בית שלמה אורח חיים ח

מיירי ומד' הרא"ש וטור אין ראי' אף דהם בשם מיירי מ"מ הא הרא"ש והטור פסקו כרב חסדא ול"ח להא דראחב"י כלל. ויכול להיות דמש"ה השמיט בש"ע סס"י רע"ו ובא"ח סי' ל"ב סכ"ו סיום דברי הרא"ש וטור הנ"ל וקצרתי. אמנם גם אם נאמר דלא כד' המג"א ואין טעמייהו דרבנן גם לראחב"י משום מנומר דבחד אזכרה ודאי דלא הוי מנומר והארכתי בזה בתשו' במק"א. מ"מ עכצ"ל דטעמייהו דרבנן אליבא דראחב"י משום דאף דשפיר מועיל כתב העליון לשויא לשמה מ"מ אין זה נוי השם שיהיה מעורב בו כתב של שלא לשמה אף דכתב העליון מכסהו. וא"כ אולי דכ"ש שי"ל להיפך בנ"ד דאף דכתב העליון דשלא לשמה אינו מועיל ליפסל דלאו כתב הוא אעפ"כ אין השם מן המובחר נוסף ע"ז דיפה כ' כת"ה עפ"י ד' התוס' והתה"ד מ"מ הא בתשב"צ בח"א סי' קכ"ז מפקפק להחמיר להעביר קולמס לשמה על שם שנכתב לשמה מטעם דהוי מוחק השם התחתון ע"ש. והיינו כיון דהתחתון שוב אינו נראה הוי כמוחק וזהו דלא כד' התה"ד הנ"ל. ושם בתשב"ץ ח"ג סי' קצ"ג כ"כ בפשיטות ורות לח"א הנ"ל. וראיתי בס' ברכי יוסף בא"ח סי' ל"ב הביא דברי התשב"ץ הנ"ל וכ' ע"ז וז"ל ולכאורה בתשו' תה"ד סי' מ"ח כ' יראה היפך התשב"ץ דכתב עליון אינו כתב אמנם לפום ריהטא הד' הרמב"ן והר"ן והריטב"א בחי' גיטין די"ט גבי מלאכת מחשבת נראה כהרשב"ץ כו'. וצריך להתיישב בדבר למעשה עכ"ל והובא בקצרה שם בש"ת סקמ"ב. נראה כוונתו דהראשונים הנ"ל תירצו קושיות התוס' בגיטין ושבת הנ"ל על ראחב"י בא"א וש"מ דהם ס"ל דלר"י וכן לראחב"י אליבא דרבנן בכל ענין הוי כתב העליון כתב אף שאינו מתקן כלום וא"כ מבטל כתב התחתון שאינו נראה ומש"ה הוי מוחק השם. וא"כ בנ"ד יש חשש פיסול מה"ט [א] ויותר מזה נראה מבואר מד' התשב"ץ ח"א דאי כתב העליון לא הוי כתב ודאי הוי מוחק דכיון דמכסה כתב התחתון הוי מוחק וכ"ז דלא כתה"ד וצע"ג שם. והנה חוץ ממה שהברכ"י סיים בצ"ע למעשה יש להחמיר בנ"ד מחמת צירוף טעמא קמא הנ"ל ובזה ממילא אזלא לי' התיקון שכ' כת"ה דאף אם באין לחשוש לד' הפרמ"ג יש להעביר עתה הקולמוס לשמו על הקו העליון וחוץ ממה שכמה פוסקים חששו שהשם יהיה נכתב כסדר אף בדיעבד. מ"מ לטעמא קמא הנ"ל אכתי אין השם מן המובחר וגם לד' הרשב"ץ לא ברירא לי להתיר בכה"ג ומ"ש כת"ה לצרף ד' קצת פוסקים דאם כתב איזה אותיות מהשם ולא קדשם רק כתבם סתם אם השלים השם וקידשו כשר דקידושו וגימורו באים כאחת וכ' כת"ה וז"ל וא"כ בנ"ד אפי' את"ל דכתב העליון שהוא טפת דיו שנפל חשיב כתב מ"מ לפחות לא היה כאן כוונה אחרת כי מעצמה נפלה הטפה ולא יהא אלא שמתחלת הכתיבה כשכתב קו ההוא שכח לקדש השם וגמר האית אח"כ בקדושה בשאר האות דכשר לדעתם וכו' עכ"ל כת"ה. ובזה לא כיון יפה דשם הגמר היו בקידוש בזה כ' דקידושו וגימורו באים כא' משא"כ בנ"ד ועוד בנ"ד חוץ ממה שנכתב שלא בקידוש מ"מ הטפה שנפלה אין שם כתיבה עליה ואף בשחיטת חולין פסול בכה"ג כדאי' במשנה בחולין דל"א בנפלה מאלי' וכ"ש לענין כתיבה. וע' בב"י באה"ע סי' קכ"ה שכת' דבכה"ג ליכא כתיבה. וע' במג"א סי' ל"ב סקכ"ג בשם כנה"ג א"כ בלאו פיסול שלא לשמו פסול. ומ"מ אף דלאו בכלל כתיבה הוא מ"מ לענין לפסול כתב התחתון אין זה מעליותא מה שאין על העליון תורת כתיבה לענין הדין כיון שעכ"פ הדיו ראוי לכתיבה וזהו החילוק בין דיו ע"ג דיו לדיו ע"ג סיקרא. אבל בדיו ע"ג דיו אין נ"מ בין אם נכתב א' מהם בדרך כתיבה בהכשר או לא לאמר דכיון דלא נכתב א' מהם בדרך הכשר הכתיבה אז יש על חבירו תורת כתב ויותר דז"א כדמוכח להדי' מד' הסמ"ג הנ"ל שכ' דאם נכתב ע"י חק תוכת אינו מועיל העברת קולמוס אף לר"י ומוכח כדכתיבנא וכבר הארכתי בזה בתשו' אחרת. אמנם אף אם אולי בנידון דידן רצה הסופר להפיל הדיו על אות אחר ונפלה על השם. וא"כ אין כאן רק חשש פיסול דשלא לשמו ואעפ"כ אין בסיום דברי כת"ה שום סניף להקל מטעמא דכתיבנא. ולבי מהסס לע"ע להקל מטעמי דכתיבנא רק באופן אולי מסופק הסופר אם נפלה הטפה ונתפשטה על כל רוחב הקו העליון של ה' ושמא נשאר קו דק בכל המשך שלא נפלה עליו הטפה אז גם אני מסכים להקל מטעם ס"ס ולחכי"ב די בזה וע"ד שאלתו השניה ע"ד הסופר שכ' תפלין שהיה מנהגו בעת שהיו צריך לכתוב השם אמר לקדושת השם ומוסיף ואמר ולשם קדושת תפלין. ובמזוזה לקדושת מזוזה. ועתה כשכתב שם השני נדמה לו שכשקידש שם הראשון בהפרשה של תפלין טעה ואחר שאמר לשם קדושת השם אמר לשם קדושת מזוזה רק שאינו זוכר בבירור אם טעה וכ' כת"ה שדעתו להכשיר דכיון דבתחלת הכתיבה כשהתחיל לכתוב בודאי אמר לשם קדושת תפלין א"כ לא היו צריך לומר אח"כ קודם כתיבת השם רק לשם קדושת השם ולא היו צריך שוב לומר לשם קדושת תפלין כיון שאמר כן בתחלת הכתיבה וא"כ אף אם טעה אח"כ ואמר לקדושת מזוזה ל"א לן כיון שלא היו פיו ולבו שוין שהרי עומד בכתיבת תפלין וה"ז דומה למי שנתכוין לומר מעשר ואמר תרומה דלאו כלום הוא וא"כ אמירה זו כמאן דליתא ונשאר אמירה ראשונה שאמר בתחלת הכתיבה לשם קדושת תפלין עכ"ד כת"ה ודבריו טובים ונכוחים,. אמנם מה שיש לכאורה לפקפק עפ"י ד' רמ"א בא"ח סי' ל"ב סי"ט בשם א"ז שכ' וז"ל וכשבא לנמנם לא יכתוב דאינו כותב אז בכוונה עכ"ל ומבואר מזה לכאורה דאף שאמר בתחלת הכתיבה שכ' לשם קדושת תפלין אפ"ה צריך לכוין בכל הכתיבה ולפ"ז אזדא לי' טעם ההיתר שכ' כת"ה דהרי התוס' בעירוכין ד' ה' הקשו על הך דהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר ל"א כלום דאמאי לא הוי תרומה הא תרומה אית' במחשבה ותירצו בתי' בתרא כיון שטעה ואמר מעשר ל"מ ע"ש. וכ"כ הר"ש פ"ג דתרומות משנה ח' וע' בש"ך יו"ד סי' שליא סקע"ו. ובס' טורי אבן בחגיג' בקונ' אבני שהם בפ' יוד ובש"ך יו"ד סי' רנ"ח סק"ה ודברי הרמב"ם שם בפיה"מ צע"ג והארכתי בתשו' ואכ"מ וא"כ לד' התוס' והר"ש הנ"ל יש לפקפק לפ"ז בנ"ד דעכ"פ דיבורו שטעה מסלק כוונתו כמאן דליתא אמנם כראה דכל שאמר בתחלת הכתיבה שכותב לשם קדושת תפלין א"צ גם לכוין אח"כ דהא ד' הרבה קדמונים דאף אם לא אמר ולא כיון כלל שכותב לשמן כשר כמו בקדשים דסתמן לשמן קאי ואף דלא קיי"ל כוותייהו מ"מ כיון שאמר בתחלה שכותב לשמן שוב לא צריך לכוין אח"כ דבכה"ג ודאי סתמן לשמה קאי כיון שכוון יאמר בתחלה ועיין בתוס' בגיטין סוף דמ"ה ובפרט דכיון שכבר התחיל לכתוב א' דאסור לשנות שאר הקלף אפי' לקדושה קלה. ועיין במג"א סי' ל"ב סק"י וסי' מ"ב סק"ו ובא"ר סי' ל"ב סקט"ז ובנו"ב מה"ת חיו"ד סימן קע"ד וא"כ ודאי דעומד רק לתפלין וסתמן לשמן קאי. ועוד דכיון דאמר בתחלה לשם קדושת תפלין א"כ סתמא ע"ד ראשונה עושה כדאי' בריש זבחים ד"ב ע"ב ועיין תוס' ד"ה הא וראיה לזה מדברי הרא"ש ה' ס"ת שכ' וז"ל הלכך טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד ותו לא צריך וכן כשמתחיל לכתוב ס"ת ואמר ס"ת זה אני כתב לשם קדושת תורת משה ותו לא צריך עכ"ל. ובודאי הא דקאמר גבי עיבוד ותו לא צריך היינו דא"צ אח"כ עוד לכוין כלל וכ"מ שם מדברי הרא"ש לפני זה דמש"ה מכשיר עיבוד נכרי כשישראל עע"ג ע"ש היטב וכ"כ הב"י ביו"ד רס"י ער"א בפי' וז"ל ומ"ש ותו ל"צ היינו לומר שא"צ לא להוציא בשפתיו ולא לחשוב שמתעבדים לשמה אלא בתחלת העיבוד בלבד עכ"ל וא"כ ה"ה גבי כתיבה שכתב ג"כ ותו ל"צ דכוותי' הוא ועכצ"ל דמ"ש רמ"א וכשבא לנמנם אכתיבת השמות דלעיל מזה קאי דבכתיבת השמות צריך לחשוב עכ"פ ול"מ מה שאמר מתחלה ואף אם נאמר דאכל כתיבת התפלין קאי מ"מ י"ל דמתנמנם גרע טפי דהא בקטן גרע מסתמא כמ"ש התוס' בחולין די"ב ד"ה קטן וישן גרע מקטן כמ"ש התוס' ביבמות דנ"ד ד"ה ישן ועכ"פ י"ל דמתנמנם הוי כקטן ומש"ה ל"מ אבל לעולם דכל שהוציא מפיו בתחלת הכתיבה שכותב לשמן א"צ כוונה אח"כ שכתב לקדושת תפלין רק קודם כתיבת השמות יאמר לשם קדושת השם וא"כ בנ"ד כשר מטעם שכתב כת"ה. ולכאורה הי' עוד טעם בנ"ד להקל ע"פ מ"ש התוס' בשבועות דכ"ו סד"ה גמר דבהא דתנן האומר אהא ה"ז נזיר ואוקמינן כשנזיר עובר לפניו דבמה שאמר אהא אם אין נזיר עובר לפניו ל"מ לשון נזירות כלל והוי כגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו דל"מ ע"ש ואפ"ה מהני כשנזיר עובר לפניו וע"כ שהוא מטעמא דבכה"ג הוי דברים שבלב דמוכחי ומועיל כמ"ש הראשונים בפ"ב דקידושין וא"כ בנ"ד שפרשיות של תפלין מונחים לפניו ובלבו כיון לקדושת תפלין מועיל מחשבתו לעקור מה שהוציא בפיו אלא דהריטב"א פ"ב דקידושין כתב דאף דדשבל"ב דמוכחי הוין דברים. מ"מ אם הוציא בשפתיו בפי' להיפך ל"מ דברים שבלבו לסתור מה שהוציא בפיו ובתשו' הבאתי ראיה לדבריו מש"ס דנדרים דכ"ח דמוקי באומר בלבו היום ומוציא בפיו סתם ואע"ג דדש"ב א"ד לגבי אונסין שאני ע"ש. וטעמא דמועיל לגבי אונסין משום דהוי דשבל"ב דמוכחי כמ"ש התוס' והרא"ש שם בר"פ והר"ן פ"ב דקידושין. ואפ"ה אם הוציא בפיו בפי' לעולם ל"מ מה שחישב בלבו היום וה"ז כדברי הריטב"א הנ"ל ועוד דכבר הוכחתי בתשו' אחרת דגבי נדרים ושבועות ל"מ בגמר בלבו אף באיכא אומדנא דמוכחי. וע"כ בהא דאהא ונזיר עובר לפניו דהוי נזיר אינו משום דשבל"ב לבד רק כיון שאמר אהא ונזיר עובר לפניו הו"ל ידים דמוכחי ומתורת ידות מהני וכ"כ הר"ן בפ"ב דקידושין ודברי הרשב"א בחי' שם צע"ג וא"כ נסתר טעם היתר זה. אמנם מטעם כת"ה יש להכשיר וכמ"ש. אמנם אכתי לא פלטינן מידי עיונא ודקדיקא דאיכא למיחש בנ"ד דמנ"ל דטעמי בהוצאת פיו לבד דרצה לומר בפיו לשם קדושת תפלין ולישנא הוא דאיתקל לי' ואמר לשם קדושת מזוזה דבכה"ג מה שהוציא בפיו בטעות לאו כלום הוא כמ"ש הרא"ש בפ"ג דשבועות בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן בפ"ב דקידושין בשם ר"ת. וכ"כ הר"ן בנדרים דכ"ח הא יש לחוש שמא בשעה שרצה לכתוב השם טעה וסבר שעוסק בכתיבת מזוזה וא"כ לא טעה בהוצאת שפתיו נגד מה שבלבו דהא גם בלב הי' סבור כמו שהוציא בפיו אלא דכיון שבררנו למעלה דבכה"ג שכבר אמר קודם תחלת הכתיבה שכותב לשם תפלין שוב סתמא לשמן עומדין והם כקדשים ממש ובקדשים קיי"ל דעקירה בטעות לא הוי עקירה כמ"ש הרמב"ם בפט"ו מה' פה"מ הט"ז וע"ש בכ"מ וכ"פ עוד בפ"ב מה' שגגות הי"א אלא שראיתי בס' אור זרוע ה' פסחים סי' רכ"ג שהאריך להוכיח דפסקינן דעקירה בטעות הוי עקירה מ"מ נראה דאף לדבריו כשר בנ"ד דהא ר' זירא מותיב לרבה במנחות דמ"ט מהא דר"ש דמנחות ומוכיח מהא דר"ש דעב"ט ה"ע ואעפ"כ קאמר ר"ש במנחות דעלו משום דמעשיו מוכיחין עליו וע"ש בש"ס וש"מ דכל היכא דמעשיו מוכיחין ודאי ע"ב לה"ע ואף דקאמר בש"ס ריש מנחות דמתני' דלא כר"ש ע"כ אזלא סוגיא דהתם כרבה בדמ"ט דעב"ט לה"ע וע"כ הא דר"ש במתכוין הוא ומש"ה ע"כ מתני' דלא כר"ש אבל אי נימא כר"ח ור"ז בדמ"ט והא דר"ש בעב"ט הוא א"כ שפיר מתני'

כר"ש **((א) ובפרט שכ"כ בהדיא הלבוש וביאר דבריו מהר"מ בסדר הגט סי' פ"ז דיו ע"ג דיו לא הוי כתב כלל אבל ראיתי בקצת חיבורי אחרונים שישבו דאם נפל טיפה דיו על האות שכבר נתיבש ולא נתפשט חוץ לאות גם תמיהתו דע"כ ל"א דדיו ע"ג דיו לא הוי כתב רק אם שניהן שוין לשמה או לא לחללו דכשר דוקא אחר שיגרור ובאמת בס' תורת גיטין התפלא בזה דהא שלא לשמה אבל בלא"ה כתב העליון מבטל כתב התחתון וזה סניף להחמיר.)**