בית שלמה אורח חיים פב

בין מזיד בין באונס בין ברצון קונסין אותו דהא חמץ זה שנמצא בחנות שאסור בהנאה קודם פסח אבד הימנו והרי היא של מוצאו ולא עבר כלל בב"י וב"י ואעפ"כ אסור לאחה"פ וטעמא משום קנסא כו' ומסתייעא נמי הך סברא מההוא דב"ק דגרסינן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כו' אלמא אסור בהנאה בין לו בין לאחרים ואע"פ שלא עברו בעליו בב"י וב"י וא"ת כיון שגזלן חייב לבערו ועבר עליו מש"ה אסור והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים והם לא עברו עליו בכלום. אלא ש"מ שקנס זה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין לו בין לאחרים ובירושלמי הפקיד חמצו בי"ג כו' עכ"ל הרמב"ן ואולי מכאן הוציא הרמב"ם דינו לענין דקנסו לאח"פ אף באונס וכמה הלכתא גבורתא איכא למישמע מיני' דהרמב"ן ז"ל מדבריו הנ"ל דמשמע מדבריו דאף אם הפקיר חמצו וה"פ בהפקר גמור אסור לאחה"פ ודלא כמו שעלה ע"ד קצת האחרונים הקל גם מוכח להדיא מדבריו דהא דהחמץ שת"י הגזלן נאסר משום לתא דהנגזל הוא דעל מה שעבר הגזלן בב"י לא הוי קנסינן להנגזל דהא הגזלן אומר הרי שלך לפניך וכ"כ הנו"ב סי' כ' ואף דהנגזל פשיטא דלא עבר אב"י דהא אינו ברשותו וא"י להקדישו וכמו שהאריך בזה בנו"ב. מ"מ כיון שמדרבנן אף היכא שאינו עובר בב"י חייב לבער ולא מהני להו תק"ח שהצריכו ביעור מה שהוא ת"י הגזלן אף שבאמת אנוס הוא על הביעור כיון שהוא ת"י הגזלן ואונס רחמנא פטרי' מ"מ לענין קנס שאחה"פ ל"מ אונס ובזה ניחא דלא סתרי אהדדי דברי הרמב"ן הללו למ"ש הר"ן בשמו וכ"ה בחי' הרמב"ן שם פ"ק דכ' שבחמץ של ישראל המופקר ביד עכו"ם דאינו עובר בב"י וב"י וכת' שם דעכ"פ מדבריהם צריך ביעור והביא ראיה מברייתא דנכרי שהלוה את ישראל כו' אחה"פ עובר דש"מ דאסור הואיל ועבר מדבריהם דהתם שפיר מביא ראיה דאם נאמר דאף מדבריהם אינו חייב לבערו חמצו המופקד ביד עכו"ם א"כ פשיטא דמותר לאחה"פ דהו"ל כחמצו של עכו"ם שעעה"פ ומש"ה ש"מ דעכ"פ מדבריהם צריך ביעור. ומש"ה גם בנדון דגזל חמץ אף שהוא ת"י הגזלן ועדיף מהפקיד אצל עכו"ם דלאו ברשותי' הוא כלל אף להקדישו ולמכרו מ"מ מדרבנן צריך ביעור. ואף שבאמת גם מדרבנן פטור ולא עבר הנגזל אף אדרבנן זה הפטור הוא משום דאנוס הוא ואונס לא מהני בזה להתיר החמץ אחה"פ וממילא יצא לנו הדין דאף בעכו"ם שגזל חמץ מישראל קוה"פ והיא ת"י עכו"ם הגזלן כל ימי הפסח אסור החמץ אחה"פ משום לתא דהנגזל וזה כדמשמע להדיא מדברי הח"י רס"י תמ"ח סק"ד והאחרונים תפסו עליו דבזה אין לקנסו כיון שהנגזל לא עבר בכלום ובנו"ב סי' כ' יצא לידון בדבר החדש דאף בגזלן ישראל שגזל מישראל קוה"פ ועה"פ ת"י הגזלן דהחמץ מותר לאחה"פ כיון דדינא דהגזלן אומר להנגזל הש"ל ואין כאן קנס להגזלן והנגזל לא עבר אמידי והאריך בזה מאד והרי דברי הרמב"ן לפנינו היפך דבריהם. ורוח ה' דיבר בהגאון שבו"י בתשו' תוה"ש סי' וא"ו שכיון לדברי הרמב"ן בזה שמוכח מהך דגזל חמץ כו' דאף באונס קנסו והאחרונים דחו דבריו דשאני התם דמשום לתא דגזלן הוא והרי מפורש בדברי הרמב"ן היפך דבריהם. אלא שמה שהיקל שם בתוה"ש בצירף ביטול וגם אונס הוא תמי' דהא בגזל חמץ עדיף מביטל דהא הנגזל פשיטא דא"צ לבטל ולא עבר אב"י ואף הערמה רחוק לומר דשייך בזה וגם הוא אנוס על הביעור אפ"ה קנסו אלא ש"מ דלא חלקו חכמים בהך קנסא ואונס בצירף ביטל ג"כ לא מהני. ונחזור לנ"ד דעכ"פ בנ"ד שנשאר עכ"פ על גוף החמץ קנין כסף בדיעבד מותר ובפרט שכל האחרונים הסכימו לדינא להמ"ב דבדיעבד סמכינן על קנין כסף אף בנודע בפסח דיש חשש איסור דאורייתא מכ"ש בנ"ד שלא נודע עד לאחה"פ שאינו רק מדרבנן פשיטא דיש לסמוך בדיעבד על קנין כסף וז"ב. החששא השני' שבנ"ד הוא משום דכיון דעכו"ם אינו קונה קרקע בכסף והוא קנה הקרקע והחמץ בקנין א' א"כ אף אם נאמר דבדיעבד סמכינן לענין החמץ על קנין כסף מ"מ כיון שהקרקע לא קנה גם החמץ לא קנה ואף שבקני את וחמור קיי"ל כר"נ דקנה מחצה מ"מ הא פ' הרמב"ם בפ"ט מה' אישות בקידש נשים רבות והי' בהן אחיות דאף הנכריות אינן מקודשות רק באומר הראוי לביאה תתקדש וכ"פ בה"ג וכתב הר"ן שם בטעמא דאף דקיי"ל כר"נ בקני את וחמור דקנה מחצה הכא לא מקדישיא חדא מינייהו דבשלמא במקנה איכא למימר שדעתו שיקנה. מי שיוכל לקנות כו' אבל מקדש זה קונה הוא אותן נשים בכלכלה של תאנים ולא ניתנה להן אלא כדי שיזכה בכולן שכן דרך הלוקח ליקח רע ויפה כאחת ומוכרים יעשו פשרה ביניהם וכשם שלוקח ממוכר א' יכול לומר כל מקחי אני רוצה ולא חציו בחצי דמיו כדמוכח בה' בית כור כו' אמרינן דכור בשלושים אני מוכר לך דיכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה כו' ע"כ והמחבר בש"ע אה"ע סי' מ"א הביא גם דעת הרמב"ם וא"כ בנ"ד לכאורה דכוותי' הוא ואף שאכתי מידי פלוגתא דרבוותא לא נפיק מ"מ קשה להקל כ"נ לכאורה אחר שבקנין כסף עצמו יש דעות דלא קנה כנ"ל די להקל בקנין כסף בחמץ עצמו אבל בהצטרף ריעותא זו עוד דעת בה"ג והרמב"ם אולי יש להחמיר אלא שבספר בית מאיר שם כתב דדעת הר"ן יחידאה הוא דאף לדעת הרמב"ם י"ל כמ"ש הרמב"ן דטעמו משום דבדיבור א' כולל כולם שאמר כולכם וז"א בנ"ד ועוד נלע"ד ברור דטעמא דהר"ן הנ"ל לאו משום דבקנין א' הקנה את שניהם אלא ס"ל דאף אם היו מקנה לאדם א' במכר שני דברים ולכל א' קצץ סך מיוחד והקנה בק"ס א' וא' מהם לא קנה מ"מ קנה השני שפיר למאי דקיי"ל כר"נ דקנה מחצה מ"מ אם כלל שני הדברים בסך א' שמכר שניהם בסך א' כיון שבטל א' מהם לא קנה השאר משום דמקח א' הם ומכרם בסך א' ח"כ יכול לומר במקח שלם אני רוצה כמבואר בא"מ סימן קפ"ב ס"ח. והראיה דהא הר"ן הביא ראיה מהך דכור בשלושים והתם מפורש בש"ס דאם אמר כור בלמ"ד סאה בסלע ראשון ראשון קנה. וכן מפורש להדיא בד' ה"ה פכ"ד מה' מכירה הי"ג בטעמא דארעא ודקלי דטעמא דהרמב"ם שם דאם אינו נותן לו דקלים בטל המכר מהקרקע משום דמכר לו שניהם בערך א' ולא פרט ערך לכ"א בפ"ע ע"ש. ואף הרשב"ם דפליג י"ל כמ"ש המל"מ סוף ה' זכי' דס"ל לחלק בין שני דברים שהם ממין א' כההוא דכור בלמ"ד ובין שני דברים משני מינים כההוא דארעא ודקלי. ובזה נלע"ד ליישב לשון הר"ן דכאן כ' סברא זו בהחלט עכ"פ לענין ליקח ממוכר א' ב' דברים בסך א' ובפ"ב דגיטין בשמעתתא דעציץ וזרעים כי נמי הך סברא דכיון דבב"א מכר לו עציץ וזרעים ולא קנה זרעים אף קניות העציץ לא נגמרה. והביא ראיה מהך דכור בלמ"ד וכ' שם הדבר בלשון אפשר ולחליקו של המ"ל הנ"ל א"ש דשאני בהך דעציץ וזרעים דשני מינים הם משא"כ בהך דחמש נשים דמין א' הם והוא קידש אותן בכלכלה א' א"כ הו"ל כמין א' במקח א' דאם בטל א' מהן יכול לבטל השאר וכ"ה דעת הר"ן בר"פ האיש מקדש גבי כל דבר שבמדה ובמשקל ע"ש. משא"כ בנ"ד שקצב סך הקרקע בסך בפ"ע וערך החמץ ג"כ בסך מיוחד למאי דקיי"ל כר"נ אף שהמקח בטל לגבי הקרקע קיום לגבי החמץ ודלא כמו שנראה מס' בית מאיר שם שאינו מחלק בזה לפ"ד הר"ן והברור נלע"ד כמ"ש והנה באמת שיטת הר"ן בקידושין הנ"ל צ"ע דאם נאמר דשיטת הש"ס אף לר"נ דקנה מחצה ואין הקנין של מי שראוי לחול נגרע ממה שצירף עמו דבר שאינו ראוי לחול רק דפריך משום דמקח טעות הוא דיכול לומר במקח שלם אני רוצה א"כ מאי משני הש"ס אליבא דרבא דאמר כולכם וא' משתי אחיות וכו' ע"ש ובפרש"י. ולדברי הר"ן מאי מהני הא עכ"פ כיון דאין האחיות מקודשת לו יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ יכול לבטל המקח מהנכריות נמי משום דיכול לומר במקח שלם אני רוצה וצ"ע. שוב ראיתי שהרגיש בזה בס' פנ"י. ותמהני על הב"מ שהביא מסוגיא זו לסייע לשיטת הרמב"ן דלשטתו א"צ לדחוק כפרש"י ולא הרגיש דלהר"ן אין מרפא אף בפרש"י וצ"ע. מ"מ נתברר לפנינו דאף לשיטת הר"ן אין כאן בית מיחוש בנ"ד ועוד בלא"ה אינו דומה נ"ד לקני את וחמור ועדיף נ"ד מההוא דר' שמחה במרדכי פ' מי שמת בהקנה בק"ס מטלטלין ומטבע כא' דס"ל לריש דעכ"פ הקנין קיים לגבי מטלטלין משום דעכ"פ אף מטבע בת קנין הוא בשאר קניינים וכאן עדיף טפי דהא באמת קנין כסף בקרקע ג"כ קנין הוא אלא שבעכו"ם ל"מ בלא שטר משום דלא סמכא דעתי' וכן בישראל במקום שכותבין שטר ובעינן שטר עם נתינת הכסף וא"כ עכ"פ גם הכסף קנין הוא ואינו דומה לאת וחמור ולכ"ע מכירת החמץ קיים אלא שלסברת הר"ן ק' לחלק בכך וגם חילק ר"ש אינו לפי סברת הר"ן כמ"ש בס' בית מאיר אלא שכבר כ' דהך דסברת הר"ן אינו בנ"ד ועכ"פ מכירות החמץ קיים וזה ברור ויש מקום לפלפל בש"ס נדרים דכ"ו וע' בס' שעה"מ פי"ב מה' נדרים הלכה יוד מ"ש בשם ס' קול יעקב ומ"ש שם עליו ואכמ"ל. החששא השלישית שבנ"ד הוא משום דהעכו"ם אף שקנה החמץ כיון שלא קנה המקום שהחמץ בתוכה הו"ל חמצו של עכו"ם ברשות ישראל ואחריות על ישראל ובס' מק"ח סי' ת"מ ותמ"ח החמיר מאד בזה באם שלא הקנה לעכו"ם המקום שהחמץ בתוכו אף שקנה העכו"ם החמץ בקנין המועיל אסור החמץ אחה"פ מטעם הנ"ל אלא שדבריו אינם מוכרחים לפע"ד. ומכ"ש בנ"ד וז"ל בס' תמ"ח ואם לא הקנה הרשות שהחמץ בתוכו אף שהקנה לו אג"ק לא מהני כיון דאחריות על ישראל כיון שעומד ברשות ישראל והעכו"ם חייב לו מעות הוי כמו משכון ובההוא הנאה דתפוס ליה אזוזי הוי ש"ש ואף דאין שומרים לעכו"ם מ"מ במשכון אף בעכו"ם הוי ש"ש כמ"ש הרמב"ם ס"פ ה' האומנין עכ"ל ודבריו תמוהים דדוקא לטעמא דשמואל דהו"ל כאלו פירש שאם יאבד המשכון יפסיד החוב הוא דקאמרי התוס' דאף במשכון של עכו"ם חייב הישראל באחריות מה"ט דלאו מדין שומרים הוא. אלא מדין תנאי הוא וכל תנאי שבממון קיים וכ"ה בתוס' ס"פ שבועות הדיינים. אבל משום ההוא הנאה דתפוס לי' אזוזי פשיטא דהך הנאה לא עדיף מאלו נתן לו העכו"ם שכר שמירה מכיסו דודאי הנאה הוא ואפ"ה פטור הישראל מאחריות דרעהו כתיב וכ"כ התוס' להדיא בשבועות ומהך טעמא דשמואל א"א לחייבו בכ"ד דהא לא נתן לו העכו"ם החמץ בפי' בתורת משכון שנאמר דהו"ל כאלו פירש ולא גרע ממשכון שלא בשעת הלואתו כמבואר בהג"א ס"פ האומנין ובד"מ לטור ח"מ סי' ע"ב. דלא שייך הך דשמואל. ועוד דהא הך דשמואל ספיקא היא והפוסקים דפ' כר' יוסף ל"ל דשמואל וממילא בענין חמץ שעה"פ יש להקל. אלא שצ"ע לשיטת התוס' והרא"ש בכ"ד דטעמא דהוי ש"ש משום דר' יצחק הוא משום בההוא הנאה דיכול לקדש בו האשה וא"כ בישראל שהלוה לעכו"ם ע"ח אמאי עובר לר"מ ולרבנן דאמרי אינו עובר הוא משום דבמשכון עכו"ם ל"ל דר' יצחק ות"ל דאף אי שייך דר"י וקנה משכון הא אין דין שומרים בשל עכו"ם. וצ"ל דאם נאמר דהך דר"י אף במשכון עכו"ם איתא. א"כ אף שאין הישראל חייב באחריות מ"מ עובר משום דקני ליה כדר"י והוי כשלו. וכ"מ מד' התוספות פסחים ל"א ד"ה שקונה אלא שמד' התוס' ס"פ האומנין לא משמע כן לכאורה וכן משמע להדיא מד' ה"ה פ"ד מה' חו"מ שהיה עש"ה. וכ"מ להדיא בפר"ח רס"י ת"מ וצ"ע. ועכ"פ דברי המק"ח תמוהים עוד כ' בס' מק"ח וז"ל ואפי' אם התנה בפי' שפטור מאחריות מ"מ כיון שידוע שהעכו"ם לא ישלם לו כשיאבד הוי כאחריות אלם עליו דאסור כו' ואח"פ אסור ג"כ