בית שלמה אורח חיים נט

דומה לרחבה וגם מסוגיות הש"ס דילן דנ"ט יש ראיה מהא דמייתי פלוגתא דר"ע ורבנן גבי שתי חצירות אדברי ר"פ דלרחבה והא בהך דשתי חצירות ע"כ מיירי בצוה"פ או בפסין בין החצרות דאל"כ אין מערבין שנים וע' במג"א סי' שע"ב סקי"ד וא"כ הא דלרחבה מיירי ג"כ בכה"ג וכ"ד הרא"ש והא דמבוי מבוי בפ"ע מערבין בצוה"פ או בפסין כמ"ש הרא"ש שם אף דל"ל רק חד פתחא דהיינו רה"ר אפ"ה מבוי שלו יכול לסלק ע"י צוה"פ דהא אין לו דריסת הרגל על מבוי שלו ודומה לרחבה ממש ודלא כמהרש"א שם גם מ"ש דעושה לחי לחצי מבוי שהק' מזה התוס' שם הוי ריעותא משום דל"ל אלא חד פתחא הוא תמוה דהא התוס' מהפנימים הוא דקשיא להו והחיצונים אין להם דרך עליהם ושפיר מדמה הרא"ש הך דירושלמי וגם עירוב דמבוי מבוי בפ"ע להך דרחבה ולפ"ז כל"ק בכולהו מערבין בצוה"פ או בפסין ולאורכה בכ"ג אין מערבין לחצאין ולשטת הרי"ף ורמב"ם אף לרחבה אין מערבין אף בצוה"פ או בפסין ודברי המחבר ורמ"א הם תמוהין מאד וגם לכאורה דברי המחבר בסי' שס"ג הנ"ל הם נגד דברי הרי"ף ורמב"ם הנ"ל לפי' הנ"ל וצ"ל בין מבוי לרחבה דרה"ר לדידיה אבל ק' מנ"ל הא דהא הרא"ש מדמי להו וגם דברי המג"א בסי' שס"ד סק"ג הם תמוהים דהא ר' יהונתן ע"כ בצוה"פ מיירי דהא כ' לעיל מיני' דמבוי עקום צריך לחי מכאן ולחי מכאן וצוה"פ בעקממותו ועוד דהא כ' הר"י בעצמו הובא בב"י סי' שע"ב דאם נפרצו החצרות זל"ז ולא נשתייר פסין אין מערבין שנים ואף במבוי מפו' בירושלמי הובא ברא"ש הנ"ל דלו"ק לא מהני שיהיה מערבין שנים וע"ז כ' דבעינן סילק דוקא כמו בהך דסס"י שפ"ו דודאי יש פתח גמור בין החצר למבואות ואעפ"כ בעינן סילוק דוקא מטעם שכ' המג"א כאן וא"כ מ"ש המג"א וצ"ע על הרב"י שפ' שם בסי' שצ"ב דאף סילוק ל"מ ע"כ כיון על הב"י בספרו הארוך שפ' כרי"ף ורמב"ם דאף לרחבה דהני נפקי בהאי פיתחא כו' ולית להו דריסת הרגל זע"ז אפ"ה לא מהני משום דלא מצי לסלק מרה"ר כדאי' בש"ס דנ"ט וע"ש בתוס' והיינו דאף צוה"פ לא מהני לשיטתי' וכנ"ל. וא"כ מה זה שסיים וע' סי' שס"ג דצוה"פ פשיטא דמהני הא כל הפלפול הוא בצוה"פ ולד' הב"י בסי' שצ"ב ל"מ וגם הך דסי' שע"ח דמייתי הב"י בסי' שס"ד לראיה ע"כ בצוה"פ או בפסין מיירי מדמערבין שנים וגם הך דמבוי עקום ע"כ בעשרה מיירי כמבואר בש"ס ד"ו דבזה פליגי רב ושמואל וא"כ אם עשה בשני הראשים הפתוחים לרה"ר צוה"פ סגי לחלוק הרשיות באמצע בשני פסין כמבואר ברא"ש ובש"ע סי' שס"ג ושצ"ב ולמה נקט המג"א צוה"פ דוקא וגם הקושיא שהק' המג"א כאן על הב"י הי' לו להקשות על המחבר בסי' שס"ג סל"א דפ' דאם חלקו המבוי בצוה"פ או בפסין יכולין כ"א לערב לעצמם ואמאי אין אוסרים הפנימים על החיצונים בדריסת הרגל כיון דמבוי הוי להני כמו להני וכבר תמה כן בס' אהע"ו על המחבר דסי' שס"ג וע' בס' תו"ש וע"כ ניכר מדברי המג"א בסי' שס"ד הנ"ל דבצוה"פ ל"ק כלל דדריסת הרגל לא איכפת לן בכה"ג וכ"כ נו"ב תנינא חא"ח סי' ל"ט והיא תמוה מאד מהך דסס"י שפ"ג דבעינן סילוק דוקא וגם הריב"ש סי' ת"ה הביא ראיה מכל חצרות שאוסרין על המבוי אף בפתח גמור מטעם דריסת הרגל וע' ברש"י ותוס' ד"ז ע"ב וד"ח ע"א וע"כ צריך לחלק דשאני בהך דרגל המותרת במקומה גבי שתי חצרות משא"כ במבוי דשייכי להני כמו להני א"כ במקומן היא ולא שייך לומר אין אוסרת שלא במקומה כמ"ש התוס' דנ"ט ע"א ובדברי הש"ע סי' שס"ג עכצ"ל כמ"ש התוס' שבת דמיירי דגם הפנימים יש להם דרך בפ"ע וע"ש בב"י ודברי המג"א בסי' שס"ד תמוהים ועכ"פ המתבאר דלאורכה אין מערבין לחצאין אף בצוה"פ א"כ אין הטעליגראף חולק העיר לשני מבואות וגם בל"ז הט"ג אינו חולק העיר לשתי מבואות כיון שמרחוק במקום כלות הט"ג יש פרצה מכאן ומכאן דהא אינו רק מצ"א א"כ הכל מעורב וגם לד' הרא"ש ל"מ צוה"פ בבקעה ולד' הרמב"ם ל"מ בפ"מ עה"ע א"כ לא הוי כמחיצה גמורה ועוד דהא אף בהך דסי' שס"ג סל"ג אף בפס ד"א העומד לאורכו של מבוי אף דלקולא עושה המבוי לשני מבואות ולא הוי פרצה יותר מעשר מ"מ ד' הריטב"א דאין דינו כמבוי עקום ואינו רק מבוי א'. וע"ש בס' תו"ש ולדידי א"צ לחי רק בצ"א ואף שד' רוב הפוסקים אינו כן וסוברים דהוי כמבוי עקום ולדידהו צריך בכל צד לחי כמ"ש ה"ה פי"ז הכ"א שאני התם דהפס מפרידן לגמרי דהא מועיל משום זה לחי וממעט להפרצה שיתירה מעשר וגם אין הלחי ניכר במבוי השני' כמו בהעמיד לחי אחורי המבוי משא"כ כשצוה"פ מפסיק בין הקנים ואף במחיצה פלפלו בש"ס דצ"ב אם אמרינן מחיצה לאיסור ומ"ש מעל' די"ל סילוק מחיצות הוא כמ"ש בש"ס התם אין ענין לכאן למעיין מכ"ש בצוה"פ דאין חילוק רשיות להחמיר ומ"ש רו"מ דרך היתר אם בצ"א הקנה של התיקון אינו רחוק מהט"ג יותר מעשר לזה מהני לחי כיון שהפירצה אינה יותר מעשר וכיון שכן אף שהקנה השני עומד רחוק מעשר מהט"ג מ"מ י"ל כיון שמהני למבוי דידי' בתורת לחי מהני למבוי האחר להצטרף לצוה"פ כהא דאמרינן בש"ס דכ"ד מגו דמהני לחי למתא מהני ג"כ לרחבה עכ"ד ולא כיון יפה דהתם עומד הלחי אפתחא דמתא בין מתא לרחבא ע"כ שפיר אמרינן מגו משא"כ בנ"ד אם נאמר דהט"ג מחלק לשני מבואות איך נאמר דלחי שמועיל במבוי זה יועיל למבוי אחרת וזה לא ניתן להאמר ועוד דהא למבוי ההוא שאין רחוק מהט"ג יותר מעשר א"צ לחי כלל לדברי מעל' דהא ניתר בעומד מרובה עה"פ א"כ אין הלחי מתיר כלל ומ"ש רו"מ לפלפל בענין חצר במפולש וכ' לחלק בין עומד מרובה עה"ע דמותר אף במפולש בחצר ובין פ"מ עה"ע דבעי צוה"פ דוקא יפה כיון בזה ואני הארכתי בתשו' בזה. והוכחתי מדברי התוס' דצ"ד ד"ה ורש דמפולש אוסר בחצר וצריך צוה"פ דוקא וכן הביא ראיה זו בס' אהע"ו בסי' שס"ה. ואני הבאתי ראיה ע"כ מדברי התוס' ד"ה ע"ב ד"ה אינו דן שכ' מה לפס ד"א שכן ל"מ אלא במחיצה רביעית תאמר בע"מ דמהני בכל ד' ע"כ וע"כ בחצר מיירי דמבוי אף ע"מ ל"מ רק במחיצה רביעית כמ"ש שם ד"ה ק"ו. וש"מ דבחצר מפולש בעינן צוה"פ מצ"א אלא שמד' התוס' דצ"ד מוכח דאף במפולש בעיקום צריך צוה"פ מצ"א דוקא דאל"כ מאי פריך בש"ס התם במאי עסקינן ולישני דמיירי בנפרצה לרה"ר אף דבגי' התוס' לא הי' הגי' לרה"ר ע"ש וע' ברא"ש מ"מ אין זה דוחק לשנויי דמיירי שנפרצה לרה"ר דהא יותר מזה דחק המתרץ שמיירי שנפרצה בקרן זוית דהא המשנה לא חילקה וע"כ דגם בעיקום הוי מפולש וצריך צוה"פ והארכתי גם לתמוה על הרמ"א רס"י שס"ד ועתה נתיישבתי שיש ליישב דברי רמ"א ולומר דלא קאי אלא אסוף הסעיף שכ' המחבר דאם צ"א פתוח לרה"ר וצדו השני' לחצר שאינה מעורבת דדי בלחי או קורה בשני הצדדים ע"ז כ' רמ"א דבחצר צריך תיקון חצר משני הצדדים היינו היתר פסין ולהחמיר בא אבל באם מפולש משני הצדדים לרה"ר צריך צוה"פ בצ"א ופסין בצד השני וכן מפורש בס' דרכי משה בסי' שס"ג אות יוד וז"ל וכנ"ל דבחצר מפולש בעינן משני הצדדים צוה"פ או צוה"פ מצ"א ופס ד' או שני פסין משהו בצד השני ע"ש ואע"פ שלשו' רמ"א בהג"ה שכ' וכל זה לא משמע לכאורה כן. וכן הבינו האחרונים שדעת רמ"א שבחצר מפולש די בפסין משני הצדדים מ"מ אאל"כ בדעתו שיסתור דבריו שבד"מ וגם יהיה נגד דברי התוס' הנ"ל וגם ברשב"א בעה"ק מפורש כן הובא באה"עו שם. אמנם כ"ז בפ"מ עה"ע אבל בעומד מרובה עה"פ פשיטא דמהני בחצר אף במפולש כמפורש במשנה דט"ו ע"ב וכמבואר ברש"י ד"ה ע"ב ד"ה ניתרת ובתוס' שם סד"ה וא"ד ובהכי מיירי ברייתא דחצר שנכנסין לה בזו דהוי רה"י לשבת ובס' אה"עו בסי' שס"ה נדחקו בזה וכבר תמהתי עליו במק"א ע"כ דמיירי בע"מ עה"פ. וכן הך דרב דמבוי שנפרץ במלואה לחצר ונפרצה חצר כנגדו דחצר מותרת אף זה נגד זה לכ"ע אף לרבה כגי' מהרש"ל שם ד"ח ע"ב דלא כמהרש"א וכ"כ בת"ח שם מיירי ג"כ שנשאר בחצר לצד רה"ר ע"מ עה"פ ע"כ אף מפולש כנגדו ממש מותר כמ"ש רש"ל וכ"ה ד' כל הפוסקים דחצר לעולם מותרת וכמבואר ג"כ בטוש"ע סי' שס"ה ס"ג והאהו"ע דחק ליישב ולפי הנ"ל לק"מ ולא יפה עשה רו"מ שדבר גבהות נגד מהרש"ל שכ' שלא ראה דברי התוס' דצ"ד הנה המציאה שמצא כבר קדמו ס' האה"עו וגם אישתמיט מרו"מ דברי כל הפוסקים שפ' בהך דרב דחצר לעולם מותרת אף שנפרץ זה נגד זה ממש והעיקר כדכתיבנא דמיירי בע"מ עה"פ ומה שהעיר אותי רו"מ בד' מהרש"ל ומהרש"א בעירובין ד' כ"ה בתוס' ד"ה וכי אויר. הנה באמת שדבריהם דחוקים מאד. וגם עיקר הקו' של הרש"ל שם על הגי' תוס' דהא חצר אוסר המבוי הפתוח לו אף בפתח גמור ולעיל ד' ח' לא שרינן אלא באין רגילין בו כמ"ש רש"י שם ומהרש"א דחק בזה ואני לא זכיתי להבין דבריהם כלל דלעיל שפיר קאמר רש"י דבכל מקום חצר שלא עירבה עם בני המבוי אוסר אף שהחצר פתוח בפתח גמור להמבוי והיא ראיית הריב"ש שם סי' ת"ה שהבאתי למעלה. והיינו אף שכל בני החצרות שבמבוי עירבו ונשתתפו ביניהם רק חצר א' לא נשתתפה הוא אוסר עליהם שהם אסורים להוציא כלי בתיהם למבוי. מפני האחד שלא השתתף עמהם ויש לו חלק במבוי ודריסת רגלו אוסר עליהם אבל מותר כ"א להוציא כלי מביתו להחצר שעירבו אבל אם נפרצו החצר והמבוי במילואם זל"ז אסור לטלטל כלי הבית אף בחצר חוץ לד"א. מפני שהחצר והמבוי נפרצו כ"א במלואה למקום האסור וכ"ז שלא נפרצו מותר לטלטל בחצר וכן במבוי רק שאסור להוציא מן החצר למבוי וה"נ לרבנן דסברי חצרות רשות לעצמן וקרפיפות רשות לעצמן כ"ז שלא נפרצו זה לזה אף שאסור להוציא מן החצר לקרפף וכן להיפך אבל מותר לטלטל בחצר אף חוץ לד"א וכן בקרפף אבל אם נפרצו זה לזה אסור לטלטל בתוך הקרפף או בתוך החצר חוץ לד"א אם נפרצו שניהם במלואם זל"ז ודבריהם צ"ע. והנה מחמת הדוחק שיש בדבריהם עלה ע"ד לפרש שהתוס' לא בעי למימר בנפקא מיני' לענין אי בעי לחי בין החצר לקרפף רק הנ"מ הוא דאם נאמר האיסור משום דהקרפף הוי כרמלית אז בעי צוה"פ במקום שנפרץ לרה"ר ואם טעמא משום שנפרץ במלואו למקום האסור א"צ לצד רה"ר רק לחי אבל לצד החצר תלוי בזה דאם נאמר דנראה מבחוץ מהני בכל ענין א"צ לחי אחר ואם נאמר דל"מ או בנכנס כותלי הקרקף לחצר בכל ענין בעי לחי ומ"ש התוס' כדמשמע בפ"ק דמבוי שנפרץ במלואו לחצר א"צ כלום אפי' לא עירבו היינו דשם א"צ אפי' לחי משום שסובר דנראה מבחוץ מהני ועיקר ראייתם שא"צ צוה"פ. אלא שמ"ש אפי' לא עירבו דחוק לפי"ז דהם דברי מותר לכאורה וגם קשה הן לפירושם ז"ל הן לפירושי דאמאי כתבו באמת שאם נאמר דאויר חצר מייתרו בעי צוה"פ לצד רה"ר כיון דע"י הלחי נעשה הקרקף רה"י דכיון דאיכא לחי אין אויר חצר מייתרו וע"ש במהרש"א א"כ הוי כמבוי וחצר שנפרצו זל"ז והמבוי או החצר נפרץ לרה"ר דסגי בלחי אף בצד רה"ר וא"ל דמיירי בנפרצו זה כנגד זה או בכלה בצד החצר דבכה"ג בעי צוה"פ מכאן ולחי או קורה מכאן כמבואר לעיל ד"ח ועלה ע"ד לפרש דלא כפירושם ז"ל רק דמיירי שהחצר נפרצה לרה"ר ובזה א"ש הכל דאי נימא דאוירי חצר מייתרו א"כ הקרקף הוי כרמלית והוי החצר מפולש מצ"א לרה"ר ומצה"ב לכרמלית ובעי צה"פ לצד רה"ר ומצה"ב בעינן פסין כנ"ל אלא שבחצר יש גיפופים לצד הקרקף כמבואר בש"ס מש"ה לא בעינן רק צוה"פ לצד רה"ר. ומה שנקטו התוס' בלשונם צריך לצוה"פ מכאן ולחי מכאן היינו בעלמא במבוי שנפרך בכה"ג אבל מטעם דנפרץ במלואו למקום האסור לא בעינן רק לחי לצד רה"ר ולא בצוה"פ וא"ש הכל רק שא"כ הול"ל שאם נפרצה ולא שאם נפרץ