בית שלמה אורח חיים פד

בקיבל אחריות אסור לאחה"פ אלא שכ"ז לענין היתר אכילה אבל לענין היתר הנאה יש לסמוך על הח"י דבזה אין סתירה לדבריו מדברי הרמב"ם וכ"כ הא"ר הכרעה זו בשם הראב"ן ז"ל. אמנם בעיקר הדבר שבנ"ד הנה אין כאן קבלת אחריות בפי' רק מצד שהעכו"ם אלם כמ"ש המק"ח. והנה אף שהסכימו רוב הפוסקים לדעת הרמב"ם להחמיר אף בדיעבד מ"מ לענין אחה"פ נראה מדעת האחרונים שיש להקל כדעת הראב"ד וא"ל דאף לדעת הראב"ד יש להחמיר בנ"ד דהא אם חייב באחריות מדינא דמלכותא מודה הראב"ד דצריך לבער וכאן אם יאבד החמץ פשיטא דבדיניהם יפסיד הישראל שלא ישלם העכו"ם דמי החמץ דהא בדיניהם אינם מחזיקים במכירה רק להערמה בעלמא וכ"נ מלשון המק"ח סי' ת"מ גם זה אינו מחוור בעיני דהא ד"ז חידוש הוא דאזלינן בתר דיניהם ואטו כל שטרי מכירות דידן נעשו ע"פ דינא דמלכותא ואעפ"כ הם קיימים מחמת ד"ת אף שמצד דין המלכות אינו מכירה והוי חמץ של ישראל מ"מ לא איכפת לן אחר שיצא מרשותינו ע"פ ד"ת [והך דפ' חז"ה דמלכא אמר לא לקני' אלא באגרתא כבר דברו מזה המחברים] רק דגבי אחריות דינא הוא. דאף אם מחק המלכות חייב לשלם הו"ל כדידי'. וזה אם דין המלכות לחייבו מדין אחריות אבל אם דין המלכות שאין המכירה כלום וממילא כדידי' הוא בין אם יאבד או לא מאי שייך כאן גורם לממון ממ"נ אם נאמר דניזל בתר דין המלכות בלא"ה דידי' הוא ועובר עליו אף אם הוא ברשות עכו"ם להרבה פוסקים ולפי ד"ת בכל ענין לאו דידי' הוא אף אם יאבד ואף שאין העכו"ם בטוח דגברא עניא הוא ג"כ לא איכפת לן לומר שזה הוי אחריות על ישראל דאטו אם עכו"ם חייב מעות לישראל ויש לו חמץ בבית ישראל ולא קיבל הישראל אחריות והעכו"ם אינו אלם רק שממילא אם יאבד החמץ לא יהי' להעכו"ם לשלם ממקום אחר מחמת דחקו הכי בשביל זה יעבור הישראל בב"י על החמץ זה לא ניתן להאמר ודבר זה היא עיקר שאם חיוב התשלומין בא מצד החמץ יוקם ברשותו ע"י אבדתו הן מצד ד"ת הן מצד דד"מ אבל מצד אחר אין גרם חיוב ישראל מחייבו בביעור וז"ב לפע"ד. (א) ועוד בר מן דין אף אם נאמר דזה הוי כמו קע"א מ"מ כיון דבשעבוד סמכינן אדעת ר"ת דיוחד לו מהני זה הוי כמו יוחד לו בית אף שלא קנה העכו"ם המקום דל"מ לד' הפר"ח שסובר דלר"ת דיוחד מהני אף אם לא יוחד ועשה בעצמו מחיצה יוד אף שלא בפני עכו"ם שרי משום דאינו מצוי בידו כ"ש בנ"ד דמהני ואף לדעת הב"ח והאחרונים הסכימו עליו דל"מ מחיצה שלא בפני העכו"ם ה"ט כמ"ש הב"ח דדלמא העכו"ם אינו חפץ רק שיהי' ברשות ישראל משא"כ בנ"ד. ועוד י"ל סברא אחת להקל בנ"ד ע"ד החידוד והו"א לכאורה בנ"ד והוא דהנה מריש הוי קשיא לי על הך דפחז"ה וברמב"ם וש"ע סי' קצ"ד דישראל שקנה קרקע מעכו"ם ונתן דמים ולא קיבל שטר דדינא דכל המחזיק בהם זכה בהם וטעמא מבואר שם דעכו"ם מכי מטא זוזי לידא איסתלק לי' ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידי' ומש"ה הוי הפקר דש"מ דאף שהישראל לא קני אפ"ה העכו"ם אינו יכול לחזור מהמקח דלגבי עכו"ם הוי קנין גמור בכך לענין דנפיק מרשותי' והוי הפקר וכן מבואר להדיא ברא"ש שם וע"ש ומדוע בישראל שקנה מישראל קרקע בכסף בלא שטר באתרא דכתבי שטרא דאינו קונה כלל כמפו' פ"ק דקידושין ושניהם יכול לחזור בהם וגם לא הוי הפקר כלל רק הדרי' למריא הא בתרווייהו טעמא דלא קני משום דלא סמכא דעתי' דהלוקח בלא שטר ומצאתי שהעיר בזה שם בס' נה"מ וכתב שם לתרץ בטעמא דמלת' דבשלמ' בישראל מישראל כיון דהמוכר יודע שאין הלוקח קונה בכסף לבד משום דל"ס דעתי' גם הוא לא גמר ומקני מש"ה הדרי' למרי' משא"כ בישראל מעכו"ם אף שהישראל הלוקח ל"ס דעתי' ולא קני מ"מ העכו"ם א"י מזה וגמר ומקני מש"ה הוי הפקר. והנה בעכו"ם שקנה קרקע מישראל בכסף בלא שטר דלא קני הוא ג"כ מטעם דל"ס דעתי' דעכו"ם דאף דטעמא שאין העכו"ם קונה בחזקה בלא שטר הוא משום אלמותו דעכו"ם שלא יחזיק בשל ישראל בחנם אבל בכסף בלא שטר ל"ש ה"ט וטעמא דלא קני בכסף בלא שטר הוא משום דל"ס דעתי' והמעיין בה"ה וכ"מ בפ"א מה' מכירה וזכיי' ובסמ"ע יראה שכן הוא. והנה בס' מק"ח תמה על המ"ב שכ' דקנין כסף מהני בחמץ לכ"ע משום דבגילוי דעתא סגי ותמה עליו משום דאף דזו סברא טובה לומר דמשום שלא יעבור בב"י גמר הישראל ומקני מ"מ במכר בעינן דעת שניהם ואין הכותי גומר וקונה ואף דשוב הוי הפקר כיון שהישראל המוכר גמר ומקני מ"מ בענין חמץ ל"מ הפקר והאריך בזה וא"כ בנ"ד שבודאי ג"כ הישראל גומר ומקני הקרקע ג"כ בכדי שלא יעבור בב"י על החמץ המונח ברשותו ואף שהעכו"ם ל"ס דעתיי לקנות הקרקע בלא שטר מ"מ הוי הקרקע הפקר אלא שמש"ס פ"ק דב"מ בשמעתתא דחזר ולקחה מבעלים הראשונים מוכח דאף במקום שיש סברא טובה דהמוכר גמר ומקני כל של"ס דעתי' דלוקח לאו כלום הוא וצ"ל דאף דרוצה לגמור ולהקנות מ"מ כיון שיודע שהלוקח ל"ס דעתי' לא גמר ומקני ויש לדחות ואכמ"ל. אמנם בנ"ד כיון שהמוכר לא ידע כלל אם לא חתם א"ע על השטר וסבר דשטרא מעליא הוי בודאי גמר ומקני אף שהלוקח ל"ק מטעם שאין זה שטר וכיון שאם לא הי' שטר כלל לא ה' קונה מטעם דל"ס דעתי' ה"ה בשטר פסול אף דלא ידע העכו"ם מזה ולא שייך ה"ט מ"מ לא חלקו חכמים מ"מ עכ"פ המוכר הישראל גמר ומקני ואף אם נאמר דהוי הפקר משום זה כמ"ש הנה"מ רס"י קצ"ד מהך מאי אפשי מ"מ כיון שעכ"פ החמץ נימכר לו ע"י כסף ונקנה לגמרי להעכו"ם מאי איכפת לן שחמצו של עכו"ם ברשות הפקר והישראל קיבל אחריות פשיטא דאין עובר עליו הישראל בב"י כמו בחמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם והישראל קיבל עליו אחריות דאינו עובר כן ה"ה אם הוא ברשות הפקר. אמנם באמת הראיה שהביא הנה"מ שם מהך דאי אפשי תמוה דהא זה הוא שיטת ר"ה גאון בס' המק"ח והרשב"ם בב"ת דקל"ח דהיכא שהמוכר גמר ומקני אף שהלוקח לא רצה לקנות מעיקרא כלל הוי הפקר אבל התוס' וכל הקדמונים חלקו עליהם דבזה הדרי' למרי' משום הך טעמא דאיתא התם בכריתות דכי יהיב אינש אדעתי' דליקבלי מיני' והביאו ראיה מהך חמרא דרב ספרא בהגוזל וא"כ אדרבה משם ראיה לסתור דאף דהמוכר או הנותן גמיר ומקני כל שהלוקח או המקבל אינו רוצה לזכות הדרי' למרי' אלא שלענין הדין עכ"פ צריך לחלק בין הך דאי אפשי להך דנכסי עכו"ם ה"ה כמדבר דאל"כ אינו מובן דברי הש"ס אמאי הוי הפקר דאף דעכו"ם מכי מטא זוזי לידי' איסתלק מ"מ הא לא נסתלק רק אדעתא שיזכה בה הלוקח ולא אדעתא דכ"ע וכמו בהך דא"א לשטת התוס' וסייעתם וכמו בהך דרב ספרא וע"כ צריך לחלק או בין מכר למתנה או דשאני התם בהך דא"א משום דהמקבל אינו רוצה לזכות אבל בהך דנכסי עכו"ם הוא רוצה לקנות אלא דל"ס דעתי' מ"מ בין כך וב"כ דברי נלפע"ד נכונים בגוף הדין דכיון דהישראל המוכר בנ"ד גמר והקנה רק העכו"ם ל"ק משום דל"ס דעתי' עכ"פ דמי ממש להך דנכסי עכו"ם דהוי הפקד וז"ב אלא שתמוה מאד על הנה"מ שהביא ראיה לסתור: והנה האחרונים ז"ל בתשובותיהם האריכו בענינים אלו אם לצרף היתר מחמת הביטול מחמת שעכשיו כולם מבטלים החמץ בנוסח כל חמירא ול"ש הערמה ולא ראיתי להאריך בזה בנ"ד ל"מ אם נאמר דהקנין הי' קנין גמור רק דהחשש הוא משום חמצו ש"ע באחריות ורשות ישראל כיון לא קנה הקרקע פשיטא דאין הביטול סניף להקל דהא בחמץ כזה לא מהני ביטול כמ"ש הפנ"י ובתשו' ש"א אלא אף נאמר דבקנין חמץ נמי יש לפקפק מ"מ הי' מקום לכאורה לומר היפך ממ"ש התוה"ש דהיכא דהי' סבור שהמכירה הי' כדין מהני הביטול והסברא נותנת לדין להיפך דבזה ודאי הביטול לאו כלום היא. כיון שהי' סבור שמכרו א"כ לא הי' בדעתו לבטלו אחר שאינו שלו ואף שהי' בטעות ושלו הי' מ"מ לא הי' דעתו לבטלו. ולכאורה יש לדמות זה להך סברא דאמרינן בס"פ אין בין המודר אליבא דר' יוסי דלא נפיק מרשותי' קודם דאתי לרשות זוכה אעפ"כ אם הפקרו קודם לנדרו מותר משום דאין דעתו על מה שהפקיר וה"ה בנ"ד. אלא די"ל דש"ה דאף עפ"י האמת נפיק קצת מרשותו דאם הי' זוכה בו אחר קודם שחזר בו הי' מהני אבל במה שהוא עפ"י האמת שלו לא אמרינן הכי וראיה מש"ס ב"ק דק"ב דאידחי התם טעמ' דר' אבא דכל המקדש אין דעתו על כסות אשתו ובניו ואכתי מצד הסבר' יש לומר דאחר דבדעתי' הי' הדבר בהחלט שכבר מכרו פשיטא דלא הי' בדעתו לבטלו. הן אמת שהראיה מס"פ אין בין המודר שכתבתי למעל' ליתא דהא רבא דחי לה התם מהך דמקצתן לראשון ואף דלפרש"י שם לא דחי רבא הך מילתא מ"מ המעיין יראה שפרש"י שם הוא תמוה מאד ואין לפ' בהסוגי' אלא או כפי' הר"ן או כפי' הרא"ש שם וב"כ וב"כ אידחא לה הך סברא ואף שבש"ס שם לקמן קאי כל הסוגיא דטעמ' דר"י משום דהפקר כמתנה וכיון שכן צ"ל כהך תי' דלעיל דאין דעתו על מה שהפקיר מ"מ הא כ' הר"ן דכל הך סוגיא אידחא לה מכח הך דרבא וכ"כ עוד הר"ן דמ"ו ע"ב. ובאמת הך דאין דעתו על מה שהפקיר והך דאין דעתו על כסות אשתו ובניו שבב"ק תרווייהו ר' אבא קמשני להו ואידחא לה בשתי המקומות אלא שאעפ"כ מצד הסברא לענין הדין דבריו נכונים דאף לפי פי' הר"ן י"ל דשאני התם בהך דמקצתן לראשון די"ל דמש"ה שני קונה הכל משום דידע דאין במתנת הראשון ממש וידע הדין ומש"ה דעתו על מה שנתן כבר וכן בהפקר אם נימא דלא הוי יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה משא"כ כאן כיון דבאמת סבר שנמכר כדין אלא דלפי פי' התוס' בשם ר"ת והרא"ש בפי' קמא שם בהך דמקצתן לראשון א"כ נידון זה ק"ו מהתם דהא התם באמת הראשון קנה ואפ"ה אמרינן דלשני נתן גם מה שנתן לראשון אלא שהמעיין יראה ששטה זו דחוקה היא מאד ובלא"ה לשטת הרמב"ן והריטב"א בד' הרמב"ם בהך דכולכם מקודשת דאין הנכריות ג"כ מקודשת משום דבדיבור כולל כולם ע"כ א"א לומר כשטתם דא"כ בלא"ה דאם עמד חתר בל"ז שני לא קנה כיון דנתן לו כל הנכסים בדיבור ומקצתן כבר אינן ניקני' שכבר נתנם לראשון והשטה המחוורת היא שטת התוס' והרא"ש בפי' בתרא וכ"ה שטת הר"ן ושפיר איכא למימר דהיכא דהי' סבר שנמכר כדין לכ"ע אינו בכלל הביטול אלא הך סברא לחלק בין הפקר לנ"ד משום דבהפקר אף אליבא דר"י נפק מרשותו במקצת דהא אם זכה בה אחר קודם שחזר בו המפקיר מהני זה אי אפשר לומר לפי פי' הר"ן וסייעתו הנ"ל דא"כ לא הקשה הש"ס מידי מהך דמקצתן לראשון ולפי שיטתם אלא שלענין דינא בלא"ה לא כ"מ דסניף דביטל בודאי לא מהני ובשהגם דכבר האריך בתשו' פנ"י וכל האחרונים נמשכו אחריו דהחמץ הזה אינו בכלל הביטול כיון שדעתו לזכות בו אחה"פ כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' ע' ובביטול והפקר בעינן דוקא פיו ולבו שוין כמבואר בש"ס ס"פ אין בין המודר מפני הרמאין וכמו שפירשו הראשונים ז"ל וכ"כ הר"ן ריש פסחים וכ"כ הרמב"ן בחי' ריש פסחים. וראיתי בס' פרמ"ג סי' תמ"ח דמסיק שא"צ פיו ולבו שוין כענין הביטול ואף כשלבו

בל **((א) ואני העירותי זה כביר על דברי המק"ח הנ"ל מדברי הש"ך חו"מ בסי' רמ"ח עש"ה ודו"ק.)**