בית שלמה אורח חיים ע

הרגל שייך שמא ילמוד ממעשיו כאלו דר שם ממש דהא ליתא דשם כיון שדר הנכרי עם הישראל א' בקביעות שייך שמא ילמוד ממעשיו. רק דבחד ל"ג רבנן משום דל"ש דדייר משום דעכו"ם חשודי על ש"ד וכיון שהישראל השני דר בחיצונה או בפנימיות מירתת העכו"ם כמבואר בש"ס דס"ה ע"ב ושפיר שייך שמא הישראל שדר עמו ילמוד ממעשיו כמו בשני ישראלים ונכרי בחצר א' והא שהצריך הרמב"ם ליתן טעם משום שרגל ב' ישראלים ונכרי מצוין שם היינו משום דלולא זאת אף ששייך חששא דשמא ילמוד ממעשיו אעפ"כ לא היה אוסר כמ"ש התוס' שם ד"ה התם דמש"ה פנימי במקומו מותר משום דכיון דע"פ הרוב ל"ש חד דדייר ל"פ רבנן ומה"ט הוא דמוקמינן לה בש"ס התם כר"ע דאמר רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומו דע"י דריסת הרגל הוי נדר שם ואוסר והוי בחיצונה שני ישראלים אוסרין זע"ז ומהני נכרי לבטל עירובן כמ"ש רש"י שם אבל לרבנן אינו אוסר ואף דלא קיי"ל כר"ע בהא כבר כ' בעה"מ שם דהכא משום דירת נכרי החמירו כר"ע גזירה שמא ילמוד ממעשיו וע"ש. וביאור דבריו נראה משום דהכא מדינא אף בלא הא דר"ע שייך שפיר שמא ילמוד ממעשיו משום דנכרי מירתת כדאמר בש"ס ושכיח דדייר רק דאעפ"כ לא הוי אסרי רבנן בחד משום ל"פ כמ"ש התוס' ומש"ה חיישינן בהא לדר"ע ומשוינן כאלו שני ישראלים עם נכרי בחצר א'. אבל לעולם ל"א דכיון שהנכרי יש לו דריסת הרגל דרך חצר הישראלים שיהי' שייך לומר שמא ילמוד ממעשיו עי"ז כיון שאינו דר שם ממש. ואף דעכו"ם הנכנס לשם אכסנאות ברשות עם רגיל לבא אוסר כמבואר בטור וש"ע סי' שפ"ד דשם כיון שרגיל לבא ולכנוס לבית שבחצר לשם אכסנאות הוי כאלו דר שם וכנ"ל וא"כ בנ"ד לא איכפת לן בדריסת הרגל של הנכרים ואף דבנכרי בפנימיות ושני ישראלים בחיצונה, אמרינן בש"ס דה"ה כרבים ואוסר התם טעמא משום גזירה שמא יאמרו דשני ישראלים דרים עמו בפנימיות ואפ"ה מטלטלין בחיצונה בלא שכירות ויאמרו דאין דריסת הרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה או שיאמרו דעירוב של פנימים וחיצונים מועיל במקום נכרי בלא שכירות כמ"ש רש"י שם ובנ"ד ליכא למיחש להכי דהא ידוע דאין תיקון עירובין בשכונה של נכרים לתקן הפרצות אשר שם וגם החשש הראשון שמא יאמרו דאין דריסת הרגל אוסרת ל"ש מה"ט דהא כתב בתשו' נו"ב מה"ת חא"ח סי' ל"ט דל"א דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה אלא בענין שהיה יכולין לערב יחד ולא עירבו. אבל באם לא הי' יכולין לערב מפני הפירצות שבה אף באופן שיכולין לתקן מ"מ כיון שלא תיקנו אין יכולין לערב לכן אינן אוסרין וע"ש שהביא סיוע לדבריו מדברי הריטב"א וחילק כיוצא בו מבואר בש"ע סי' שס"ג סל"א וסי' שצ"ב ס"א ומש"ה ליכא למיגזר דאף אם הי' באמת רגל האסורה במקומה אינה אוסרת בכה"ג ומזה אני תמה על דברי הנו"ב שם שכתב שאף אם הי' יכולין לערב יחד אלא שאלו שלא עירבו עמהם יש בניהם נכרים האוסרים עליהם אינם אוסרים על אלו שעירבו בהיתר שאין בניהם נכרים. משום דבכה"ג נמי מקרי אין יכולים לערב עמהם משום הנכרים שבניהם האוסרים עליהם שאף שיכולין לערב ע"י שכירות מהנכרים לא מקרי יכולים לערב דשמא הנכרים לא ירצו להשכיר ע"ש ודבריו תמוהים שהם נגד דברי רש"י הנ"ל דהנכרי שבפנימית אוסר משום שלא יאמרו שמא דרים עמו ישראלים בפנימיות ודריסת הרגל אינה אוסרת ולפ"ד הנו"ב הא אף אם באמת כן הוא אין דריסת הרגל אוסרת א"ו דכיון שיכולין להשכיר מקרי יכולים לערב ואוסרים אמנם בגוף הדין שבנו"ב שם ביהודים הדרים חוץ לצוה"פ ויש להם מקומת בביהכ"נ שבעיר ויש להם דריסת הרגל ברחוב של יהודים ובאים להתפלל בשבת בביהכ"נ שכ' שפשוט היתרו בכל ישראל שאין אוסרים על אלו שעירבו היושבים לפנים מהצוה"פ מטעם רגל האסורה במקומה נראה לענ"ד טעם ההיתר דהא ת"ק דבמשנה ס"פ הדר דע"ה ל"פ עם ר"ע רק ברגל המותרת במקומה אבל ברגל האסורה במקומה ל"פ כמבואר שם ובש"ס דנ"ט בל"ק קאמר דע"כ ל"ק ר"ע ברגל המותרת במקומה שאוסרת שלב"מ אלא בשתי חצירות זו לפנים מזו דפנימיות לית לה פתחא אחרינא אבל הכא הני נפקי בהאי פתחא והני נפקי בהאי פתחא וקיי"ל הכי בעשו בניהם צוה"פ ועיין בש"ע סי' שצ"ב ס"ו ועיין היטב ברא"ש שם. והארכתי בזה בתשו' במק"א והנה לפ"ז אף ברגל האב"מ נמי אמרינן הכי דכל דאית' לה פתחא אחרינא אינה אוסרת בדהר"ג וראיה לזה דאל"כ מאי מתיב רבינא בש"ס דע"ה מדקתני שכח א' מן הפנימיות ולא עירב שתיהן אסורת טעמא דשכח הא לא שכח שתיהן מותרת אלמא רגל המותרת אינה אוסרת רגל האסורה אוסרת ומאי הוכחה שמא מיירי דהפנימיות יש להם עוד דרך אחר ומש"ה הוא דמחלק בין שכח או לא אבל באין להם דרך אחר אף בלא שכח חיצונה אסורה ור"ע הוא וע"ש בש"ס אלא ע"כ דביש להם דרך אחר אף בשכח דהוא רגל האסורה אינה אוסרת לר"ע ג"כ וב"ש לת"ק דקיי"ל כוותי'. ועוד ראיה דהא אף בחצר שבין שני מבואות קאמרינן בש"ס דמ"ט דאם עירבה רגילה לעצמה וזו שאינה רגילה לא עירבה והוא עצמה לא עירבה דוחין אותה אצל שאינה רגילה משום דכגון זה כופין על מדת סדום וכ"פ הטוש"ע סס"י שפ"ו והרי הדברים ק"ו דמה התם שיש לחצר חלק במבוי ורגילה בו כיון שיש לה פתח נמי לשאינה רגילה דוחין אותה אצל שאינה רגילה שלא עירבה שלא תאסור את הרגילה שעירבה מכ"ש בשאין לה על המבוי רק דריסת הרגל והיא עצמה רגל האסורה במקומה ממש דדחינן אותה אצל מקומה שתצא דרך שם ולא תיאסר כאן ופשוט לענ"ד דכל היכא דאמרינן דדוחין אותה כגון בהך דסס"י שפ"ו הנ"ל וכן בהך דמערבין לרחבה בדנ"ט דקאמרינן הני נפקא בהאי פתחא אין הכוונה שצריכה דוקא לילך דרך פתח זו ואם מברה דרך פתח המבוי של האחרת המותרת אוסרת משום דריסת הרגל כדמשמע מלשון המג"א בסי' שס"ד סק"ג וביותר מדברי המ"ב הנ"ל. אלא נראה לפע"ד דכל שהדין הוא שדוחין אותה אצל הפתח האחרת כיון שמן הדין הפסידה פתח זה לא איכפת לן אף אם עוברין דרך פתח מבוי שעירבה דודאי כיון שאין לה רשות לילך דרך שם דריסת הרגל שלא ברשות אינו אוסר ואם שלפע"ד הדבר ברור מצ"ע מ"מ אביא ראיה לזו מד' הרשב"א בתשו' שממנו מקור הדין שבש"ע סס"י שפ"ה בישראל שהמיר שאם יש לו פתח לשכונת העכו"ם אפי' הוא פתח קטן שלא סי' רגיל בו דוחין אותו אצל פתח הפתוח לשכונת העכו"ם וכתב שם הרשב"א וז"ל דלא עדיף מישראל דכיוצא בזה אינו אוסר דגרסינן כו' חצר שבין ב' מבואות כו' דוחין אותו אצל שאינו רגילה בו וכו' וכ"ש התועב הזה שא"צ עירוב ודוחין אותו אצל שכונת הגוים כדי שלא יאסור עכ"ל הרי דכ"כ הרשב"א גם לענין מומר והרי המומר ודאי לא יציית מלילך דרך שכונת ישראל ואעפ"כ מתיר מטעם שדוחין אותו אצל שכונת הנכרים והביא ההוא דחצר שבין ב' מבואות הנ"ל ומבואר כמ"ש דכל שדוחין אותו מצד הדין לא איכפת לן אף אם הולך אח"כ דרך מבוי שעירבו משום דשלא ברשות הוא ואינו אוסר וכמ"ש וא"כ בנדון הנו"ב כיון שאלו הדרין חוץ לצוה"פ יש להם עוד דרך אחר למקומת אחרים שפיר דוחין אותם מדרך של העיר שמתוקן בצוה"פ ואף אם עוברין דרך העיר לא איכפת לן וזה הדין עצמו מבואר בהגהת רמ"א בסי' שפ"ו ס"ב שמ"ש שם הואיל ואין להם דריסת הרגל זע"ז כתב המג"א שם סק"ב פי' אע"פ שיש להם רשות לעבור דרך שם מ"מ כיון שיש להם דרך אחר לצאת כופין אותו לעבור דרך שם ע"ש וכבר כתבנו דאף אי עובר דרך מקום שעירבו האחרים לא איכפת לן וכנ"ל ודברי המג"א שם סק"ג תמוהים מאד דביש להם דריסת הרגל זע"ז היינו שאין להם דרך אחר ודאי דל"מ צוה"פ דהא זה הדין דשני חצירות זו לפנים מזו ושכחה פנימיות ולא עירבה דשתיהן אסורת משום דרגל האסורה במקומה אוסרת שלב"מ אף שיש צוה"פ בין זו לזו ועיין בספר אבן העוזר בסי' שס"ג סל"א ובתו"ש שם. וגם קושיא השני' שבמג"א סי' שפ"ו סק"ג תמוה מאד וע"ש בתו"ש גם דבריו שבסי' שס"ד סק"ג תמוהין והארכתי בתשו' אחרת ואכ"מ ומכל מקום דברינו ברורים דביש להם דרך אחר ל"א רגל האסורה במקומה אוסרת שלב"מ. וזה טעם המנהג וברור בעיני ומעתה כ"ש בנ"ד שאין מקום חשש לגזור שיאמרו ששני יהודים דרים שם עם הנכרים ויאמרו דרגל האסורה במקומה אינו אוסר דהא אף אם אמה הוא אין רגל האסורה אוסר כיון שיש עוד דרך אחר לילך מביתיהם וכנ"ל אלא שאחר כל האמור עדיין יש לפקפק קצת על טעם הנ"ל הן בעובדא של הנו"ב הן בנ"ד ע"פ דברי באה"ע בסי' שס"ה ע"ש מה שחולק על המג"א שם סק"ז אלא שדבריו אינם מוכרחים למעיין. ועכ"פ בנ"ד אין מקום לאסור מטעם גזירה הן מטעם הנו"ב הן מטעמא דידן: שבתי וראיתי שמדברי התוס' בסוגיא זו דע"ה מבואר דגם באין לנכרי רק דריסת הרגל שייך הך גזרה. דשמא ילמוד ממעשיו ודלא כמ"ש למעלה ששם בד"ה נכרי כתבו וז"ל וא"ת ול"ל למימר ה"ה כרבים אפי' לא הי' כרבים אסר דכיון שיש שני ישראלים בחיצונה ואוסרין זע"ז ויש לו דריסה עליהן וי"ל כיון דישראל לא אסר נכרי נמי לא אסר דאין להחמיר בנכרי יותר מישראל אי לאו דהוי כרבים עכ"ל ואם נאמר דבדהר"ג לבד ל"ש למיגזר כנ"ל אין התחלה לקושייתם אע"כ דגם בזה שייך שמא ילמוד ממעשיו אלא דאעפ"כ אם לא הי' שני ישראלים אוסרים זע"ז לא הוי אסר ועיין בתוס' דס"ה ריש ע"ב ומש"ה הקשו דכיון דכאן יש שני ישראלים בחיצונה אוסרין זע"ז והנכרי יש לו דריסה עליהן ושייך שמא ילמוד ממעשיו ממילא אוסרי אלא שמ"מ לענין הדין כיון שבש"ס אמרינן דוקא מטעם דנכרי ה"ה כרבים ואוסר משום שמא יאמרו שמא ישראלים דרים בפנימיות כדמוכח שם וכ"כ הראשונים ז"ל וע"כ דלולא כן לא הי' אוסר מטעם שכתב התוס' בתירוצם דנכרי לא חמיר מישראל וכל היכא שאיני צריך לערב בישראל בנכרי א"צ לשכור ועיין בט"ז סי' שצ"א סק"ז וכבר כתבנו שבנ"ד לא שייך הך גזירה אלא שהרמב"ן במלחמות ס"פ הדר כתב דבעכו"ם בפנימיות ושני ישראלים בחיצונה מדינא אוסר ע"ש והיינו כקושיות התוס' הנ"ל אלא שכ"כ ע"פ שיטת הרי"ף והרי רש"י ורוב הקדמונים לא ס"ל כפי' הרי"ף ולדידהו ע"כ בשני ישראלים בחיצונה נמי לא אסר רק משום דהוי כרבים והיינו משום גזירה שיאמרו ששרוים עוד ישראלים דבנכרים אין חילוק בין א' לרבים והרא"ש אף לפי פי' הרי"ף כתב דהא דר' אלעזר מיירי בשנים בחיצונה אלא שצל"ע מ"ש דלפי' הרי"ף ניחא דר' אליעזר כר' אדא ומאיזה סברא יהי' קיל יותר שנים בחיצונה וא' בפנימי משלש חצירות ויחיד בכ"א וי"ל ועכ"פ לכל הקדמונים זולת הרמב"ן אף בשני ישראלים בחיצונה ונכרי בפנימיות לא אסר רק משום דהוו כרבים ומשום גזירה ול"ש הכא וכנ"ל. אמנם נראה אף לד' הרמב"ן הנ"ל מ"מ זהו באם אין להנכרי דרך אחר ואז כיון שאין לו דריסת הרגל רק דרך מבוי של ישראל ושכיח אצלם תמיד בזה שייך לומר שמא ילמוד ממעשיו. אבל ביש לו דרך אחר כיון שאינו מצוי אצלו תמיד ל"ח. וראיה לזה מהא דאר"י אמר שמואל דס"ז ובש"ע סי' שפ"ט וה"ה בפתח פתוח לשכונת הגוים כמבואר בתשו' הרשב"א שבב"י סס"י שפ"ה ומכ"ש בנ"ד שאינו יושב בשכונה זו רק שיש לו דרך לשם דודאי מועיל אם יש לו דרך למקום אחר ג"כ וכ"מ להדיא בתשו' מהרי"ל סי' רי"ב וביותר במהרי"ל בסוף הלכות עירובי חצרות דמבוי שדרים בה נכרים ויש להם דריסת הרגל צריך שני פסין או צוה"פ בכדי לסלק דריסת הרגל של עכו"ם ע"ש ובמג"א סי' שס"ג סקכ"ג והא ודאי שאף אחר שעשו צוה"פ או ב' פסין אינם יכולים למנוע דריסת