בית שלמה אורח חיים פה

עמו מועיל ביטול והפקר וז"א כנ"ל ומ"ש ראיה מירושלמי דשבועות לא ראה הד"מ בסי' תמ"ה שכ' בשם הא"ז דמותר להפקיר חמץ קוה"פ ע"ד שיזכה בו אחה"פ והביא ראיה מירושלמי והרואה שם יראה שכיון לירושלמי דשבועות הנ"ל והד"מ כ' שאין לסמוך ע"ז והא"ז הנ"ל הובא בקצרה בהג"א פכ"ש ומצאתי בתשו' רדב"ז ח"ג סי' תל"ו שנשאל אם מותר לעשות כן להפקיר חמץ קוה"פ ולזכות בו אחה"פ ושיש שהורו להתיר והשיב שהמתירים סמכו על הירושלמי דשבועות הנ"ל ודחה היא דבריהם ומחלק בין איסור שבועות לאיסור חמץ וכ"ז הי' בהעלם מהפרמ"ג הנ"ל. ועוד דהא מדברי הרמב"ן בחי' פכ"ש שהעתקתי למעלה מוכח להדיא דאף הפקר גמור לא מהני להתיר החמץ אחה"פ ע"כ אין מזה אפי' סניף להקל לפע"ד. אמנם ממ"ש למעלה בהנאה פשיטא דיש להקל דהא אף בחמצו של עכו"ם ברשות ואחריות ישראל הסכימו האחרונים דעכ"פ מותר בהנאה אחה"פ ואף באכילה יש לצדד להקל בהפ"מ כזה מחמת הני טעמי דכתיבנ'. אמנם למעשה חלילה לסמוך עלי עד שיסכים אתי א' מחכמי הדור המפורסמים. והסכים על ידי הגאון ראבד"ק בראד שבהנאה ודאי מותר ואף באכילה אם היא הפ"מ יש להתיר מטעמא דכתיבנא

תשובה סג

נשאלתי עוד ממק"א שאלה כעין הקודמת ממש רק שבנדון ההוא יש עוד סניף גדול להקל יען חקרתי והי' שני אנשים כשרי' לעדות בבית המוכר בע"פ שראו היטב המכירה וגם ראו מסירת השטר שמסר הישראל ליד העכו"ם. והנה לרוב הפוסקים שפ' הלכה כר"א אף בשטרות ובפרט בשטרי קנין א"כ שטר כשר הוא לקנות בו ואף שהעדים לא קראוהו מ"מ בדיעבד כשר כמ"ש הראשוני' ז"ל בגיטין די"ט אם קראוהו בסוף ואף בלא קראוהו כלל לא בתחלה ולא בסוף ונאבד רבו הדעות בגט כמבואר שם ובאחרוני' סי' קל"ה א"כ פשיטא דיש להקל בנ"ד. אמנם יש לעיין אחר שלא חתם תחתיו המוכר א"כ לא נזכר בשטר שם המוכר כלל. והנה המק"ח בסי' תמ"ח כ' דבשטר שכ' ביתי מכורה לך ול"כ בו שם המוכר דאינו כשר רק בע"מ או בכת"י המוכר או בח"י. והנה בח"י פשוט הוא דהא מוזכר שמו בחתימתו אבל בכת"י בלא ח"י ולא נזכר שמו זהו מחלוקת ישינה בין גדולי הראשונים הובא בב"י ח"מ רס"י ס"ט ובש"כ שם סק"ד. וראיתי בס' קצוה"ח רס"י מ"ה שהביא ראיה דכת"י אף בלא חתימה ולא נזכר שמו הוי שטרא מעליא לקנות ע"י מהא שכ' התוס' בגיטין ד"ה מודה ר"א דאם העדים חתמו תחלה ואח"כ נכתב גט ע"ג חתימתם לאו עדות היא כלל. ומה"ט הוציא הקצוה"ח דה"ה גבי כת"י אינו משתעבד בחת"י רק אם נכתב שדה קנויה לך קודם שחתם א"ע אבל אם חתם א"ע תחלה ואח"כ נכתב כת"י אחר ע"ג חתימתו שדה קנויה לך לא מהני שט"ז לקנות ע"י כמו בחתימת עדים. ועפי"ז הק' דא"כ בהאי שטרא דהוי כתוב בו אני פ' לויתי ממך מנה דמהני הא התם שמו נחתם תחלה קודם הכתב ולזה תי' דהתם ע"כ כשהכל היה כת"י ומש"ה מהני דהא אף בלא תיבות אני פ'. רק אלו התיבות לויתי ממך לבד מהני ומזה הוציא דלא בעינן חתימת שמו כלל. ובאמת דבריו הם נגד ד' הר"ן ס"פ המגרש שהובא בש"כ שם וכ"מ להדיא מד' התוס' ר"פ הנושא ד"ה דאמר ליה ועוד מפ' שם רש"י ד"ה ה"ג לעולם כו' שמסר לן שטר לפנינו וכתב בו אני חייב לך מנה ואע"פ שכת"י הוא הואיל ולא חתם פטור. והא דתנן הוציא עליו כת"י גובה מנב"ח כגון שחתם בו אני פ' לויתי מפ' מנה וכו' ע"כ. הרי דאם היה כתוב אני חייב לך מנה ל"מ לפרש"י מ"מ בהזכרת שמו תחלה מהני ודלא כהקצה"ח. אמנם זהו בכת"י אבל בנמסר בע"מ נראין דברי המק"ח דדוקא בגט פסול בל"כ שמו ושמה משום דבעינן ספירת דברים שכורתין בינו לבינה כמ"ש הר"ן משא"כ בשאר שטרות וכ"נ להדיא מתשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' ל"ב. אמנם עלה בלבי לפקפק מדברי התוס' בר"פ הנושא ד"ה אליבא דב"נ שכ' וז"ל וא"ת אמאי לא הוי שעבוד בזה השטר בע"מ י"ל דלא חשיב האי שטרא לאישתעבודי בי' כיון שאין כ' בו שם הערב אלא כתיבתו דכיון שאינו מוכיח מכתיבתו שהיא מכרו לא מצי לאישתעבודי ביה ע"כ הרי דאף בשאר שטרות כל שלא כ' שמו אף ע"מ ל"מ והנה לפי' אחרון שכתב שם בחי' מהרש"א דבאמת לר' ישמעאל כמו דהוי הודאה גמורה ע"י שט"ז כ"כ חשיב לאישתעבודי בי'. והתוס' הק' רק לר"נ דפליג אר"י וע"ז תי' משום דלא כ' בו שם הערב לא חשיב שטר א"כ אדרבה מוכח מדברי התוס' דלדידן דקיי"ל כר"י שפיר משתעבד בהאי שטרא אע"ג דלא נכתב בו שם הערב וא"כ מכ"ש בשטר קנין דעלמא ואף לפי' א' שפי' שם בחי' מהרש"א דלפרש"י ל"פ ר"י ור"נ רק אי הוי הודאה אבל להשתעבד ל"מ לכ"ע ע"י שט"ז והק' התוס' לכ"ע וא"כ לתי' התוס' מוכח דלכ"ע כיון שלא כ' שם הערב ל"מ לענין שעבוד מ"מ י"ל דשאני התם דהא התוס' שם הק' לר"ת דהאיך אפשר להשתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין ניקנין בשטר ותי' דכיון דטרח לכתוב שטר גמור ומשעביד נפשיה ובזה הוא דבעינן שיכתוב שמו דהא בלא"ה מדינא ל"מ שטר. אבל בשטר קנין דמדינא מהני א"כ אף בלא הזכרת שמו הו"ל שטרא מעליא וגם בחי' מהר"ם שיף שם בסוף הדיבור מסיק דעיקר דבריהם בזה הוא רק לר"נ אבל לר"י שפיר משתעבד בזה השטר ע"י ע"מ אף בלא נכתב שם הערב וגם אף לגבות בו ממשעבדי' תמהו בתוס' שם בסוף דבריהם למה לא יגבה לר"י בזה השטר וה אריך שם ע"כ בנ"ד שטר גמור הוא ועוד עלה בדעתי לומר שיש לפקפק קצת לפי שטת הריטב"א בקידושין דמ"ג דטעמא דעידי הכמנה ל"מ בקידושין משום דבדבר שצריך עדים לגוף המעשה ל"מ רק אם יכווין להעדים. וא"כ בנ"ד נמי כיון דלא נעשה שטר רק ע"י מסירה י"ל דבעינן נמי שיכוין דוקא למסור בפני העדים. ובנ"ד לא הוי הכי. אמנם הא האחרונים באה"ע סי' מ"ב השמיטום טעם הריטב"א וכ' ט"א בזה דל"מ עידי הכמנה בקידושין וש"מ דלא ס"ל כהריטב"א וגם הריטב"א עצמו כ' עוד טעם שני בהך דהכמנה והוא כטעם שכ' מהרי"ט בחי' ובס' בית מאיר כ' דטעם הראשון שבריטב"א הוא כמהרי"ט והוא תמוה ובלא"ה יש לחלק בין קידושין לענין זה ועוד בקידושין נמי פשיטא דזהו דוקא אם הכמין לו עדים ולא ראו הם את העדים בודאי אבל אם העדים בבית מבואר בש"ס שם דאצ"ל אתם ולא כ"כ לומר דלא כוונו לקדש בפני עדים דדברים שבלב א"ד. כ"ש בנ"ד דשטרא מעליא הוא ועוד דהא לדעת הרשב"ם וסייעתו עכו"ם לא גרע מישראל והא דמבואר בש"ס דישראל מעכו"ם ל"ק בלא שטר היא במקום שכותבין שטר דאף בישראל מישראל ל"מ בלא שטר וא"כ ה"ה בעכו"ם מישראל ולפ"ז במקום שאין נוהגין לכתוב שטר קנין רק שטר ראיה מהני שטר ראיה כמ"ש הר"ן ספ"ק דקידושין וא"כ בעכו"ם נמי והא דקאמר דכ"ז שלא קיבל השטר הוי הפקר מיירי באתרי דנהגו לכתוב שטר קנין דאל"כ למה היא הפקר הא כשיכתוב לו העכו"ם אח"כ שטר קני למפרע שם כמ"ש הר"ן שם וא"כ לדידהו אף בשטר ראיה ג"כ מהני במקום שאין נוהגים לכתוב שטר קנין וכבר כ' הקצוה"ח רס"י קצ"א דשטרי דידן אינם שטרי קנין משום דהא הלוקח נותן שכר הסופר ולא הוי שטר מקנה וא"כ אף שלא יחדם לעדים הוי עכ"פ שטר ראיה ע"י העדים שראו המסירה. אלא שלפי דעת שאר הפוסקים שסוברים דבש"ס סתמא איתמר וישראל מעכו"ם ל"ק בכ"ע אף במקום שאין כותבין שטר וע"כ דבעינן שטר קנין דוקא דאל"כ אמאי הוי הפקר כמ"ש הר"ן שם ועכ"פ בנ"ד יש כמה צדדים דהשטר הזה שטר מעליא היא יש להקל לפע"ד ואף שבנוסח שט"ז מתחיל בלשון ח"י דלמטה וגם סיים בעה"ח פשוט דאין זה מוגרע כח ע"מ דל"פ בזה עדים אחרים. וז"פ

תשובה סד סקאלא. יום ב' יוד אייר תרי"א לפ"ק

לכבוד אה' הרב המאוה"ג המופלג בתו"י השנון כ"ש מ' ישראל נ"י אבד"ק איסטשינישקיא

מכתבו קבלתי. וע"ד איש א' מקהלתכם לא מכר חמצו בע"פ בשעת היתר. וכשבא לביתו ע"פ אחר חצות מכר חמצו לנכרי. וזה נוסח השטר מכירה איך שאני הח"מ מכרתי לערל פ' את הקעליר שלי כו' בעד סך פ'. ואג"ק הקניתי לו כל החמץ העומד בתוכו היינו ווישניק בעד סך פ' עם החביות כו' גם מכרתי לו ב' כלים יי"ש עד למדידה כו' בעד א' ריינש ק"מ והיי"ש הנ"ל עומד בבית הכניסה שלי הנקרא הויז ומקומו של היי"ש הנ"ל מושכר לו בעד סך א' ריינש ק"מ על משך עשרה ימים מיום דלמטה גם מכרתי לו א' כלי יי"ש העומד בבית של רח"ל שיפמאן ג"כ בהפרייז הנ"ל ומקומו מושכר לו ג"כ על הזמן הנ"ל בע"ס א' פערצקיר וחצי וכל הנ"ל מכרתי לו עם הכלים עצמן וכו' עכ"ל השטר הצריך לענינינו ואחר שמכר הכל לנכרי כנ"ל. נכרים הוציאו היי"ש הנ"ל קודם הלילה למקום הפקר ועמד שם במקום הפקר כל ימי הפסח ואחה"פ חזר וקנה היי"ש בחזרה מהנכרי כנהוג והביא היי"ש לביתו ושאל את רו"מ מה לעשות וכשהביא השטר מכירה אח"פ לפני רו"מ ראה שיש עוד ריעותא ששכח לחתום א"ע על השטר מכירה. ועתה נפשו בשאלתו נדון החמץ הנ"ל כי הוא הפסד רב בערך חמשה מאות ריינש ק"מ ויותר. תשובה: הנה החמץ שכבר נאסר בהנאה ודאי שאינו במכירה כמ"ש המחברים בתשובותיהם. והביאו ראיה מד' התוס' בסנהדרין ד"פ ע"א ובזבחים דע"א ע"א. ובתשו' א' כתבתי שאף שמד' התוס' בכתובות דל"ג ע"ב ד"ה גנב משמע שסברו דאיסורי הנאה כמו שור הנסקל איתא במכירה לנכרי ע"ש לא שבקינן תרתי מקמי חדא. ועיין בתשו' צ"צ סי' י"ג. אמנם המקום של החמץ ודאי דקנה הנכרי ואף דנכרי אינו קרקע בכסף בלא שטר ובנ"ד כיון שהי' כתב יד אחר והמוכר לא חתם עליו לאו שטר הוא מ"מ הא שכירות קרקע נקנה בכסף לבד כמבואר ברמ"א סי' קצ"ד וכאן נמי השכיר לו המקומות שהיי"ש עומד עליהם ואין לפקפק דכיון שקיבל האדרויף על מכירת המרתף וגם על מכירת החמץ וגם על שכירות הקרקע שהחמץ עומד עליו. והחמץ והמרתף לא קנה כנ"ל. דהחמץ לא קנה כיון דלאו דידי' הוא שכבר נאסר בהנאה והמרתף לא קנה דהא עכו"ם אינו קרקע בכסף בלא שטר. וא"כ לכאורה יש לפקפק גם על שכירת הקרקע שהיי"ש עומד שם. ע"פ דיעה הראשונה שמבואר בח"מ ברמ"א סס"י ר"ג. אבל ז"א פקפוק. חדא דהא להלכה העיקר כמו שסתם הרמ"א בסי' ר"ט דקנה הדבר שנתפס בו הקנין וע"ש בסמ"ע סס"י ר"ג. ועוד דמכירת המרתף נראה דאינו מבטל שכירות של המקומות משום דבאמת הכסף קנין הוא גם לענין מכירות קרקע רק שהעכו"ם אינו קונה משום דלא סמכא דעתי' ומש"ה עדיף מהך דר' שמחה שבמרדכי פ' מי שמת הובא בסמ"ע שם ול"ד לקני את וחמור דחמור לאו בר קנין הוא כלל. ומכירות החמץ אינו מבטל שכירות הקרקע. דהא באמת החמץ נמי בר קנין הוא בשאר ימות השנה רק דעכשיו אינו יכול למכרו משום שאסור בהנאה ואינו שלו ואינו ברשותו. וכבר הארכתי בזה בתשו' לא כביר דאם הקנה לא' דבר שברשותו עם דבר שאינו ברשותו