בית שלמה אורח חיים פ

אלא לאחריהן וכוונת הש"ס בעירובין נמי מזה דא"א דיש בכה"ג איסור תחומין נהי שענשן הקב"ה לטרוח אותן בטרחת הגוף אבל איך אפשר שענשן בעונש שיעברו עי"ז איסור תחומין בכל שבת גם מה שעלה על דעת כת"ה שלשטת החולקים ע"כ מדרבנן הוא דמייתי הש"ס הוא תמוה דמאי הוכחה וקושיא מישראל במדבר לענין תחומין דרבנן. וכת"ה הביא ראיה וסמך מתוס' עירובין ד"ה ד"ה שפרצתו נראה שכיון לפי' הרש"ל שם אבל אינו ענין לכאן גם דברי מהרש"ל תמוהים שם ועיין במהרש"א ואם הי' מפורש בתורה להיתר הי' א"ל ע"פ דברי הט"ז בא"ח סס"י תקפ"ח וביו"ד רס"י קי"ז ובריש ש"ע ח"מ והבאתי ראיה לדבריו מתוס' יבמות ד"כ ע"ב ד"ה א"ה ומתוס' ב"מ דס"ד ע"ב וד"ע ע"ב אמנם הא אינו מפורש ההיתר בתורה רק שידעינן שודאי הי' ניפנין חוץ לתחום ע"כ אא"ל כד' כת"ה ובאמת הרמב"ן בנימוקיו ספ"ק דעירובין הרגיש בזה לשטתו דמאי מקשה בדנ"ה הא תחומין אף י"ב מיל מותרים מה"ת וניחא לי' דמקשה מר"ע וסייעתו דסברי תחומין דאו' ומוכח דיושבי צרופין כיושבי העיר דמי ומיני הו נשמע לרבנן. ואמנם לתרץ קושיות כת"ה לשטת הרמב"ן וסייעתו מאי מייתי הש"ס הך דותניא לקושייתו אי בעינא אמינא דאגב דהוצרך הש"ס להביא הך דותניא ביומא הנ"ל לענין שאמר הקב"ה אני מטריח אותם כו' ג"פ אגב גררא מייתי הך דותניא נמי הכא וכן מצוי בכל הש"ס לבקי קצת. אמנם ע"ד חידוד קצת י"ל בא"א דהנה הסוברים דתחום י"ב מיל הוא מה"ת כהירושלמי ע"כ ילפי מאל יצא איש ממקומו כמ"ש הרי"ף והרא"ש ספ"ק וז"ל ומי"ב מיל ולמעלה לוקה עליהם לדברי הכל כדכ' אל יצא איש ממקומו והיינו י"ב מיל כנגד מחנה שכינה ע"ש. אבל הרמב"ן בנימוקיו שם כתב וז"ל שאא"ל שהכתוב מזהירן שלא לצאת ממחנה ישראל שהוא ג' פרסאות שהמחנה כעיר גדולה דמי ומהלכין את כולה וחוצה לה בתחומי שבת כדאמרינן לקמן מתיב ר"ח ויחנו וגו' ואמר רבב"ח וכו' ותניא כשהן ניפנין כו' ומתרץ רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתי' ע"פ וגו' כמאן דקביעי להו דמי לומר שהמחנה כעיר וא"ת דשיעור מקום בלבד גמרינן שהוא כמחנה ישראל ג"ז לא מחוור עכ"ל הרמב"ן נמצא דאי הוי אמרינן דדגלי מדבר כיושבי צרופין דמי שפיר הוי ילפינן מאל יצא איש ממקומו לתחום י"ב מיל שהוא מה"ת וא"כ שפיר פריך הש"ס מדגלי מדבר ושפיר מייתי הך דתניא להוכיח שהלכו לפנות י"ב מיל ואם נאמר דכיושבי צרופין דמי ודאי כ"ע הי' מודי שהוא מה"ת מהך דאל יצא איש ממקומו אבל להמסקנא דכיון דכתי' ע"פ וגו' כמאן דקביעי דמי א"כ אא"ל דאל יצא איש ממקומו קאי על מחנה ישראל דבעיר גדולה דמי ומהלך את כולה וע"כ שפיר סברי הרמב"ן וסייעתו דאין לתחומין עיקר מה"ת ודוק כי נכון הוא: שלמה במוהר"י חופ"ק הנ"ל. אחר כותבי מצאתי בתשו' ב"ח החדשות סי' ז' כ' וז"ל לפי שנ"ל ראיה ברורה מן התלמוד פ' כיצד מעברין דתלמוד שלנו נמי ס"ל כהירושלמי שהביא האלפס ספ"ק דעירובין דאסור מדאו' ע"ש ובודאי כיון להראי' הנ"ל וכ"כ בקו"א שם ואחר כמה שנים הגיע לידי ס' שעה"מ. וראיתי שבפכ"ז משבת האריך והביא ראיה זו ולענ"ד אינו קושיא על החולקים מטעם שכתבתי למעלה

תשובה ז סקאלא יום ג' יוד ניסן תרט"ז לפ"ק

את חג המצות יחוג בחדוה ודיצות הוא כבוד אה' ידידי הרבני המופלג השנון האברך מ' יהודא ליב נ"י בק' זאלישטשיק

מכתבו קבלתי וע"ד אשר שאל במי דבש של פסח שהושם קוה"פ בכלים שהוחזקו בהם יי"ש לפני כמה שנים והמ"ד נשתהא בהם כמה ימים אם לסמוך אתשו' ח"צ סי' ע"ה דמתיר לענין חמ"פ וד"ח אם לא נשתמש בהכלי תוך יב"ח וה"ה לענין חמץ בפסח עכ"ד הנה לדעתי ק' לסמוך על הח"צ מחמת תשו' הרשב"א ח"א ס' תקע"ה שכ' בפי' דלא מהני ישון אלא בכלי יין וע"ש שרוצה להביא ראיה מפינכא דר"א בחולין דקי"א דתברא ודחה דאולי משום שלא ישתמש בה קודם ומ"מ להלכה מסיק כן וכתב מיהו ביין דוקא סברא שכלה הלחלוחית ע"ש ואף שטעמו אינו מובן לכאורה י"ל דסובר כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קל"ה סקל"ג לחלק בין יי"נ לשאר איסורים והרואה יראה שהח"צ העלים אז עין מתשו' הרשב"א הנ"ל בכל דבריו וקצרתי. ואם נאמר דכוונת הרשב"א לחלק בין אם נבלע בצונן ובין אם נבלע בחמין כמו שחילק בתשו' פמ"א מ"מ יפה כ' מעל' דיי"ש חריף ביותר והוי כתשמישו בחמין וכ"כ סברא זו בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' ס"ז לענין כלי שהי' בתוכו כבוש יי"ש של נסך דאף להאומרים דביי"נ אף אם נכבש בכלי מעל"ע אינו אוסר רק כדי קליפה מ"מ ביי"ש שהוא חוזק וחריף מאוד אוסר בכולו וגם הח"צ לא כתב להקל בכלי שנבלע בו יי"ש דאולי אין טעמו נפגם גם אחר ימים ושנים ואף שהמ"א סי' תנ"א בסק"מ לא למד להחמיר בכלי יי"ש שאב"י רק מיי"נ וביי"נ גופי' מהני ישון יב"ח וגם במג"א סי' תמ"ז ססקכ"ה לא נסתפק להחמיר בכלי יי"ש רק מטעם דאפשר יי"ש דמי ליי"נ דלא מהני בו מה שאב"י וא"כ י"ל דיו לבא מ"ה להיות כנדון דמהני בי' ישון יב"ח מ"מ כיון דהא דל"מ בכלי יי"נ מה שאב"י הוא מסברא כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל י"ח סי' ואו משום דהיי"נ משביח בתוכם ועיין בתה"ד סי' ר"א א"כ י"ל דביי"ש שהוא חריף יותר אף ישון יב"ח ל"מ מה"ט ובלא"ה יש לדחות ראיית הח"צ ולחלק בין יי"נ לחמץ דכמה קילות הקילו ביי"נ משא"כ בחומרא דחמץ עיין מג"א סס"י תנ"א סקמ"ט ובמנ"י כלל פ"ה סקי"ב ואף אם הושב יין לתוך כלי יי"ש קוה"פ ושהה בתוכה מעל"ע הייתי מחמיר מלשתותו בפסח אף שמעל' כ' דפשוט לו להיתר בזה מכח דברי הפמ"א הובא בשערי תשובה סס"י תמ"ז משום שיי"ש נוטל"פ ביין מ"מ קשה לסמוך ע"ז דבעל או"ח והנו"ב שניהם דעתם להחמיר אף לענין איסור יי"נ בכה"ג כשהושם יין כשר לתוך כלי שהושם תוך כלי הבלוע מיי"ש של נסך דלא הוי נטל"פ עיין תשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' ס"ז וכ"ש שיש להחמיר לענין חמץ בפסח את זה ראיתי להשיב לרו"מ בקצרה מתוך טרדות שונות דברי הדו"ש. שלמה במוהר"י חונ"פ הנ"ל

תשובה סא סקאלא יום ד' כ"ד אד"ש תרנ"ב

שפעת שלום וברכה לכבוד הרבני המופלג החריף מ' צבי דוד נ"י מק' אוסטילא

מכתבו קבלתי. והאריך בשאלתו לענין מכירת חמץ. אמנם תורף שאלתו תלוי שפקפק על מה שנהגו למכור חמצו בע"פ ולהשכיר החדר שהחמץ בתוכו הא מבואר בא"ח סי' ת"ן דאסור להשכיר חדר להניח בתוכו חמץ אם הוא ע"פ או בחוה"פ. ואני א"י שום מקום פקפוק דהא מבואר שם באחרונים דדוקא אם משכירו בפי' לשום בו חמץ אבל בסתם מותר אף שיודע שהנכרי יחזיק בו חן וא"כ אף שמשכיר החדר ומוכר החמץ שבתוכו הא יכול להיות שהנכרי יוציא משם החמץ תיכף ויחזיק שם ד"א וכ"כ הג' בעל נו"ב בנוסח ש"מ שלו שנדפס בתשו' ש"צ ס' יוד וסי' י"א. והרשב"א בתשו' קע"ז שהק' אד' הירושלמי פכ"ש דאסור להשכיר חדר ליתן לתוכו חמץ מש"ס דילן פ"ק דקתני ייחד לו בית א"צ לבער ושם בשכירות מיירי כדאי' התם וע"כ כ' דש"ס דילן חולק אירושלמי היינו משום דשם משמע דייחד לו בית על החמץ וא"כ פי' לו שיחזיק שם חמץ ואפ"ה מותר לש"ס דילן אבל הח"י בסי' ת"ן כ' גם על קו' הרשב"א דלק"מ דמיירי שהשכיר לו סתמא וייחד לו בית היינו להחזיק בו דברים ומטלטלין שלו והוא נתן שם החמץ אבל אין שום פקפק על שטרי מכירות הנהוגין: (א) ואשר הביא ד' המק"ח לפקפק מכח אחריות לשטת רש"י וסייעתו דייחד לו בית ל"מ בקע"א הנה כבר הארכתי בכמה תשו' בזה ואיני רוצה כעת לכפול. אמנם גם המק"ח ל"ק גם בבית שלו ממש. אבל אם הבית אצלו בשכירות גם המק"ח מודה שכיון שהשכיר הבית לנכרי ולא נשאר אצלו שום זכות אין חשש לכ"ע מחמת קבלת אחריות כמ"ש במק"ח בסי' ת"מ בפי'. ומשמע דאף אם גוף הבית הוא של ישראל אחר והטעם כתבתי בתשו' אחרת. אמנם בתשו' ש"צ הנ"ל מבואר דהג' בעל נו"ב תיקן רק להשכיר החדר ולא למכור בכדי שלא יבא לידי מכשול כי לפעמים אין החדר שלו רק בשכירות אצלו לכן תיקן רק להשכיר תמיד משום לא פלוג ע"ש: ואשר הקשה על תו"י ס"פ כירה הנה בלא"ה ט"ס שם במ"ש ומש"ה מוקי מתני' כר' יוסי וצ"ל כרבנן אמנם בל"ס שבשיבוש נדפסו כל הדברים כי הם אות באות מ"ש התוס' ועוד דאיכא למימר כו' אלא מחמת שנפל ט"ס כר' יוסי במקום כרבנן סברו המעתיקים או המדפוסים הראשונים שהוא חדשות שלא כתי' התוס': ואשר נתקשה בד' רש"י בסנהדרין דצ"ה ע"ב בד"ה ה"ג ויצא מלאך כו' כבר פי' כוונת רש"י שם הרי"ף בעין יעקב אמנם גם לפירושו צ"ע דשמא פירכת הש"ס הוא מדכ' בסיפא דקרא וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים אף שע"כ לאו כלם ממש דהא כ' וישכימו בבקר. אלא דלק"מ דלרוב נמי קרי כל. ע' בש"ס יבמות ריש דכ"ז ובהוריות ד"ג ע"ב ובט"ז א"ח סי' ש"פ ובסי' תקפ"ב סק"ג וע"ש בש"ס לקמן בסמוך. להכי שפיר פריך אברייתא דקתני שהי' מאתים וס' רבוא וא"כ לא מתו רק מעט יותר מחלק עשירית. ומחמת שלבי בל עמי לא יכולתי להאריך יותר ושלום כנפשו ונפש הדו"ש שלמה במוהר"י זללה"ה

**((א) זאת צריך לדעת אודות היורה שמשכירין בהגראלני' אף שמבואר במק"א סי' ת"נ במחודשים סקי"א דאם משכיר ב' או ג' ימים קודם פסח מותר וכ' כן שם המ"א ולפע"ד צ"ע כי המ"א לא כ"כ רק בסק"ו לענין בית אם משכירו בפי' להשים בו חמץ דאסור משום משתכר באה"נ לזאת אם משכירו על כמה ימים קודם פסח נחשב השכר לשעת היתר אבל הכי דאין אסור משום השכר רק משוה דרוצה בקיומו שלא יתבקע הכלי אף אם משכירו גם על קודם פסח מאי מהני והנה העט"ז הביאו הבה"ט כ' להתיר בג' או ד' שבועות קודם פסח וגם חילוק זה צ"ע ואפשר דהמק"ח אזיל לשיטתו דמבאר בביאורים דהעיקר היא משום השכר עש"ה אבל באמת תמי' היא בעיני דהא בעצמו בנה"מ סי' ש"ט פליג על הש"ך שם וכתב. דהמרדכי מיירי דוקא בהתנה שישלם כשעת השכירות אז א"צ לשלם השכר ועיין מזה באורך בתשו' בית אפרים וביארתי זה בהגהותי לקמן סי' ע"ח באריכות וא"ל דמיירי בענין שכ' התומים כמו שהבאתי דבריו בהגהותי שם אבל זה דוחק שוב ראיתי בש"ע של הרב בעל התניא ז"ל שביאר כן בהדיא דאף קודם פסח כמה ימים אסור בזה לכן היטב בעיני נוסח השט"מ של אאמו"ר הג' ז"ל שכ' בהדיא דמפורש הותנה עם הערל השוכר שבאם יתבקעו היורות תוך משך זמן השכירות דחל ההפסד על השוכר וצריך לתקן אותם ואעפ"כ לא ינכה כלים מתשלומי השכירות ובזה יצאנו מידי כל פקפוק.)**