בית שלמה אורח חיים עה

דמשכחת בזכה מהפקר עכ"ד וזה תימה גדולה דהא רש"י בבכורות ריש דכ"ו כ' דבכור קדוש בלקוח ומתנה שהרי משעה שנולד קדוש ע"ש וא"כ אי נימא כד' מהריט"א הא משכחת בכה"ג דע"כ אינו קדוש משנולד וע"כ דבאמת בכה"ג פטור רק בלקוח ממש גם על קו' מהריט"א לכאורה יפה השיב כ"ת דמשכחת לה שמכר לו הט"ה אלא דלכאורה אאל"כ דא"כ מאי היה ההו"א דיהיה פטור כיון דגוף הבכור הוא של המוכר כמעיקרא. אמנם לפמ"ש בתשו' במק"א בד' הטור סי' שכ"א שכ' דכיון דכהנים ולוים פטורים מפ"ה גם שותפות שלהם פוטר וע"כ טעמו דאף דבזה ל"כ מיעוטא דכל למעט שותפות כמו לענין שותפות עכו"ם כדאמר הש"ס ריש בכורות מ"מ כיון דאימעט שותפות עכו"ם מדכתיב כל מזה ילפינן דכל הפטור פוטר שותפיו וא"כ אם נאמר דלקוח פטור אף שהלוקח יש לו בו איזה קצת שותפות דהיינו הטו"ה היה הו"א דפוטר אלא דבאמת לקוח חייב כיון שנתחייב משנולד. אמנם אכתי אינו עולה יפה ליישב קו' המהריט"א דהניחא למ"ד טו"ה ממון אבל הא קיי"ל דטוהא"מ וא"כ איך משכחת לה לקוחז דכיון דטוהא"מ ליתא במכירה כלל. וע' בהגה"ת רמ"א בח"מ ססי' ער"ו ובסמ"ע שם ובקצוה"ח רס"י ר"ג. אמנם אני תמה על תמיהת המהריט"א דאין התחלה לקושייתו דהא משכחת לה בכור של כהן שנולד לו מעדרו דקדוש בבכורה והיא שלו וכדקתני במתני' ריש מס' מע"ש הבכור מוכרין אותו תמים חי כו' ע"ש ואף דבש"ס ב"ק די"ב ותמורה ד"ז מוקי לה דוקא בבכור בזמן הזה. מ"מ הא משכחת לה אף בזמן שביהמ"ק קיים ובבכור בח"ל כדאי' התם בש"ס עש"ה. ואגב אורחא ראיתי מלתא דתמיהא טובא בביאור הג' מהריט"א פ"ק שהאריך והעלה דגם בכור בהמה טהורה איתקש לבכור אדם וכשם שהכהנים ולוים פטירי מפ"ח מדאיתקש לבכור אדם ה"ה דפטורי מבכור בהמה טהורה והא דאי' במשנה רפ"ב דכהנים ולוים חייבים היינו דהבכור קדוש בבכורה אבל הוא שלהם. והוא תימה גדולה דא"כ למה איצטריך לאוקמי מתני' דמע"ש בבכור בזה"ז וכן ברייתא דמייתי התם בבכור בח"ל ולא אוקמי בכהן שנולד לו בכור בעדרו דבכה"ג ממון בעלים הוא כיון דבהמה שלו פטור מבכורה א"כ אינו מכ"ד מתנות כהונה כלל וכן ברמב"ם פ"א מה' בכורות ה"ז רק שבכור של כהן הוא של הכהן אחר הקרבתו אבל הלוי צריך ליתנו לכהן וכ"כ הש"כ רס"י ש"כ בפי' בשם העט"ז. (א) ועכ"פ הך תוספתא הלכה הוא דבהמת הפקר פטורה מבכורה בכל ענין רק בתשו' עה"ג סי' כ"ה כתב להחמיר מדרבנן. ומ"מ ביש סניף להקל יש להקל כי נראה שבעה"ג לא ראה התוספתא הנ"ל אמנם בנ"ד לא מצאתי מקום להקל וא"ל דכיון שיש ספק אם מצאה העכו"ם או גנבה. ויש להבכור חזקת היתר שהיה חולין במעי אמו והעמידנו על חזקתו כמ"ש התוס' והרא"ש בבכורות ובכמה דוכתי אלא שאאל"כ דא"כ הא ברייתא דמייתי בש"ס פ"ק דב"מ על מתני' דספק בכורות דתני עלה אסורין בגיזה ועבודה וכ"ה ברמב"ם וטוש"ע רס"י שט"ו ואמאי לא מוקמינן ליה אחזקת היתר שממעי אמו ודוחק גדול לומר דמיירי דוקא בספיקא דדינא דל"א בתר חזקה כמ"ש הש"ג פא"ט והמל"מ הט"צ והתב"ש סי' כ"ט משום דבשביל החזקה לא ישתנה הדין דזה דוחק גדול וגם רש"י פי' שם ספק בכורת כגון בהמה שילדה וא"י אם בכרה כבר או לא אלא שי"ל דבכה"ג שפרש"י יש נגד חזקת חולין שממעי אמו חזקה אחרת כנגדו דאוקמי אחזקה שלא ילדה וע"ש בתוס' והרא"ש הנ"ל. אמנם פשטות הברייתא משמע דבכל הספיקות מיירי וע' בהרא"ש בבכורות פ"ב סי' ד' אהא דקתני זכר ונקבה אין לכהן כלום וכ' הרא"ש אלא ירעה עד שיסתאב כו' ובתשו' במק"א הארכתי ליישב אח"כ בא לידי תשו' הג' רע"א וראיתי בסי' קס"ז שדיבר מזה. אמנם אני כתבתי בתשו' בא"א קצת ועכ"פ כיון דל"א בספיקות שבבכורות אחר חזקת זו שממעי אמו בפרט בנ"ד שיש חזקה נגדיות לזו חזקת מ"ק דשל ישראל הוא ע"כ חו"ד שאין להתיר הבכור הזה. ג) השאלה השלישית שאיש א' אמר קודם מותו שלא יקברו אותו בטלית שלו רק בטלית אחר ונתן איש אחר טלית שלו לקברו בו. ואח"כ שאל האיש את אשת המת טעמו ואמרה משום שקנה הטלית מאיש א' המוחזק לגנב ועתה שואל האיש ההוא אם מותר לברך על טלית הזה וכ' כ"ת דבכה"ג דהוי יאוש ושינוי רשות ודאי דמותר לברך. (ב) אך כיון דכאן לא נודע אם בשעה שקנה הטלית אם הוא גנוב שמא אז לא ידעי הבעלים מהגניבה אף שעתה ודאי נודע להבעלים עכ"פ הוי שינוי רשות תליא בשני הדעות שבש"ע ח"מ סי' שנ"ג ס"ג אי שינוי רשות ואח"כ יאוש מהני כמ"ש הש"כ שם סק"ד. אמנם כתב כ"ת דאעפ"כ מותר לברך עליו משום דאלו ידע הנגנב הוי ניחא לי' דניחא לי' לאינש דליתעבד מצוה בממוני' עכת"ד כ"ת. והא ליתא כלל דודאי אנן סהדי שאלו הוי ידע לא הוי ניחא ליה רק שיחזירנו לו כפי שיקיים הוא עצמו המצוה והרי אף ליקח טלית חבירו בתורת שאלה שלא מדעתו אינו מותר רק באקראי ולא בקביעות ואף באקראי אינו מותר להניחו רק במקום שהניח הבעל הטלית טליתו ולא ללקחו למק"א וכ"ש בנ"ד. (ג) גם מ"ש כ"ת בפשיטות דביאוש ושינוי רשות מותר לברך לכ"ע הנה אף שד' המג"א בסי' תרמ"ט סק"ב כן אבל בט"ז סי' כ"ה סקי"ז מפו' להיפך לענין ציצית. אמנם בנ"ד צדקו דברי כ"ת דלכאורה דברי הט"ז צ"ע מן הש"ס רפ"ג דסוכה גבי אוונכרי דמוכח דביאוש ושינוי רשות מותר גם לברך עליו. א"ו צ"ל כמ"ש הח"י סי' תנ"ד וכ"כ השעה"מ בפ"ח מה' לולב דבכה"ג

דאוונכרי

**((א) הרמב"ם בספר המצות מצות עשה ע"ט כתב בהדיא דהלוים אין חייבים בו וגם הרמב"ן במלחמתו השיג עליו בהשגתו על מ"ע על הא דכתב בהלכה זו דאינו נוהג בח"ל ובזה שתק ליה ש"מ דאידוי' אודה לי' וא"כ צדקו לכאורה דברי הרי"ט אלגאזי. שוב מצאתי בתשו' הרא"ש כלל מ"ט דין ב' בסה"ד כתב בהדיא דאין כהנים ולוים חייבין בבכור בהמה טהורה אלא דבאמת כל הרואה יראה דמוכרח לומר ע"כ דט"ס היא בד' הרא"ש האלו מדכ' בדין ג' שם לענין פדיון פטר חמור דכהנים ולוים חייבין בו והיא נגד ההלכה וע"כ דט"ס יש בדבריו מהיפך אל היפך ומצאתי שהרגיש בזו בספר יהושע בפסקים וכתבים וא"כ לפענ"ד הקלישה דגם בדברי הרמב"ם בס' המצות נפל איזהו טעות כי לענ"ד הרבה טעות נפלו בספר המצות כאשר הראיתי לדעת במ"ע רל"ו שכתב ודע שדיני' הקנסות אלו כולם דיני אדם באדם וכן כשהזיקה בהמה את האדם או האדם את הבהמה הנה לא ידונו בהם לקנסו זולת הב"ד הסמוכים בא"י ע"כ והיא נגד ש"ס מפורש בפרק החובל דפ"ד וברמב"ם ה' סנהדרין וטור וש"ע חו"מ סי"א וכבר כתבתי זאת להגאון המפורסים מאור הגולה מהרי"ש אבד"ק לבוב זללה"ה וכתב שהוא תמי' עצומה וע"כ לומר דאיזה ט"ס יש שם כן מוכרח לומר גם בדבריו מצוה ע"ט ודברי אאמו"ר הג' ז"ל שרורין וקיימין. אמנם בעיקר הדין תמה אני על שני גאוני עולם הג' מהרש"ק ואאמו"ר הג' ז"ל שפלפלו בזה ולא הביאו דברי רבינו הרמ"א בתשו' סי' פ"ז שנשאל בכיוצא בזה וסיים וז"ל וכ"ש אם נולד זכר זה בבית גנב או בבית שמשכן דהוי ש"ר ושינוי השם ולכן פטירו ע"כ וע"כ הא דנקט ש"ר קאי רק על בית שמשכן ובבית גנב פטור משום דהוי שינוי השם ובש"ע סי' שנ"ד לא מיירי במבכרת אבל במבכרת הוי שינוי השם דמעיקרא עגלה והשתא פרה ועיין בש"ך רס"י שנ"ג וכן מצאתי בס' זכור לאברהם בחיו"ד אות ב' שהביא כן להלכה בשם הרב מר דודי וצע"ג

(ב) כנראה שגם אאמו"ר הג' ז"ל הסכים עם השואל בזה וקצ"ע בעיני אם לא נדמה טלית של מצוה שבזה"ז לספרים שכתב התוס' בב"ק דקי"ד ע"ב ד"ה המכיר דאפי' בגנב ישראל אין רגילות להתייאש מספרים דסוף יבוא ליד ישראל דאין גנבין מוכרין אותו רק לישראל ולבסוף חוזרין לבעלים ע"ש. וכן מבואר באריכות בש"מ ב"מ דכ"ד בתשו' שאלה להר' יוסף הלוי וכן פ' הרמ"א בח"מ סי' רל"ו ס"ח וסי' רנ"ט ס"ג וצ"ע

(ג) אפשר לקיים קצת דברי השואל ע"פ מה שהביאו האחרונים בשם תשו' שער אפרים סי' ב' (ואינו ת"י) דהקשה על דברי רש"י בסוכה ד"ל בסוגיא דאוונכרי דכ' דגזלי ארעא מישראל והקשה הוא דאם כן אמאי לא נימא ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' וביאורו האחרונים דבריו כיון דב"כ וב"כ כבר גזל העכו"ם השדה מישראל והעכו"ם מוכר לישראל השני א"כ בודאי ניחא ליה להנגזל הישראל שזה הישראל הלוקח מהעכו"ם הגזלן יקיים המצוה דכל שהעכו"ם אנס לגזלן ולא החזיר השדה עכ"פ יקיים הישראל המצוה וז"ב בכוונת ש"א וא"כ גם כאן אפשר לומר הכי אולם ממה שאנו רואין מסתמא דש"ס גבי איונכרי דל"א הכי ואפי' הרמב"ן והרשב"א דכתבו דסתם עכו"ם גזלי שדות מעכו"ם היינו משום הקושיא שהי' קשה להו דבגזילת הישראל הקשה על קושיית הש"ס ולקני' בשינוי השם דהא הוי לי' עכ"פ מצוה הבאה בעבירה אלמא דפשיט' להקדמוני' דלא כסברת ש"א וע"כ לומר דלא ניחא ליה דישראל יקיים המצוה בכדי דלא יקנו ממנו ומשום זה אפשר דישוב הגזילה לבעלים ואדרבה בדבר דאינו ראוי רק למצוה בודאי אמרינן הכי וא"כ צדקו דברי אאמו"ר הג' זללה"ה. והנה בהאי עניינא דניחא לי' לאינש למעבד מצוה וכו' נסתבכו בו קדמאי ובתראי מסתירת הש"ס פסחים ד"ד ע"ב דאמרינן שם גבי שוכר בית בחזקת שהיא בדוק ונמצא שאינו בדוק דלא הוי מקח טעות דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' ואינו מחויב המשכיר להחזיר לו אפי' המעות שנתן בעד הבדיקה כשיטת ריב המפרשים ובב"מ דפ"ט אמרינן לענין להשאיל ספר חבירו מ"ד ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממונו קמ"ל דלא. והנה המ"א סי' י"ד והפר"ח סי' תל"ז כיוונו לד"א לחלק בין הפסד מועט למרובה ולבי מהסס בזה דמאי פסקא הא לפעמים עולה שכר הבדיקה יותר מהפסד לימודו בספר וכל כי האי מלתא וכו'. אולם הקדמונים הריטב"א בב"מ והמרדכי שם תי' דל"א הסברא דניחא וכו' רק דהיא גופא יעשה המצוה בממונו מדעתו אבל שחבירו יעשה המצוה בממונו שלא מדעתו לא אמרינן אבל לענ"ד מד' התוס' פסחים והר"ן שם נראה דלא ס"ל האי חילוקא דתוס' כתב שם דהאי בעיא ביום י"ג איירי דאי בי"ד על המשכיר לבדוק והר"ן פליג עליהם וכ' דאפילו בי"ד על השובר לבדוק משום דלמא אתי למיכל מיני' אלמא דס"ל דעיקר החילוק היא דדוקא היכא דהוא מחיוב במצוה אמרינן דניחא ליה כו' אבל היכא דאינו מחיוב כלל ל"א ניחא לי' כו' אפילו שהיא עבד המצוה מדעתו וסברתם נכונה וברורה ולפ"ז נלע"ד דלא קשה כלל מש"ס דב"מ דאף דמצוה קעביד מה שבסיבתו עושה חבירו המצוה ומהאי טעמא כתב הר"ן בתשו' דהשואל ספר מחבירו פטור מאונסין דאין כל הנאה שלו עכ"פ כיון דגוף המצוה עושה חבירו דהיא הלימוד ורק דהיא מסייע לו שע"י בא חבירו לידי מצוה וזה לא ניחא לי' לאיניש רק היכא דאין בו שום הפסד וסעד לסברא זו אמינא מתשו' הרא"ש כלל סי' ס"ג הביאו הרמ"א בח"מ ססי' רצ"ב דמי שיש לו ספרים כופין אותו להשאיל לחבירו אבל חבירו מחיוב לשלם לו הפחת ואולי במצוה שלו אף היכא דיהי' לו הפסד ממון כפינן לי' עיין ש"ס כתובות דפ"ו גבי פריעת בע"ח מצוה להכי דלענין שהוא בעצמו יעשה המצוה דחזינן דכופין אותו אף בהפסד ממון להכי אמרינן לדעתו בסתם