בית שלמה אורח חיים פט

דנ"ד ע"א דאף חצר אינו קונה באינו מתכוין לקנות וכן משמע מדברי התוס' ב"ק שכ' דהוי האי גלל בכליו ע"ש וכליו מטעם חצר היא וע' במק"ח סק"ה ובקצוה"ח סי' קצ"ד בשם הש"מ פ"ק דב"מ ובתשו' פנ"י הנ"ל ואפ"ה קאמר בש"ס שם בב"מ דאם לא נתכוין לזכות בהם פטור ומבואר דאף חצר אינו קונה בלא כוונה. וגם מהרי"ט בח"א סי' ק"ן הביא הש"ס שהביאו התוס' דב"ב הנ"ל דמוכח דאין חצר קונה בלא כוונה ע"ש. ונלאיתי להאריך כאן וגם הג' בעל מק"ח בעצמו כ' בנה"מ סי' ר' סקט"ו דעכ"פ נכרי ודאי אינו קונה בלא כוונה אף ע"י חצרו ע"ש וא"כ אם לא אמר להנכרי כלום מהמאלץ לא בפרט ולא בכלל אף אם היה הנכרי יודע שיש שם מאלץ לא היה נתכוין לזכות בו ול"ק כמ"ש התוס' בב"ת הנ"ל ועוד דרמ"א בח"מ סי' רס"ח ס"ג כ' דבדבר דלא אסיק אדעתיה אין חצר קונה שלא מדעתו ע"כ גם קנין אודיתא ולא שאר קנינים ל"מ בכה"ג היכא דל"א להנכרי כלום אמנם אם אמר להנכרי בע"פ ג"כ בלשון כלל כנאמר בהשט"מ א"כ שפיר מתכוין לקנות ג"כ עוד חמץ שיש שם חוץ מהפרטים. רק שהחסרון בהקנין היא משום שאינו מינו ידוע לזה שפיר מועיל קנין אודיתא כנ"ל אלא שלפי המבואר מדברי רמ"א בח"מ סי' ס' הנ"ל ומתשו' רמ"א רס"י צ"ב בההוא דנתתי שאם הודה המקבל מתנה שלא הקנה לו מקודם באוה"מ ל"מ וע"כ הא דל"מ מתורת קנין אודיתא כבר עמד שם בנה"מ עי"ז בסקט"ו ותי' משום דנתתי שתי לשונות משמע ולפיכך אם הודה המקבל מתנה שלא הקנה לו מקודם אמרינן דלאו לשון הודאה הוא אלא לשון קנין ול"מ ע"ש ודבריו מוכרחים ע"כ נדחה ההיתר הנ"ל. אמנם כ"ז הוא רק אם לא נכתב לשון הודאה בפי'. אבל אם נכתב בפי' לשון הודאה או שנכתב סוף השט"מ כ"ז נעשה בכאוה"מ כנהוג א"כ ודאי הוי הודאה ושפיר י"ל דמועיל מקנין אודיתא כמ"ש הקצוה"ח (א) ואף שבמק"ח סי' תמ"ח כ' דל"מ קנין אודיתא לענין מכירת חמץ כבר מבואר שיש לסמוך ע"ד הקצה"ח בזה ובפרט לענין חמץ שאחה"פ לזאת סיומא דפיסקא הנלפע"ד אם נכתב בשטר לשון הודאה נראה ודאי להתיר המאלץ בהנאה היינו לעשות ממנו יי"ש למכור לנכרי ולא לישראל וע' בתשו' ג"ש סס"י ל"ה ומ"מ אם יסכים עמו עוד רב מובהק וגם כ"ת הנני מצטרף להתיר היי"ש הנעשה ממנו אף בשתיי' לישראל רק באופן שיערב המאלץ קודם עם מאלץ כשר אחר ויבטלנו ברוב. דאף דבלא"ה נעשה היי"ש מתערובת ד"א מ"מ כיון שהמאלץ היא מעמיד הוי כאלו הוא בעינא כמ"ש הפוסקים סי' תמ"ב וחמור מתערובת וכן מפורש בש"ס פ"ק דחולין ד"ו ע"א לענין מלתא דעבידא לטעמי' דחמור מתערובת ע"ש ועיין בתשו' נט"ש סי' י"ח וכ"ה בש"ס בע"ז ר"ש דל"ה כיון דאוקמי קא מוקים חשיב לי' כמאן דאיתי לאיסורי' בעיני' ועיין בפר"ח יו"ד סי' צ"ח סק"י ע"כ יבטלנו ברוב מאלץ אחר ויש עוד סניף דעת הר"י שברא"ש שסובר דחמץ אח"פ מותר לבטל לכתחלה ברוב וגם בתשו' פ"י ס"א חא"ח סס"י י"ג צירף דעת הר"י בעובדא כזו. אמנם אם לא נכתב בפי' לשון הודאה איני נמנה להתירו רק בהנאה לעשות ממנו יי"ש למכור עבור נכרים ושלא ישתה ישראל ממנו דלענין הנאה יש לסמוך ע"ד הח"ס בפרט שהביא הנוסח בשם רבו הג' מהרנ"א זצ"ל שלא פרט וכ' כלל כל מיני חימוץ וגם בנוסח הנדפס בתשו' שיבת ציון בשם אביו הג' בעל נו"ב זצ"ל שוא כעין נוסח זה כדאי הגאונים אלו לסמוך עליהם להתיר בהנאה עכ"פ אף שכדברי המק"ח מסתברים. בפרט שיש כמה סנופים הנ"ל להקל וגם לצרף סינופים שכבר נמצאו בספרי אחרונים בביטול ונאנס. אמנם כ"ז דוקא אם הזכיר עכ"פ בע"פ בעת המכירה בדרך כלל כל החמוצים שמוכר לו בכו"כ חוץ מהפרטים וגם העליי' הי' בכלל המכירה כנאמר למעלה אין צורך לכפול הדברים ולא יכולתי להאריך ולפלפל בארוכה יותר כי רבו כמו רבו עלי הטירדות מכל צד ושלום שנפשו ונפש הדו"ש באהבה. שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל

תשובה סו סקאלא יום ו' עש"ק ר"ח אייר תרכ"ד לפ"ק

תרווייהו רבנן הודם כזית רענן לכבוד אה' ידידי המופלג החריף ובקי מ' אלטר מהרא' וכבוד ידידי ימח' המופלג החריף ובקי מ' אהרן יהודא אריק נ"י בק' סרימליב

מכתבם קבלתי ויען כי אפפוני טרדות רבות וכתי כשול אשיב בקצרה ע"ד שאלתם שהמנהג מקדם בעירכם שא' מופלג קונה כל החמץ מהיחידים שבק' והוא מוכרם לנכרי בער"פ ובע"פ העבר מכר האיש לנכרי קטן בקומה והוא בן ט"ו שנה ונפשם בשאלתם על החמץ לאחה"פ וגם אי יאות למיעבד הכי לכתחלה. והנה שורש דברי המחמירים הוא משום שבדיניהם עדיין אין לו יד לקנות כל שלא הגיע לכ"ד שנים כידוע. עיני החריף מ' אהרן יהודא שפיר חזי בתשו' צ"צ סי' ס"א ובתשו' עה"ג סי' ק"ב שמבואר מדבריהם דכל שקונה בדינינו אף שאינו קונה בדיניהם שפיר מועיל להפקיע קדושת בכורה ואף שי"ל דהתם משום דכל שיד נכרי באמצע פוטר מבכורה ובכ"ד יד נכרי באמצע פוטר דל"ק כו' כל מקנך תזכר כמ"ש התוס' בב"מ ד"מ מ"מ גם בחמץ בקנין כ"ד סגי כמ"ש המ"ב סי' נ"ט ואף שי"ל דשאני בהא דמ"ב די"ל טעמא דגמר ומקני כמ"ש התוס' בע"א דע"א סד"ה ר"א ואף שבמק"ח סי' תמ"ח סק"ה פקפק הנה לא ראה אז דברי תשו' מהר"מ ני"ץ סי' ל"ה דהגוי ג"כ גמר ומקנה כי יודע שיוחזרו ויקנו ממנו ויתנו לו ריוח ולכאורה בנ"ד ל"ל הכי מ"מ י"ל דגם בנ"ד מועיל אף במקום שאינו מכירה מעליא מצד הקונה כדאמר בש"ס ב"ב דאף אי מזכה לעובר ל"ק בעובר שלו קנה משום דגמר ומקני ע"ש בדקמ"ב ופירשב"ם שם ד"ה קרובה. ועוד דהמ"ב לא מה"ט אתי אלא מטעם דברי הר"ן ריש פסחים ומה שפקפק עליו בס' מק"ח שם אין פקפוק למעיין ועוד דהצ"צ והעה"ג לא מה"ט אתי עלה בזה אלא דכל שהקנין מועיל בדינינו אף שא"מ בדיניהם הוי קנין גמור וכ"כ בתשו' מהר"מ מיכן סס"י ה' וכ"מ מדברי המק"ח בסי' ת"מ להדיא וכ"כ בס' מח"י סי' תמ"ח בפי' ע"ש באריכות ויותר מזה כ' בתשו' המיוחסת סי' רכ"ה לענין בכורה דאזלינן רק בתר תורה ולא אחר המנהג והארכתי בתשו' במק"א בביאור תשו' זו וע' בס' מח"א ה' קנין מעות סי' ח' סי' ט' וגם כיון שכ' התוס' בע"ר הנ"ל דאנן סהדי דישראל גמר ומקני וא"כ כ"ש בחמץ וכיון שכן נגד הנכרי אמרינן כך דינינו ודינא הוא וע"ש בתשו' המיוחסת וקצרתי א"כ מטעם זה אין מקום פקפוק. אמנם מה שיש לדבר בזה הנה בתשו' ח"ס יו"ד סי' שי"ז השיב על א' שמכר בהמה מבכרת לנכרי קטן בן ט' והביא ד' הרמב"ם פ"י מה' מלכים שכ' ולעולם אין עונשין מהן לא קטן כו' לפי שאינן בני מצוה וכתב דהרמב"ם מיירי בקטן מאד שעדיין לא הגיע לכלל דעת אבל בקטן שהגיע לכלל דעת הוי בנכרי כגדול דשיעורין לא ניתנו לב"נ כמ"ש הרמב"ם שם ע"כ העלה דאם הנכרי קטן הוא בר דעת שלם שפיר הוי כגדול וקונה מה"ת ולי אין דבריו מתקבלים בפרט בלשון הרמב"ם דאף דסתם קטן ותינוק דקתני בג' משניות ספ"ג דטהרות ע"כ בקטן מאד מיירי שאין בו דעת לישאל דקטן שיש בו ד"ל ספיקו טמא ברה"י כדקתני בסוכה דמ"ב מ"מ לא הו"ל להרמב"ם לסתום בהא לשטתו קטן דקתני במתני' ריש חולין ע"כ לאו בקטן לגמרי הוא כמ"ש הכ"מ פ"ד משחיטה ה"ה. ועיין בש"ס ברכות דט"ו ומגלה די"ט וגם קטנה סתמא דנקט הרמב"ם פ"ב מסוטה ה"ד ע"כ ביש בה ד"ל מיירי דאל"כ ספיקו טהור וע' בפיה"מ להרמב"ם פ"ג מטהרות מ"ו ובזה א"ש ד' הירושלמי פ"ק דסוטה ה"ב דקאמר דהא דדשאב"לד דספיקו טהור ילפינן מסוטה וקאמר מיליהון דרבנן פליגי דמר"ז ר"י בשם ר"י קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה והא תנינן כל שאבד"ל ספיקו טהור הא אם יבד"ל ספיקו טמא ברם הכא אעפ"י שיבד"ל ספיקו טהור והפ"מ נדחק דמה ספק יש כאן ולפי הנ"ל י"ל דה"ק דכיון דקטנה אין לה רצון א"כ מנ"ל למעוטי מסוטה דשאב"לד דהתם הא דמיעט קטנה הוא משום שאין לה רצון אבל הרמב"ם דכ' בפירושו דילפינן מסוטה כנ"ל מש"ה לא פסק כהנך רבנן ומיושב קושיות ה"ה מה שתמה עליו בפ"ג מהא"ב מהירושלמי ועיין בחי' מהרי"ט כתובות ד"ט מה שפי' בדברי הירושלמי הנ"ל לד' הרמב"ם ושהרמב"ם הוציא דבריו מהירושלמי ועכ"פ קטנה דקתני היינו קטנה שיב"ד ומכ"ש לפמ"ש הפ"מ ברפ"ב דסוטה בשם הג' מהרש"ל דקטנה דנקט הירושלמי ורמב"ם מיירי בהגיע לכלל שנים אלא שלא הביאה סימנים ע"ש וא"כ לא ניתן להאמר דהרמב"ם דנקט קטן בה' מלכים מיירי דוקא בקטן מאד שאב"ד. ועוד דהא הרמב"ם סיים לפי שאינן בני מצות ולשון זה תנינן במתני' ר"פ בן סורר אקטן דאו' ועדיין יש לדחות ולומר דאף דסתם קטן יקטנה דישראל נקנו אשלא הגיע לשנים וסימנים מ"מ קטן דנכרי דנקט הרמב"ם י"ל דנקט סתמא ופירושו דלא אתי לכלל דעת דוקא כיון דדינא הכי לד' הח"ס מש"ה נקט קטן סתמא מ"מ בע"ז דנ"ז דקתני גדולים כו' קטנים כו' ואלו הן גדולים כו' יודעים קטנים א"י כו' משמע דסתמא גדולים גדולים ממש קטנים קטנים ממש כמו בכ"ד ועוד נראה ראיה מהא דקאמר ר"ה בכתובות די"א ג"ק מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכיון דנקט קטן אגר וא"כ שיעור קטנותו כישראל הוא ומשמע דאף דכבר בא לכלל דעת אפי"ה אין מטבילין אותו רק ע"ד ב"ד ול"ל דעת ב"ד כיון שמעיקרא נכרי הי' וכבר בא לכלל גדלות אף שרש"י פי' שם שאמו הביאתו להתגייר וכתב שם בחי' הריטב"א שכוונתו משום דאין מגיירין גר קטן שאין בו דעת הבא מעצמו להתגייר וע"ש בש"מ ובב"י יו"ד סי' רס"ה מה שכתב בד' בה"ג ובחיבורי ליבמות דע"ח וש"מ דבקטן שאב"ד מיירי היינו דר"ה סתמא קאמר ולכך פרש"י הכי אבל ע"כ ר"ה נמי מיירי בקטן שכבר בא לכלל דעת ובא מעצמו להתגייר דסתמא קאמר וכ"כ הריטב"א שם בפירש וכ"כ הש"מ שם ואעפ"כ קאמר ר"ה דבעינן ע"ד ב"ד דוקא ור"י קאמר דהגדילו יכולין למחות ועוד דהתוס' ר"פ בן סורר הקשו דאי קטן ל"ל זכי' מה"ת איך מיל גר קטן מה"ת ע"ש ומאי קושיא והא משכחת שיתגייר פחות מבן יג"ש וכבר בא לכלל דעת דבכה"ג שפיר הוי גר מה"ת כיון דבעת שבא להתגייר והי' נכרי גדול הוא. וא"ל דטעמא דכיון דעי"ז באין לעשותו גר ובעת שנעשה גר דינו כישראל ואז נעשה קטן מש"ה אף שבתחלה קודם שנתגייר הוי גדול אפ"ה ל"מ דדינו כקטן ז"א. דהא התוס' שם בכתובות ובסנהדרין הקשו דמה יועיל ע"ד ב"ד משום זכי' והא נכרי הוא ול"ל זכי' ותי' שם דכיון דבהך זכי' נעשה ישראל דינו כישראל ע"ש וכיון שע"כ אף דמעיקרא לאו בר זכי' אזלינן בתר בסוף ואית לי' זכי' מכ"ש אי מעיקרא הוי גדול אף דבסוף לא הוי גדול דאזלינן בתר מעיקרא כדמוכח בש"ס שבת דצ"ט ע"ב דיותר אזלינן בתר מעיקרא מדאזלינן בתר בסוף ע"ש היטב. אלא דלפמ"ש התוס' שם ד"ב ד"ה רחבה אין משם ראיה אמנם יש ראיה דהא התוס' שם בסנהדרין כתב דמש"ה אזלינן בתר בסוף

כיון **((א) ואני מצאתי ראיה ברורה לדברי המק"ח מדברי הרשב"א בפ' השולח הביאו הב"י באה"ע סי' קל"ד עיין בט"ז שם סק"ד ועיין בתוס' גיטין דס"ד ד"ה שאני.)**