בית שלמה אורח חיים עו

דליכא ודאי גזל רק חשש גזל מש"ה כל שאינו מצוה בעבירה מותר גם לברך עליו וא"כ בנ"ד נמי כיון שא"י בודאי שהטלית גנוב כל שיש יאוש וש"ר מותר גם לברך עליו. אמנם אכתי ספיקא הוא מחמת שני דעות הנ"ל כמו שהעיר כ"ת והנה לפמ"ש התוס' בסוכה ד"ט דמה"ב לא הוי רק דרבנן היה אפשר להקל בספק. אמנם מד' התוס' בגיטין דנ"ה וב"ק דס"ו מבואר דס"ל דמה"ב הוי מה"ת ועוד דאף אם נאמר דמה"ב הוי רק דרבנן מ"מ הא ציצית גזולין הם פסולין מקרא דועשו להם ציצית משלהם. וא"כ הוי סד"או. אמנם נראה להכשיר מספק דממ"נ אם נאמר שהוא באופן שלא קנאו ביאוש וש"ר א"כ הטלית הזה מה"ת פטור מציצית כיון דלאו דידי' הוא כדין טלית שאולה ואף דגם טלית שאולה אחר ל' יום חייב מדרבנן מפני שנראית כשלו עכ"פ כיון שאינו חייב רק מדרבנן שוב הוי סד"ר ולקולא וזהו עצה נכונה אלא שע"ז לבד לא הייתי סומך דכיון שהכריע רמ"א בח"מ סי' שנ"ו כד' הרא"ש וסייעתו דשינוי רשות ואח"כ יאוש ל"ק קשה לדין ד' הרמב"ם והש"ע לספק כמ"ש האחרונים אלא שבלא"ה כיון שאין כאן רק מצוה דרבנן כנ"ל בלא"ה יש שני דעות בראשונים רפ"ג דסוכה ובש"ע תרמ"ט ס"ה אי בדרבנן חיישינן למה"ב (א) אף דגם שם כ' רמ"א דהכי נהוג להחמיר מ"מ בצירף שני הדיעות וגם כיון דלא ידעינן בבירור שהוא גנוב ודאי שהוא רק ספיקא מכל הנ"ל ובדרבנן הוי סד"ר ולקולא ואף דשני הדעות הנ"ל הם רק לענין מצוה ה"ב אבל לא לענין דועשו להם משלהם י"ל דדוקא בדאו' פסלינן מה"ט ולא בדרבנן כמו בלולב שאול **(דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממונו אבל היכא דגוף המצוה עושה חבירו אלא דהיא מסייע לו בדדר דקיי"ל דאין כופין אותו רק לסייע אבל לא בהפסד ממון כמש"כ בתשו' הרא"ש הנ"ל והכי נמי בסתם ל"א ניחא ליה וכו' רק באופן היכא דלא יהי' הפסד כלל דאז כיון דכופין אותו אמרי' ג"כ ניחא לי' כו' כמש"כ הרא"ש בפ' כ"כ ובתשו' תה"ד ולדעתי דבר זה מפו' בתו' פסחים ד"י ע"ב ד"ה בממוני' לא אטרוחוה רבנן פי' הכא דוקא דשמא יוציאנה או יאכלנה אבל היכא דאיכא חמץ אמר לעיל ד"ד דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' עכ"ד הרי לך בהדיא דהדמיון הנ"ל היא אמת דהיכא דלא אטרוחוה רבנן בממונו ל"א ג"כ בסתם ניחא ליה וכו' ובזה מיושב מה שראיתי בתשו' ח"ס חא"ח סי' ב' שהביא קשיא בשם ח"א שהקשה על הכ"מ סוף ה' נחלות דכ' דטעם הרמב"ם דמי שנשתטה נותנין צדקה עבורו דהוא משום דניחא לי' וכו' והקשה דלפי תי' המ"א גם לפי' תי' המרדכי אינו מכוון דברי הכ"מ הנ"ל ולדברינו לק"מ דהא כופין על הצדקה להכי אמרינן ג"כ דניחא ליה כו'. ובזה ראיתי בקו' הג' רמ"ז בן הג' בעל ישועות יעקב באו"ח סי' תקפ"ו דהקשה על הא דשומר אבידה הוי ש"ש משום פרוטא דר"י והא אמרינן ניחא לי' לאינש וכו' ותי' מדעתו ע"פ סברא זו דאמרו דעוסק במצוה פטור ממצוה וא"כ אינו מחויב לעשות המצוה בכה"ג ל"א ניחא לי' וכו' אולם לכאורה דבר זה צ"ע מסוגית הש"ס בכורות דנ"ח דאי' שם דלהכי מחזיק אינש הבהמות עד הגורן כדי לעשרם והא תנן עד שלא הגיע הגורן מותר למכור וא"כ אינו מחיוב במצוה כלל ואף דלפעמים יהי' לו הפסד מזה אעפ"כ אמרינן דשיהה אותם עד הגורן משום דניחא לי' וכו' אלא דבאמת קושיא זו יישב רש"י ז"ל במתק לשונו מצוה להתעשר וליעשר והוא אע"פ דאינו מחיוב במצוה זו ויכול לשחוט ולאכל ואין כופין עלי' מ"מ כיון דבמצוה זו יש בה סגולה דמעשרת שוב ניחא לי' וכו' אך שוב יקשה קושיית הג' הנ"ל גבי פרוטה דר"י דמאי הנאה יש לו בזה דפטור מפרוטא הא בצדקה ג"כ כתיב יברכך ד' אלקיך ואף דבזה פליגי הפוסקים ריש ה' צדקה אם בצדקה מותר לנסות כמו במעשר עיין בטור וב"י וברמ"א שם מ"מ כתיב בפי' דהוא מברכת ולהכי השוו התוס' בחולין דק"ו מצות צדקה למעשר שמתן שכרה בצדה וכן איתא בגיטין ד"ח אם רואה אדם שמזונותי' מצומצמים ועשה בהם צדקה וא"כ תעיר הקושי' הנ"ל וכאשר נחפשה דרכינו נראה דלזה כיון רש"י ז"ל בלשונו הזהב נדרים דל"ג ע"ב שכ' פרוטה דר"י ל"ש דל"ש כה"ג דלהוי שביק ולא יהב פרוטא לעניא משום אותה מצוה והיא מטעם הנ"ל והנה הפ"י בב"מ דכ"ט המציא זה מדעתו ואחר כך מצא. זה בתוי"ט וכתב והנאנו מאוד שכוונתי לדעתי וכמה הי' שש ושמח אולי הי' נודע לו אז שכיון לדברי רבינו רש"י ז"ל, וע"כ דשאני גבי אבידה דלהוי כש"ש כיון דאי בעי הי' נהנה מזה אף דאין רצונו בכך כמש"כ התוס' והרא"ש בנדרים שם לחלק בין מודר הנאה למשיב אבידה לשיטתם עשיה ובש"ך ח"מ סי' רס"ז. שוב ראיתי שכ"כ בהדיא בספר תורת השלמים תשו' ט"ו וז"ל דהא משמעות הש"ס והפוסקים דאף. דפטור מליתן פרוטה לעניא מ"מ אם היא נותן זכור לטוב אלא ודאי דאין בכך כלום דכל שאפשר לבא לידי הנאה ש"ש מקרי כו' ע"כ

והנה עוד אחת יש לעורר בזה מהא דנדרים דל"ו איבעי' להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות היא לו ל"צ דעת או דלמא מצוה דילי' וניחא לי' למעבדי' ופי' הרא"ש ביותר הוא חפץ בחסרון ממוני' ממה שיעשה אחר מצותו כו' והנה הרמב"ם בה' תרומות פ' דאין צריך דעת וקשה טובא מהאי סוגיא דפסחים דאמרינן ניחא לי' כו' וראיתי בספר נדרי זרוזין שהקשה כן וסיים בצ"ע והיא תמי' עצומה לכאורה ומצאתי לא' קדוש מדבר הוא הגאון בעל מחנה אפרים בה' צדקה סי' יו"ד שכ' וז"ל וכמה דיו נשתפכו ע"ז היכא אמרינן ניחא לי' כו' ואני בע"ד בלמדי מסכת נדרים דקדקתי מאותה סוגיא דהתורם משלו על של חבירו דכי אמרינן הכי היינו במצוה דרמי' עלי' ובמק"א הארכתי ע"כ לא זכיתי לאורו ואם כי סברתו חביבא עלי כי ב"ה כיוונתי בזה לדעתו והחזקנו אותה במסמורת בדברי התוס' והר"ן פסחים כמו שהארכנו בזה למעלה אולם מה שנראה מדבריו שבזה מיושב הסוגיא דנדרים לא זכיתי להבין כלל דאדרבה עיקר מצות תרומה היא על הבעלים כמ"ש כן תרומו גם אתם מה אתם לדעתכם וחשבתי בכוונתו ע"פ דברי רש"י בגיטין דמ"ז ד"ה מדאורייתא דכ' דבמעשר לא רמי' המצוה אלא א"כ אכלן או מכרן דמשתרשי לי' ודברי רש"י הללו אשתמוטי להט"ז ביו"ד סי' א' ס"ק י"ז וכבר הרגיש בזה בשו"ת טוב טעם סי' י"א ובזה הי' אפשר ליישב מה דהקשה בתשו' הנ"ל על דבר רש"י הנ"ל מסוגיא דנדרים דאמרינן מצוה דילי' וניחא לי' למעבדה די"ל דזה היא באמת הבעי' בש"ס אי הוא מצוה דרמיא עלי' ובזה בודאי אמרינן דחוב הוא לו דניחא לי' וכו'. או דלמא היא מצוה דלא רמי' עלי' להכי ל"א דניחא לי'. אולם לפי מה דהוכחנו לעיל מסוגיא דבכורות דבתרומה ומעשר אף במצוה דלא רמי' עלי' ואין כופין עליהם אפ"ה אמרינן ניחא ליה כמ"ש רש"י מצוה להתעשר וליעשר נשאר הקושיא מסוגיא דנדרים ועוד ק' ע"ז מבכורות די"א דאיתא שם אר"ה פודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדי' מזה כתבו הקדמונים דאפשטא ג"כ האבעי' דגבי תרומה ולא ס"ל כסברת התוס' שם דבפ"ח לא בעינן דעת, הבעלים עיין מל"מ פ"ד מה' תרומות שהאריך בזה. והביא דעת כמה קדמונים שס"ל הכי ובזה ודאי ק' דאמאי ל"א ניחא לי' וכו' דהא זה מצוה דרמיא עלי' ובכל שעה אחר ל' יום עובר בעשה עיין בכורות די"ג וברמב"ם פי"ב מה' בכורים ה"ו ובכ"מ שם ובש"ע סי' שכ"א והתבוננתי בספרים וראיתי במהרי"ט אלגאזי שהביא דברי הה"מ פ"ד מה' זכיה לענין זכין לאדם שלא בפניו דיש ג' דרכים א' היכא דהוא זכות גמור אפילו לא נתרצה כ"כ כששמע ב) היכא דאיכא צד זכות וצד חובה בכה"ג בעינן נתרצה ג) היכא דהיא חוב גמור בכה"ג אפילו נתרצה כששמע אינו כלום ועפ"ז כתב שם וז"ל והנה לפי סברת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א דס"ל דבעי' דתורם משלו על של חבירו מיפשטא מהא דר"ה בפודה פ"ח של חבירו דכשם דלענין פדיון פדי' כן לענין תרומה תרומתו תרומה נלע"ד דהיינו דוקא כשנתרצו הבעלים כששמעו דכיון דגלי דעתי' אחר כך דניחא לי' נתקיים המעשה למפרע וכו' אבל אם לא נתרצו אח"כ אין תרומתו תרומה ואין פדיונו פדי' דהא ודאי עיקר האיבעי' הוא שמא מצד דניחא לי' כו' חוב גמור מקרי ואין חבין לאדם שלב"פ דבהכי אפי' נתרצה אח"כ ל"מ ואם נפשטה האבעי' דלא הוי חוב גמור מ"מ פשיטא דלא הוי זכות גמור דהא איכא צד חובה דזמנין ניחא לי' למעבד מצוה דלי' כו' ע"כ ובזה מיושב הקושיא דאע"פ דבכ"מ אמרינן ניחא לי' מ"מ עכ"פ קצת זכות היא (וזה היא בהיפך מדברי הט"ז ביו"ד סי' ש"ה דזה חשיב רק קצת חוב דבעלמא איפכא אמרינן ניחא לי' כו') ואיבעי היא רק אי אמרינן דחוב גמור ול"מ אפי' נתרצה אח"כ או כיון דעכ"פ קצת זכות דאפשר דניחא לי' לכך לא הוי כחוב גמור ועכ"פ מועיל אם נתרצה אח"כ ואם כנים הדברים הי' אפשר ליישב בנקל הסתירה מסוגיא דפסחים ד"ד לסוגיא דב"מ דכ"ט דש"ה בפסחים דאין יכול להוציא מעות הבדיקה מהמשכיר מטעם זה דשמא ניחא לי' ובספר אין רשאי להשאיל דשמא לא ניחא לי' אולם כ"ז דוחק ומשמע מש"ס וכה"פ דבכ"ע אין השוכר יכול להוציא מהמשכיר אפי' כשהוא תפוס ומוחזק ועיין בח"מ סי' ש"ט ובאחרונים שם וגם בכל הסוגיא דנדרים ומסתימת הפוסקים משמע דהבעי' דהתורם היא אפי' בלא נתרצו אח"כ לכן חלקי אמרה נפשי דשאני בתרומה דאפי' אם אחר עשה זה המצוה המצוה נקראת ע"ש בעה"ב כה"ג לא ניחא לי' וכו' כמ"ש המח"א בה' זכי' סס"י ז' וז"ל ול"ד להאי דתורם משלו על של חבירו דתורם דכיון דקא מרויח לי' מינח ניחא לי' דהתם לא מפקיע לבעלים ממצוה דגם זה התורם שליחותי' דבעה"ב קעביד וכן האריך בזה בה' שלוחין סי' כ"ה ואע"פ דהיא כ' דפדיון פ"ח לא נקרא המצוה ע"ש הבעלים זה היא רק לדעת התוס' אבל לדעת שאר הקדמונים שהביא המל"מ פפ"ח שוה לתרומה דבשניהם בעינן דעת בעה"ב וכשאחר עושה המצוה מממונו שלא מדעתו המצוה נקראת ע"ש הבעה"ב ולהכי ל"א ניחא ליה לאינש כיון דאין מפקיען ממנו המצוה ואע"פ שהמח"א בה' שלוחין סי' כ"ה כ' דמרש"י והרא"ש בנדרים ל"מ הכי אפשר דזה הוא רק התחלת הבעי' אבל לפי מה דקיי"ל דתרומתו תרומה דנפשטה הבטי' מפפ"ח י"ל דטעמא מש"ה היא דאין מפקיע הבעה"ב מהמצוה אבל בשאר דברים שפיר אמרינן ניחא לי' לאיניש למעבד מצוה בממונו כנלע"ד

(א) ראיתי בזה קושיא עצומה בספרו של חכם אחד מחכמו דורינו על הא בש"ע יו"ד סי' ש"מ סכ"ט הקורע בחלוק הגזול לא יצא ידי קריעה והא מצות קריעה הוא רק דרבנן כמו שכתב הב"י ומבואר בש"ך שם והא המחבר ס"ל באו"ח סי' תרמ"ט כשיטת הרמב"ם דבמצות דרבנן ל"א מצוה הבאה בעבירה והא דהירושלמי שממנו הוציא הרמב"ן בתה"א האי דינא התם קאי לענין קריעה בשבת דאי נימא דלא יצא ידי קריעה לא איתעבד גוף העבירה כדאמרינן בש"ס ר"פ האורג להכי לכ"ע אית בי' משום מה"ב וכמו שחילק כן הרשב"א ביבמות דק"ג אבל לענין חלוק הגזול קשה טובא דדברי המחבר סותמים א"ע והיא לכאורה תמי' עצומה ומה שנלע"ד ליישב ע"פ דברי הגאון מהר' ברוך פרענקיל בהגהותיו לחו"מ סי' ד' שהאריך שם בדברי חכמה להוכיח מדברי הרמב"ם והטור דמי שמשיב הגזילה בעינה ל"מ רשע כלל אבל אם אבדה או שרפה או קרעה ומשיב דמי' נקרא רשע כיון דאינו)**