בית שלמה אורח חיים פא

תשובה סב סקאלא יום ד' אדר"ח אייר תר"ד לפ"ק

ע"ד האי עובדא דאתי לקדמנא באיש א' שמכר חמצו לעכו"ם בע"פ. ע"י קנין אג"ק בשטר כנהוג וגם קיבל אדראף והשאר זקף עליו במלוה כנהוג לכתוב בכל שטרי מכירה. ואחה"פ כשבא לידו השטר מכירה מהעכו"ם בחזרה אחר שחזר וקנה החמץ מהעכו"ם ראה ששכח לחתום א"ע על השטר מכירה והחמץ עולה לסך רב שנמצא שם משקים יקרים הנעשים מחמץ ושאל השואל מה דין החמץ הנ"ל. תשובה. הנה זה ברור דהך שטרא לאו כלום הוא כיון שנכתב בכתב יד אחר והבע"ד אינו חתום עליו וגם לא חתמו עליו עדים פשיטא דלא הוי שטרא לקנות ע"י כדמוכח להדיא בש"ס בגיטין פ"ק דמש"ה פריך אשטר מתנה הנעשה בערכאות חספא בעלמא היא: אף שהדבר אמת דלא מרעי נפשייהו מ"מ כיון שאין עדים כשרים בעיקר הדבר לא מהני וכ"כ בס' המקנה לקידושין דכ"ו ומאי דמשמע לכאורה מדברי התוס' בגיטין שם ד"ה חספא להיפוך כבר האריך בזה בס' קצוה"ח רס"י מ"ב בדברים ברורים בביאור דברי התוס' שגם כוונת התוס' כן. וכ"כ התומים באריכות ס"ס מ"ח בביאור הדברים וכיון שכן א"כ מכירת הקרקע בטילה דהא עכו"ם אינו קונה קרקע בכסף לבד רק עם השטר כמבואר ברמב"ם פ"א מה' מכירה ומה' זכיי'. ובש"ע רס"י קצ"ד א"כ יש לחוש לכאורה בנדון החמץ תלתא חשש' כאשר יתבאר. וגם יתבאר לפנינו דרכי היתר שיש בזה לפי קט שכלי: חששא ראשונה אחר שלא קנה העכו"ם הקרקע א"כ לא נקנה החמץ אג"ק ולא בקנין חצר רק בכסף והלא הסכימו רוב הפוסקים דעכו"ם מישראל אינו קונה מטלטלים בכסף אלא שהמ"ב כ' בתשו' סי' נ"ט דדיעבד סמכינן במכירת חמץ בקנין כסף לכ"ע מטעם דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם רק דרחמנא אוקמי ברשותי' לעבור עליו בב"י וההיא כיון דמכר לעכו"ם קודם זמן איסורו גלו בדעתיו דלא ניחא ליה למהוי זכותי' בגוי'. הלכך בקנין כ"ד נפיק מרשותי' לרשות הנכרי ע"כ. והביאו האחרונים לפסק הלכה אלא שלכאורה דבריו סותרים לדברי הרמב"ן במלחמות בשמעתתא דנכרי שהלוה את ישראל שנראה מדבריו שם דמש"ה בעי הרהינו לרבא ולא סגי במעכשיו לחוד. משום דעכו"ם במשיכה קונה דוקא. וא"א לדברי המ"ב הא בחמץ אף למ"ד דעכו"ם במשיכה מהני קנין כסף ג"כ מה"ט כנ"ל. וא"כ למ"ל הרהינו ליקני' בכסף דמי הלואתו. וא"ל משום דבמלוה אינו קונה במקום כסף הא כיון דמעכשיו אמר ליה א"כ מההוא שעתא דהלוהו קני למפרע ולאו מלוה הוא ודוחק לחלק דשאני בההוא דמ"ב דהוי המכירה בע"פ מש"ה הוי גילוי מילתא טפי משא"כ בהך דנכרי שהלוה כו' דמיירי נמי אף בזמן רב קוה"פ דלא הוי גילוי דעת כ"כ דזהו דוחק אלא שאפשר לומר דשאני בהך דנכרי שהלוה כיון דהישראל מתחלה לא החליטו ביד העכו"ם ע"י מכירה חלוטה משעה ראשונה מש"ה לאו גילוי מילתא היא דאם לא היה חפץ בהחמץ הי' מוכרו לחלוטין משעה ראשונה ודברי הרמב"ן במלחמות צע"ק דהרי בתה"א בית ה' סוף ש"ב כ' בשם הרמב"ן דאף למ"ד מעות קונות נכרי קונה בא' משני קנינים או במשיכה או במעות דלא קיי"ל כהך סוגיא דבכורות וא"כ אף אם נאמר דרבא ס"ל כר"י דבישראל מעות קונות וע' בתוס' רפ"ב דבכורות מ"מ למ"ל הרהינו ומ"מ אף אם נאמר דדברי המ"ב כזה אינם מוכרחים דלמ"ד בעלמא נכרי במשיכה דוקא בחמץ סגי בקנין כסף מ"מ כיון דפלוגתא דרבוותא הוא עכ"פ אם נכרי קונה בכסף א"כ בחמץ שעה"פ שהיא קנסא דרבנן יש להקל אף שהאחרונים חלקו על המ"ב במ"ש דרוב הפוסקים ס"ל כרש"י והם כתבו להיפך מ"מ אכתי מידי פלוגתא דרבוותא לא נפיק דהרבה מרבוותא הסכימו לדעת רש"י ומה שגמגם בס' פרמ"ג דכין דבפסח עצמו הו"ל ס' דאורייתא א"כ ל"מ להקל אחה"פ דהוי ס' דרבנן ע"י גלגול ז"א גמגום בנ"ד לפי מה שהסכימו האחרונים ז"ל דאם לא נודע הספק איסור עד אחר שנעשה דרבנן יש להקל. אמנם בס' פרמ"ג כ' להחמיר באם עבר על ס' ב"י לאסור החמץ אחה"פ מטעם אחר דכיון דקנסא הוא דקנסוהו רבנן וכיון דעבר עכ"פ על ס' ב"י קנסוהו רבנן כיון דעבד איסורא. אמנם כ"ל להביא ראיה דהיכא דעבר על ס' ב"י לא קנסוהו. מהך דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דאחה"פ מותר והנה הב"ח כ' דמש"ה נקטו התנא אחה"פ ולא לענין פסח עצמו דבפסח צריך לבער כיון דבידו לפדותו ואח"כ גמגם בזה ע"פ דברי הר"ן דבמחוסר ממונא לא הואיל ובט"ז כ' להתיר אף לכתחלה הואיל ודעתו לשקעו ביד העכו"ם. והאחרונים הראו פנים להחמיר לדינא דהא עכ"פ בפסח עצמו ס' איסור הוא דאולי יכוף העכו"ם לפדותו דע"י התנאי שהתנה הישראל מעכשיו שעבודו דעכו"ם משאר נכסיו לא פקע דהתנאי התנה הישראל לטובת העכו"ם אבל הברירה ביד המלוה העכו"ם לומר שאינו רוצה שיהי' החמץ נקנה ונחלט בידו רק שיפרע הישראל החוב ובס' מק"ח האריך בזה והביא סמוכים מדברי הש"כ סי' ע"ג ומדברי המג"א סי' תמ"א ודבריו נכונים למעיין והנה בתשו' צ"צ סי' ס"ט השיב על קו' חתנו הגאון בעל עה"ג שהק' על הרשב"א בביצה ס' טריפה שכ' דלא הוי דשיל"מ משום שאין המתיר עתיד לבוא בודאי ות"ל דבטלה ממ"נ אם אסורה הוא לא הוי דשיל"מ ואם מותרת הוא א"צ ביטול והשיב הצ"צ שם וז"ל האמת הוא אפי' אם תימצא התרנגולת אח"כ שלא היתה טריפה כו' מ"מ האי דאוכל ביצתה בעוד שהיתה בס' איסור קודם שנודע היתרא עביד איסורא ולא פקע מיני' האי איסור אפי' כשתמצא אח"כ שלא היתה טריפה מעיקרא דאיהו מיהו איסורא עביד ואלו עביד כה"ג היכא דאיקבע איסורא כגון שהיה ב"ח א' חלב וא' שומן ואכל א' וא"י איזה אכל חייב א"ת ול"א דלמא שומן אכל ומייתי חולין לעזרה דזה עצמו הוא האיסור שאכל ס' איסור וע"ז חייבה התורה בקרבן ואפי' אם יוודע לו אח"כ שאכל שומן ל"א למפרע שהביא חולין לעזרה דכיון שעבד איסורא ואכל ס' איסור ולא ידע חייב להביא קרבן וכו' וע"ש באריכות. ונלע"ד להביא ראיה לדברי הצ"צ מש"ס יבמות דל"ו ע"ב וע"ש ברש"י דיה תנא וד"ה באיסור וד"ה אבל וקצ"ע לפ"ז בדברי האחרונים סס"י קפ"ה (א) וא"כ בעכו"ם שהלוה לישראל ע"ח כיון שבפסח הי' חייב לבערו מחשש ס' בל יראה וכנ"ל והוא השהה אותו ועבר על ס' ב"י ואף שאח"כ נשקע החמץ ת"י העכו"ם דהעכו"ם לא כפאו לפדותו וקנהו העכו"ם בתנאי דמעכשיו ונעשה של העכו"ם למפרע עכ"פ איסורא דעבד עביד ואמאי לא קנסוהו רבנן לאסור החמץ אחה"פ אלא ע"כ דבס' ב"י לא קנסוהו רבנן אלא שלדברי הח"י בסי' ת"מ שסובר דבחמץ של עכו"ם שתחת הישראל וקיבל הישראל אחריות דאינו נאסר אחה"פ אף שהישראל עבר על ב"י מ"מ גוף החמץ הוא של עכו"ם וא"כ היה לכאורה מקום לדחות ראיה, זו מ"מ ע"כ הח"י מודה בזה שלא היה תיכף אח"פ מוחלט של עכו"ם דאל"כ נדחו דבריו מדברי הרא"ש שם כאשר נבאר לקמן ובזה נלע"ד להביא סמוכים לדברי הרמב"ם שפ' דחמץ של ישראל שע"ע הפסח אסור אף שהניחו שוגג או אונס וה"ה וכל האחרונים נלאו למצוא פתח מאין הוציא הרמב"ם דינו וע' בתשו' נו"ב מ"ק סי' י"ט ולפי הנ"ל א"ש דהרמב"ם הוציא דינו מסיפא דמתני' דישראל שהלוה לעכו"ם אחה"פ אסור בהנאה והנה אף אם נאמר כדעת הב"ח והט"ז דאף בפסח מחיוב לבערו וכ"כ רש"י להדיא הביאו הט"ז מ"מ הוא רק ס' איסור דשמא לא יפדנו העכו"ם אח"פ ונמצא עובר למפרע וא"כ כשאנו אוסרים אח"פ לא מטעם שעבר במזיד ס' איסור דהא על ס' ב"י לא קנסו אע"כ דקנס הוא משום דכיון דהעכו"ם לא פדאו אח"פ איגלאי מילתא למפרע דעבר על ב"י והא אח"פ אין זה ביד הישראל שיפדנו העכו"ם ואנוס הוא ומזה ראיה דאף באונס קנסו. אמנם לדעת המג"א שם דבפסח אינו חייב לבערו ולישנא דמתני' מסייע לו דנקט הדין על אח"פ א"כ דברי הרמב"ם מפורשים במתני' דהא זה אונס גמור היא דבפסח לא היה צריך לבער ואח"פ כשלא פדאו העכו"ם אנוס היא ואעפ"כ אסור בהנאה לאח"פ וש"מ דאף באונס קנסו והנה האחרונים תמהו על המג"א מדברי רש"י ד"ה הגעתיך שהביא הט"ז שמבואר שם כמ"ש הט"ז וגם מצד הדין הוא תמי' דכיון דס' איסור דאורייתא הוא שמא לא יפדנו העכו"ם ויעבור למפרע בב"י פשיטא דצריך לבערו קודם פסח ובס' א"ר כ' ליישב ד' המג"א דמיירי שבטל קודם פסח החמץ. ובזה א"צ לבער ואף דבשאר חמץ צריך ביעור מדרבנן אף שביטל מ"מ בחמץ זה שעדיין היא ברשות העכו"ם דשמא יפדנו מהני ביטול וא"צ ביעור אף מדרבנן וצ"ל דאעפ"כ אח"פ כשלא פדאו העכו"ם כיון דאיגלאי מילתא למפרע דעבר אדרבנן קנסוהו ואסרו החמץ. והנה בתשו' האחרונים האריכו באם יש תרתי לטיבותא שביטל וגם הי' אנוס על הביעור אם החמץ אסור אחה"פ ועיין בתשו' תוה"ש ובנו"ב ולפי הנ"ל הדבר מוכרח דאף תרוייהו יחד לא מהני דהא כבר כתב דמלישנא דמתני' דנקט הדין באחה"פ ש"מ כדברי המג"א דבפסח עצמו א"צ לבער וע"כ בביטל מיירי כדברי הא"ר הנ"ל ואפ"ה כשלא פדאו העכו"ם קתני במתני' דאסור לאחה"פ. ומזה מוכח דאף בתרתי לטיבותא אנוס וגם ביטל אסור החמץ לאחה"פ. שוב עיינתי בחי' הרמב"ן בפ' כ"ש דל"א בשמעתתא דחנות של ישראל דגרס בגירסת ר"ח דחנות ומלאי של עכו"ם ופועלים ישראלים דחמץ שנמצא שם אח"פ אסור בהנאה וה' הרמב"ן וז"ל שמא מיד פועלים ישראלים נפל קוה"פ ואין בעל החנות זוכה בו כו' משום מציאה שהרי שנינו מצא בחנות הרי אלו שלו וכיון שאין בעל החנות זוכה בו אלא הרי הוא של מוצאו כל זמן שלא זכה בו אדם ברשות הבעלים הראשונים היה עומד ול"מ למ"ד בס' נדרים הפקר כמתנה כו' דהו"ל חמץ של ישראל. אלא אף למאן דל"ל הכי הכא גזרינן ובודאי דהא מתניתא כר"ש כו' וש"מ דכי קניס ר"ש בחמץ של ישראל שעה"פ לאו דוקא בעבר עליו בב"י וב"י. אלא בין

שוגג

**((א) בודאי כוונתו למ"ש הרמ"א שם והאשה אין צריכה כפרה ואם שמשה שלא בשעת וסתה וכו' משמע דמקודם איירי בשימשה בשעת וסתה ואפ"ה אינה צריכה כפרה אולם עיין בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' פ"ה שפי' גם דברי הרמ"א דקודם דמיירי שלא בשעת וסתה אכן עכ"פ לשון הנו"ב שם בד"ה דע שכתב על אשה שיש לה וסת ואם זו שמשה ומצאה אח"כ על עד שלו אפילו בדקה לפני תשמיש הוא והיא צריכין כפרה משמע דאם לא מצאה כלום א"צ כפרה אלא די"ל דא"צ כפרה בקרבן אבל עכ"פ צריך תשובה כמ"ש בספר תוה"ש סי' קפ"ד סק"ג בשם הש"ד. וכן מצאתי בהדיא בתוס' סוטה דכ"ח ע"א ד"ה מה ת"ל וז"ל די"ל הכתוב אסרה קודם שתייה כאלו היא ודאי ואע"ג דליכא מלקות כדמוכח בפ"ק דיבמות מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא ואפי' אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ס' שומן ואכלו ונודע שהיא שומן אע"ג דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמיר כחייבי עשה מכ"ד ובעיקר הדין אם קונסין אה"פ בעבר על ספק בל יראה עיין בתשו' ב"א חאו"ח סי' מ"א כ' דאפי' למאן דמחמיר דוקא בספיקא דמעשה ולא בספיקא דפלוגתא מש"ה בנועם לשונו.)**