא"כ לא העלה כת"ה שום ארוכה בדבריו ומ"מ אחר שראיתי עכשיו במכתב כת"ה שכתב פרשיות אלו הם מעשה ידי צדיק קדוש שמתי אל לבי לצדד להקל ואומר דנראה דאף דאנוהו דהכא מעכב אף בדיעבד לראחב"י מ"מ נראה דודאי אין פיסולו רק מדרבנן ועיין בחי' מהרש"א בשבת דק"ד ע"ב. וע"ש בתשו' שאגת אריה הנ"ל ואף לדברי המג"א סי' ל"ג דקרי ליה מחזי כמנומר והיינו לאוקימתא דראחב"י וע"ש באחרונים ולפ"ז ודאי דפסול לראחב"י לרבנן דר"י אף בדיעבד כדמוכח מש"ס שם בגיטין סוד דנ"ד ובמנחות סוף דכ"ט דלא כמו שעלה ע"ד כת"ה בפשיטות להיפך מ"מ ודאי דמיחזי כמנומר אינו רק פיסול דרבנן וא"כ כיון שעיקר חשש פיסול דידי בנ"ד אינו רק לראחב"י ולא לאוקימתא דר"ח ורה"פ פ' כר"ח ע"כ בנ"ד הוי ספיקא במידי דרבנן והלכה כדברי המקיל וא"כ לא נראה מקום להחמיר רק מכח דברי התשב"ץ שהבאתי בתשובתי. והנה ד' התשב"ץ אין להם מקום ג"כ רק אליבא דראחב"י דמוקי דגם רבנן ס"ל דכענ"כ הוי כתב רק שהתוס' והרשב"א כתב דאף לר"י דס"ל דכעג"כ הוי כתב מ"מ באם השני אינו מועיל כלום אף ר"י מודה דלא הוי כתב וא"כ כ"ש לרבנן לאוקימתא דראחב"י רק שהתשב"ץ ע"כ לא ס"ל הכי כשטה זו רק כשטת הרמב"ן והריטב"א דמתרצי קושיות התוס' בא"א ולדידהו נראה דאין חילוק בזה כמ"ש בתשובתי הראשונה ושלזה כיון הברכ"י וא"כ לדינא הוי ס"ס להקל דשמא הלכה כד' רה"פ דפסקו כר"ח ולדידהו ודאי דאין מקום לד' התשב"ץ אמנם גם לד' ר"ת והרשב"א שחשו לדראחב"י שמא עיקר כשטת התוס' והרשב"א וג"כ אין מקום לד' התשב"ץ בפרט שהרשב"א עצמו שהוא הוא החושש לאוקימתא דראחב"י הוא עצמו ס"ל כשטת התוס' וכיוצא בזה כתב הש"ך יור"ד סס"י נ"ד בשם הד"מ. ואף שהברכ"י חשש לד' התשב"ץ וסיים בצ"ע למעשה מ"מ בדיעבד בפרט בתפלין יקרים כאלו יש לסמוך להקל ואף שאכתי יש בנ"ד חומרא משום זא"ו לראחב"י מ"מ כיון שהוא רק חשש דרבנן א"כ נ"ד דומה למ"ש הש"ך בדיני ס"ס אות ט"ז בשם כמה פוסקים דהיכא דאיכא ס"ס בדאו' וס"א בדרבנן מותר ונ"ד עדיף משם והארכתי בזה בכ"מ ואכ"מ שוב ראיתי בתשו' הג' ר"ע איגר סי' ע' שכ"כ בכעין נ"ד אמנם כ"ז אם נאמר דר"ת לא ס"ל כראחב"י גם בהא ולר"ח אין חשש כלל בכה"ג משום ואנוהו וכנראה קצת ג"כ מד' הגרע"א הנ"ל אבל הא בירושלמי ס"פ הבונה הובא בחה"ר גיטין קמותיב על רבנן דר"י דקאמרי אין השם מן המובחר דמשמע דעכ"פ כתב הוא אלא שאינו מן המובחר והא תנן שם כתב ע"ג כתב פטור וש"מ דלא הוי כתב כלל (וע"ש בירושלמי שנפל ט"ס וע"ש בפי' קה"ע) ומשני בשיטתו השיבהו בשיטתך שאת אומר כתב הוא אינו מן המובחר ע"ש והנה סוגיית הירושלמי כר"ח דכעג"כ לא הוי כתב וכ"מ בחה"ר ואעפ"כ אי נימא טעמא לדידהו משום שאינו מן המובחר וכיון דר"ח ג"כ ס"ל הכי א"כ ליכא בנ"ד ספיקא כלל להקל. אמנם עכ"ז כראה לצדד להקל כיון דלר"ח אינו מפורש דהא דקאמרי רבנן אין השם מן המובחר הוא משום זא"ו כדאמר ראחב"י שפיר י"ל דלר"ח טעמא דאינו מן המובחר דלטעמיה דר"י קאמרי אינו רק לכתחלה שאינו מן המובחר ושפיר מותביה ליה לר"י דקאמר לכתחלה מעביר קולמס ועוד נראה להוסיף דעכ"פ לאוקימתא דר"ח אין להחמיר בנ"ד בדיעבד דאם נאמר להחמיר א"כ מה מקשה הירושלמי הא שפיר קאמרי רבנן טעמא דאין השם מה"מ לכלול בנ"ד דכתב העליון הוא כתב פסול דלטעם דאינו כתב משום כעג"כ אדרבה בנ"ד כשר מש"ה נקטו טעמא דאין השם מן המובחר שיהיה פסול אם אירע להיפך כמו בנ"ד בשלמא אי מה דנקטו אינו מן המובחר הוא משמעות רק לכתחלה שפיר מקשה דלמה נקטו טעמא דלישמע מיניה דבדיעבד כשר והא מטעמא דאין כעג"כ פסול אף דיעבד אבל אם נאמר דמטעם דאינו מהמובחר נמי פסול אף דיעבד מאי מקשה כנ"ל ואף דלטעמא דאין כעג"כ הוא פיסול דאורייתא ומטעם דאינו מהמובחר לא הוי רק פיסולא דרבנן כנ"ל מ"מ כיון דטעמא

דאינו **((א) בראשית השקפה הי' נלע"ד להביא ראיה לנ"ד מסוגיא דמנחות דפ"א ודק"ג דאמרינן שם האומר הרי עלי תודה בלא לחם כופין אותו ומביא תודה ולחמה ופרכינן אמאי נדר ופתחו עמו הוא ופירש"י שכשנדר תודה לאלתר נתחרט תכ"ד וכו' ואמאי כופין לקיים נדרו אמר חזקי' הא מני ב"ש הוא דאמרי תפיס לשון ראשון וכו' ר"י אמר אפי' תימא ב"ה באומר אלו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך ומאי כופין ופרש"י הא דעתו לאתוי כראוי ומשני הש"ס דקא בעי הדר בי' וע"ש בפרש"י. אלמא אע"ג דיוכל לחזור בו תכ"ד ולעקר דברו הקודם כמ"ש הרמב"ם בלשונו בפ"ב מ"ה שבועות הי"ז ה"ז מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה ואעפ"כ קאמר הש"ס דאם מודה דהעקירה היה בטעות אע"ג דעכשיו רוצה למהדר ביה לא מועיל אלמא עקירה בטעות לא הוי עקירה דכן ס"ל לסתמא דש"ס אולם לפי מה שכתב התוס' שם דפ"א ד"ה תודה שבהקדש אינו יכול לחזור בו תכ"ד עש"ה וכן הוא שיטת רוב הפוסקים כונו שכתב הש"ך חל"מ בסי' רנ"ה ס"ק ה' ואף שהש"ך שם דחה דבריהם מסוגיא דמרובה כבר נאמרה בזה כמה תי' כ"א לפי דרכו וא"כ ע"כ הפי' כמו שהאריך בזה בס' מח"א ה' צדקה סי' ח' בשם רש"י דנזיר דב"ה ס"ל דגם בשעת דיבר ה"א הי' כוונתו לדיבר הב' וכן הוא מוכרח לומר בשיטת התוס' מנחות דפ"א הנ"ל ולא כמו שכתב בנזיר עיין במח"א שם וע"כ כוונתם החילוק דל"א כאן במתניתן ג"כ נדרו ופתחו עמו כמ"ש התוי"ט במנחות דק"ג כיון דנתחייב בתודה אלא דרצה להביא מן המעשר הוי נדר טוב אלא דרצה למיהדר ביה וזה לא שייך בהקדש ועיין במח"א שם סס"י ט' ואמטי להכי אין ראיה מכאן לענין עקירה בטעות דעלמא ואפי' לשיטת הש"ך וסיעתו דס"ל דאפי' בהקדש יכול לחזור תכ"ד וכמשמעות דברי רש"י במנחות הנ"ל מ"מ הא כתב הר"ן בנדרים דפ"ז ע"א בטעמא דכל הני דיוכל לחזור תכ"ד דכשאדם עושה איזה פעולה גמר בדעתו שיוכל לחזור בו תכ"ד ולהכי היכא דהוי עקירה בטעות קם לי' דיבר הא' אבל היכא דהמעשה השניה הוי מעשה בפ"ע אין ראיה מכאן לענין עב"ט אי הוי עקירה.)**