בית שלמה אורח חיים פח

בעובדא כיוצא בנ"ד להיתר מטעם דכיון דנקנו הכלים להנכרי הקונה זכה היי"ש דכליו קנו לו דבר הפקר. גם הביא שם דברי הר"ן בגיטין מעציץ וזרעים וכ' לחלק כעין מ"ש למעלה. אמנם תמוה שמתחלה החליט דאין חצר לעכו"ם ואח"כ כ' בפשיטות דכליו קונות והא כלים מטעם חצר הם כמ"ש השטה מקובצת בפ"ק דמציעא בשם הקדמונים וכדמוכח להדיא מש"ס שם ד"ט. וכבר הארכנו ב"ה למעלה בכל פרט ופרט. סיומא דפסקא הנלע"ד כפי הנדון שהוא הפסד גדול ובעל החמץ אינו איש אמוד שהיי"ש שבשלשה כלים הנ"ל מותרים בהנאה דאף בהכלי השלישית שהי' בבית רח"ל ההיתר ברור לפע"ד אף שתלוי במחלוקת שבין הפוסקים אם קונה עכו"ם בחצר המשתמרת באינו עומד בצדו מ"מ בזה להקל שומעין בפרט שביי שיש סניף תשו' פ"י שכ' דיי"ש אינו רק חמץ דרבנן ועיין בתשו' פנ"י הנדפסת בתשו' בית אפרים חא"ח סי' מ"ח ובפרט ביי"ש הלזה שעיקרו מתבואה שאינו חמוצה רק שיש תערובת מתבואה חמוצה יש סניף גדול להתיר בהנאה עיין בש"ע של הגאון החסיד מלאדי' בסי' תמ"ב סעיף יוד ואולי אין בתערובת כזית בכא"פ ועיין בתשו' נו"ב מה"ת חא"ח סי' ס"ו וקצרתי כי כל זה היא רק לסניף לרווחא דמלתא רק אינו מתירו בהנאה רק באופן שלא יהי' חשש שישתה ישראל ממנו. אמנם לאשר גם זה הוא הפסד גדול לפני השואל. אם יצטרך למכור כל היי"ש על אופן זה בפרט שביני וביני יהי' מחוסר פרנסה בשהגם שאני חושש שבמכירות יי"ש מרובה כזה אולי יבא לידי מכשול שישתה הישראל ממנו ע"כ חו"ד שהשני כלים שעומד בביתו של המוכר יש להתירו אף בשתיי' באופן שיבטלו ברוב יי"ש של היתר. ונצרף לזה תשו' פנ"י הובא באחרונים ועיין בספר דגול מרבבה סס"י תמ"ז וקצרתי אבל היי"ש שבכלי העומד בבית רח"ל אינני מתיר רק בהנאה באופן שלא ישתה הישראל ממנו דהיינו שימכרנו לאיזה מוזג יהודי ולהזהירו שלא ישתה ישראל ממנו והכלים עם יי"ש ועם ווישניק שעומדים במרתף כיון שלא חתם על השטר מכירה ע"כ לא נקנה המרתף וכיון שכן יש בזה עוד שני טעמים לאיסור א' דכלים של לוקח ברשות מוכר לא קנו וגם מצד חומרת המק"ח שאף אם קנה העכו"ם דינו כחמצו של עכו"ם ברשות ישראל ואחריות על ישראל אף שיש בזה ג"כ לצדד כאשר הארכתי בזה בתשו' במק"א נגד דברי המק"ח הנ"ל ובפרט שהי' עדי מסירה ואף שלא קראוהו וגם לא נכתב בו שם המוכר מ"מ צדדתי בתשו' להקל מ"מ בנדון זה דאית בי' כמה תיוהא בלא"ה ע"כ דעתי שאין להקל אף בהנאה בפרט שאין כאן הפ"מ וישפכו ונדון היי"ש שבשלשה כלים הנ"ל הדין כמו שכתבתי למעלה זה הנלע"ד וכ"ז אני אומר להלכה אבל למעשה אינני מחליט עד שיסכים עוד א' מחכמי הדור

תשובה סה סקאלא מוש"ק ז' אייר תרכ"ו לפ"ק

שפעת שלום וברכה לכבוד אה' ידידי הרב המופלג החריף ובקי מ' חנוך זינדל נ"י מ"צ ביושב אוברווישווא במחוז מארמאריש אשר במדינת אונגרין

מכתבו קבלתי וע"ד שאלתו בא' שמכר חמצו לנכרי בע"פ העבר כנהוג ופרט בהשטר מכירה כל מיני חמץ ובהעלי' שע"ג בית שמכר הי' מונח ערך י"ב קאריץ מאלץ שלא הי' מוזכר בהשט"מ והשליח שבא לישאל השאלה נאבד ממנו השט"מ בדרך. ואמר שבסוף השטר מכירה נכתב כלל שמוכר לי כל המטלטלין שבבית הנ"ל או כל דברים חמוצים שבבית הנ"ל וכתב כ"ת שבתשו' ח"ס מחלק בין אם נכתב כל המטלטלין דל"מ אבל אם נכתב כל החמוצים מהני דזה הוי כמינו ידוע. והביא דברי המק"ח שגם אם כ' כל החמוצים כל שלא פרט מין החמץ הוי כמוכר דבר שאין מינו ידוע דל"מ. אלא שצידד להתיר משום דכ' בתשו' ב"א דאם המאלץ נפסל לגמרי מאכילת אדם לגמרי הוי רק חמץ נוקשה עכ"ד. ושאל חוו"ד. הנה ד"ז לומר דמאלץ שאינו ראוי לאכילה כלל לומר דהוי רק חמץ נוקשה אף שבתשו' ב"א סס"י ל"ד הביא כן בשם הג' בעל פנ"י ז"ל לדעתי אין לסמוך ע"ז אף לסניף דכיון דבעת שנתבקעו השעורין או אף בעת שהתחילו לצמוח היה ראוין לאכילה אף שאחר שצמחו הרבה שוב אינן ראוין לאכילה הוי חמץ מן התורה עד שיופסל מאכילת כלב. וחמץ נוקשה לא הוי רק אם מעולם לא היה ראוי לאכילה מעת שהתחיל להחמיץ כמ"ש המג"א סי' תמ"ב ודבריו מוכרחים. וע"ש בפרמ"ג ובפתיחה ח"ב פ"ב באריכות, א"כ אין שום אופן להתיר בנדון השאלה רק מחמת שנכתב בסוף השטר שמוכר לו כל החמוצים הנה כ"ת קיצר מאד בציור השאלה כי אם לא נכתב בסופו בכולל באופן שמוכר לו כל החמוצים בסך כו"כ חוץ מהפרטים שהזכיר ראשונה אלא שמתחלה פרט ואח"כ הזכירם בכלל כמו שהנוסח נכתוב א"כ אין בכלל אלא מה שבפרט ואדלעיל מיני' קאי וא"כ לא מכר זולת החמוצים שהזכיר תחלה ואין שום צד להתיר. אמנם אם הלשון היא שחוץ מהפרטים שלמעלה מכר לו ג"כ עוד כל מיני חמוצים הנמצאים שם בסך כו"כ או שנכלל דמי המכירה מהחמוצים ההם תוך דמי המכירה שלמעל' אז יש מקום לדברי רק נמי באופן שנכתב שמוכר מיני החמוצים בסך כו"כ או שנכלל קצבתם בהסך שהזכיר למעלה דאל"כ ג"כ ל"מ כמבואר בש"ע ח"מ סי' ר' רס"ז. אמנם אם נאמר שחוץ מפרטים מוכר מיני החמוצים הנמצאים עוד בסך כו"כ או שדמיהם נכלל בסך דמי המכירה הנ"ל בזה יש מקום לדבר והנה עוד קיצר כ"ת מאד ולא פי' מה אמר בע"פ להנכרי הקונה אם מכר המאלץ בפ"ע או אמר לו כפי הלשון שנכתב בהשטר מכירה או שלא אמר לו כלל גם הלשון ההוא וגם לא ביאר אם מכר עכ"פ העליי' שהמאלץ היה מונח שם או שכ' ב שט"מ שמוכר לו הבית מתהום ארעא ועד רום רקיע שאז גם העליי' בכלל. וכעובדא דהפנ"י שהובא בתשו' ב"א הנ"ל ממש ע"ש. או שלא נאמר בהשט"מ רק שמוכר לו הבית ולא נכלל בלשונו העליי' שע"ג הבית. ע"כ מוכרח אני להאריך בחנם בדברים פשוטים לבאר כל הפרטים. והנה אם יש תרתי לטיבותא דהיינו שנכלל העליי' ג"כ בכלל המכירה ובע"פ מכר לו בפי' גם המאלץ לית דין צריך בושש דאף אם לא היה נכתב שום כלל בתוך השטר המאלץ מותר אף באכילה כיון דמכרו בפי' דעיקר השטר הוא רק משום הקרקע משום דאין נכרי קונה קרקע רק בשטר ואם לא אמר להנכרי בע"פ שמוכר לו המאלץ וגם לא אמר לו בע"פ שחוץ מהפרטים מוכר לו עוד דברים חמוצים בסך כו"כ פשוט דהמאלץ אסור בהנאה ואף אם היה פרטו בפי' בשטר נראה דל"מ כלום דעיקר המכירה הוא מה שאומר לנכרי שמוכר לו והנכרי מתרצה אבל אם היה מוסר לו שטר ואינו מדבר עמו כלום מענין המכירה ל"מ. וזה הוא אף אם נכלל מקום העליי' בכלל המכירה ועמ"ש לקמן ואם דפרט לו בע"פ גם המאלץ והעלי' לא היתה בכלל המכירה. הנה לד' המק"ח החמץ אסור בהנאה דנהי דהחמץ נמכר מ"מ כיון שלא נמכר המקום שהמאלץ בו הוי חמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל דאסור בהנאה לאחה"פ ולפ"ז אף אם היה נכתב בפי' בהשט"מ ל"מ. אמנם בכמה תשובות הארכתי לפקפק ע"ד המק"ח הנ"ל והעליתי בכה"ג להתיר בהנאה. בפרט דבלא"ה הכריע הא"ר בשם הראב"ן להתיר בהנאה בחמצו של נכרי ברשות ישראל ואחריות על ישראל ורק באכילה אסור אח"פ ולא בהנאה אמנם אם לא פי' לו המאלץ בפי' בע"פ רק אמר לו בעת המכירה כלשון השטר הנה אם היה נכתב כנוסח שטר מכירה הנהוג שמוכר לו אג"ק כל החמץ שבתוכו א"כ ממילא המאלץ אינו בכלל המכירה כלל כיון שלא מכר לו העליי' ואין מקום לספיקא אי מה שנכתב כל החמוצים הוי כמינו ידוע או לא רק כשאמר לו ג"כ לשון זה בשעת המכר גם באופן שהעליי' היה נכלל בלשון המכירה וע"ז אני משיב מעתה. והנה בזה לפע"ד צדקו דברי כ"ת שמסתברא כד' המק"ח שזה הוי כאין מינו ידוע וכן כתבתי בתשו' זה לא כביר. אמנם עתה עלה בדעתי לחדש צד היתר בזה לפ"ד הקצוה"ח בסי' קצ"ד דקנין אודייתא מועיל גבי מכירת חמץ אף ששניהן יודעין שאינו כן ע"ש. ואף שבתשו' פקפקתי עמ"ש הקצוה"ח שם דאף לפ"ד התוס' בב"ק דקנין אודייתא ל"מ בדאורייתא מ"מ מהני גבי מכירת חמץ משום דמדאו' בביטול בעלמא סגי ואני פלפלתי ע"ז ובארתי שדברי המ"ב עיקר שאם אינו גומר בלבו לבטל ל"מ הביטול כמ"ש הר"ן ריש פסחים מ"מ הא המ"ב בלא"ה כ' דבחמץ מהני קנין כ"ד עפ"י דברי הר"ן שם משום דבלא"ה אינו ברשותו של אדם. אף שבמק"ח סימן תמ"ח סק"ה חולק עליו. אין דבריו מוכרחים וע' בתשו' מוהר"י מינץ סימן ל"ה. ומ"מ אף לד' המק"ח הנה עיקר השגתו הוא דנהי שכ' הר"ן דמש"ה מועיל לשון ביטול משום דבלא"ה חמץ אינו ברשותו של"א מש"ה אף בגילוי דעת סגי. מ"מ כיון שמדרבנן ל"מ ביטול אף בקנין גרוע ל"מ ע"ש. וכיון שעכ"פ מה"ת מהני מכירה זו שוב שפיר מהני קנין אודייתא אף מדרבנן דהא בדרבנן מהני קנין אודייתא לכ"ע. והנה בנ"ד כיון שנכתב השטר מכירה בלשון עבר איך שמכרתי כפי הנוסח אף שלא נכתב רק בדרך כלל כל החמוצים מ"מ ודאי דאם יתבענו הנכרי לדין ויאמת שבאמת פרט לו כל המינים בע"פ אף שבשטר נכתב בלשון כלל בודאי יהיה הדין עם הנכרי כיון שהודה בשטר שמכר כל המינים החמוצים אמרינן שודאי מכרם באופן המועיל. ופרטם בשעת המכירה כמבואר בהגה"ת רמ"א בח"מ סי' ס' סס"ו בכיוצא בזה וע' בתשו' נ"ש סס"י מ"א. ואף שהנכרי הודה שלא פרטם זהו קנין אודייתא דאף ששניהם מודים שאינו כן מועיל. ואף שכ' הקצוה"ח בסי' מם דקנין אודייתא ל"מ בלא עדים. מ"מ כיון שהמוכר חתם א"ע על השט"מ ח"י כעדים דמי כמ"ש התוס' בגיטין ד"ג בד"ה שלשה וע' בש"כ סי' מם סק"ה והארכתי בזה בתשו' ולפי"ז לכאורה י"ל דאף אם לא אמר לו בע"פ כלום מהני מדין קנין אודייתא דהא בסי' מ' מבואר דאם כ' לו בשטר הריני חייב לך מנה מועיל ולפמ"ש הקצוה"ח שם הוא משום קנין אודיתא וה"ה לכת"י כמ"ש הש"כ שם. וא"ל דכיון דהנכרי לא ידע אם יש חמץ חוץ מהפרטים נהי דאודיתא הוי קנין מ"מ קנין בלא כוונה ל"מ כמו בעודר בנכסי הגר וכסבור שלו היא ביבמות דנ"ב ואף שכ' הפוסקים דבד"א מקנה הוי קנין בלא כוונה וע' בקצוה"ח סי' ער"ה סק"ד מ"מ הא הישראל נראה ששכח מהמאלץ אז וא"כ גם הוא לא נתכוין להקנות ולא הוי ד"א מקנה מ"מ לפמ"ש במק"ח סי' ת"מ ליישב ד' הגאונים משום דחצר גם של נכרי קונה בלא כוונה וכדאמר הש"ס חצרו של אדם קונה לו שלא מדעת וכ"כ בתשו' מהרי"ט ס"ב חח"מ סי' מ"א וא"כ שפיר קנה הנכרי את המאלץ מתורת קנין אודיתא מתורת חצר אם העליי' ג"כ בכלל המכירה כנ"ל. אף שלא אמר בע"פ כלום אמנם לפ"ז אף אם לא היה נכתב שום רמז מהמאלץ וגם לא היה נכתב כלל כל דברים חמוצים יתהוה לנו חדשות דאם נמצא חמץ ששכח למכור רק שעומד תוך חדר הנמכר לנכרי היה מותר לאח"פ משום דכיון דהגיע זמן איסור חמץ הוי החמץ הפקר וקנהו הנכרי ע"י חצרו וע' בתשו' נו"ב מה"ת חא"ח סי' ס"ג ולפמ"ש המק"ח שם בסי' ת"מ היא כן וכ"נ שהיה מצדד השואל של הג' בעל פנ"י שהובא בתשו' ב"א להקל בזה מחמת זה. והפנ"י לא דחה דבריו לגמרי וע"ש במק"ח ובתשו' פנ"י מהג' בעל מג"ש ס"ב חא"ח סס"י ה' מה שכ' בזה להג' בעל ח"מ. אמנם בתשו' הארכתי דאין מקום להקל מחמת זה כי מבואר בתשו' ב"ב