בית שלמה אורח חיים נג

האריך לעשות לו סמוכין הרבה מהש"ס מ"מ לא מצינו הכרח גמור לדינו. וע' בס"ט ריש סי' קצ"ב ע"כ עכ"פ באופן השני שכתבתי יש להקל. בפרט שזה מעשים בכל יום ממש שכמה פעמים שולחים שאלת כתמים לשאול מאיזה כפר למורה שבעיר וביני וביני מתעכב יום שלם או יותר אף בז"נ ולית דחש להחמיר והיינו מטעם שכתבתי ומגודל הטרדות שגברו עלי וגם נתרבו השאלות הבאים ממק"א שצריך להשיב במכתב וכל השבוע פ' שמות הייתי על הדרך וגם ע"י המעתיק נתעכב. ע"כ נתאחר עד עכשיו ז"ז אין לחדש רק חיים ושלום ידידו. שלמה במוהר"י חופ"ק הנ"ל

תשובה לז סקאלא יום ו' עש"ק ר"ח מנחם אב תרכ"ג לפ"ק

שפעת שלום לכבוד אה' ידידי הרב המופלג החריף ובקי מ' יוסף נ"י מו"צ דק' וויזניצא

ע"ד שאלתו. שמורה א' התיר בקהלתו למוזג א' שמוכר יין בשבתות ויו"ט ליהודים בהקפה ע"ד המותר אמנם יען כי רבו הקונים ולמען לא ישכח שם הלוקחים וכמה לקחו מחזיק לעצמו גוי שיכתוב בקרייט על לוח שחור שם הלוקחים וסכום המדות. ומורה א' התיר לו עפ"י שני טעמי היתר מצופפים. א) שיחזיק שני גוים והמוכר יאמר לגוי א' שם הלוקח וכמה לקח והגוי הלזה יאמר הדברים לגוי האחר. והאחר יכתוב עלי לוח בקרייט עכת"ד. ושאל רו"מ חוו"ד אי איכשר למיעבד הכי והנה חם לבי בקרבי על גודל הפרצה ואין לו להמורה על מה לסמוך אף על משענת קנה רצוץ והרי האחרונים הביאו בשם תשו' חו"י שהג' בעל עה"ג פ' שאסור לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר שיעשה מלאכה והביא ראיות. ובעל חו"י דחה ראייתו. ואין תשו' חו"י לפני אמנם לדעתי יש ראיות ברורות מש"ס כעה"ג אי מש"ס שבת דק"נ ע"א דפריך אמירה לנכרי שבות ולא משני דמיירי שלא יאמר לנכרי שיאמר לנכרי שישכור פועלים דבזה אינו אסור רק משום ממצוא חפציך. ב) מש"ס עירובין דס"ח דקאמר בהאי יניקא דאישתפך חמימי' נושיילי לאימיה אי צריכה נחום לי' אגב אימי' וע"ש בש"ס ומבואר דאי לא צריכא אסור להחם לו והא אפשר לעשות בכה"ג. ג) מש"ס דגיטין ד"ח ע"ב דקאמר ואע"ג דאמירה לנכרי שבות משום ישוב א"י ל"ג ע"ש ות"ל דאפשר לתקן בכה"ג ול"ל לעבור על אמירה לנכרי וגם בדליקה בש"ס ובש"ע סי' של"ד שכ"ו שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד וכן בשאר הפסד ע"ש ובסי' ש"ז ס"ט ולא התירו לומר בפי' בכה"ג וע' בנו"ב מה"ת סי' ל"ג שלא התיר להגזבר שיצוה לא"י שיקבע החותם בכתבים שצריך הוא לחתום אף שהי' צורך גדול מאד כמבואר שם ולא אשכח היתר בכה"ג. אמנם לד' החו"י אסור בנ"ד מכמה טעמים חדא דכיון דודאי משלם להנכרי הכותב א"כ אף שלא ציוה לו בפי' ועושה ע"ד הישראל ואסור וע' בש"ס בשבת דקכ"א ע"א. ועוד מבואר במג"א סי' רנ"ב ססק"ט ובסי' ער"ו סק"ד וסקי"ד ובסי' שכ"ה סק"ל דכל שידעינן שעושה כן בשביל ישראל והישראל ניחא ליה בהכי צריך למחות אף אם עושה כן מעצמו. והוא מהמרדכי והגהמ"ר ועוד דבנ"ד שעושה המלאכה בבית ישראל בלא"ה אסור משום מ"ע דהא אף בקבלות וקצץ אסור בכה"ג כמבואר בסי' רמ"ד ס"ה וסי' רנ"ב ס"ב וגדולה מזו מבואר בט"ז רס"י רמ"ד סק"א בשם הג"מ בשם ר"ש ע"ש. ואף החולקים מודי הכא שהמלאכה היא של ישראל וכ"ז הוא פו"ב. וההיתר שכתב בקרייט על לוח פשוט ליתא כלל. ובודאי הוא מלאכה דאו' ולא מקרי כותב בדבר שאינו מתקיים רק בכותב במשקין שהכתב אינו עומד שכתייבש לא יהי' ניכר משא"כ בכותב בקרייט שלא ימחוק רק כשימחקנו בידים ודאי מקרי כתב עומד ומתקיים דהא דיו הכשר לכתוב בו ס"ת לכתחלה כ' הרמב"ם פ"א מה' ס"ת ה"ד שאם תמחקנו יהי' נמחק וע' בש"ס בעירובין די"ג ע"א. ובלשון הרמב"ם פ"ד מסוטה ה"ט. ולדבריו המורה הנ"ל יהי' מותר לכתוב מן התורה ס"ת בשבת בדיו שאין בה קינקנתום שהיא הכשר לכתחלה דייקא לכתיבת ס"ת וע' בס' ג"פ בסי' קכ"ה סק"ב ועוד דבמשכן ודאי הי' כותבין על הקרשים כתב שיוכל למחוק כמ"ש רש"י בשבת דע"ג בד"ה וכותב ועוד דהא בכתיבת גט נמי בעינן דבר שהוא קיימא דוקא כמבואר במשנה בגיטין די"ט ע"א ואי' שם בבריית' דתני א"ח כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר ושיחור הוא פחמין כמ"ש רש"י שם וע' בסג"פ סי' הנ"ל סק"ח ומש"ה צדקו ד' הפר"ח באה"ע סס"י קכ"ד דאין לפסול בנתן לה גט קודם שתתייבש החתומות משום שאינו כתב של קיימא כיון שצריך למחקו ע"י מעשה ונראה דאף המרדכי ומהרי"מ שפסלו משום שאינו של קיימא היא רק משום חומר א"א משום דאתי לאיחלופי וע' בחמ"ח וב"ש שם דלא כהג' בעל לב"ש בתשו' נאות דשא סי' קל"ה ואכמ"ל: סוף הדבר שהמורה שהתיר צריך כפרה כי לא הורה כשורה ועלינו יערה רוח הבורא. וכל מי שיש בידו למחות מחיוב למחות בחזקת היד שלא יעשה כן בישראל ומחמת הטירדא לא יכולתי להאריך. ושלום כנפשו ונפש הדי"ש: שלמה במוהר"י זללה"ה

תשובה לח סקאלא יום ו' עש"ק ה' שבט תרל"א

שפעת שלום וברכה לכבוד הרבני המופלג החריף ובקי מ' חיים דוד בראנדיס נ"י בק' בוטשאטש

שלהי שבוע העברה קבלתי מכתבו ויען כי הי' לפני להשיב הרבה תשובות לשאלות קדומות ונחוצות למעשה לא יכולתי לעיין במכתבו כלל עד הנה והיום עיינתי ג"כ רק בראשית מכתבו כי אפפו עלי טרדות עד אין מספר וע"ד שאלתו במי שנו"נ עם איש מזרע יהודים והאיש ההוא מוחזק שכותב כל צרכיו בשבת כשיקבל המעות מהב"ד והנה רו"מ הביא ד' הש"ך ביו"ד סי' קנ"א סק"ו וביאור ד' הדגמ"ר שם ואני אומר שחוץ ממה שדברי הדגמ"ר מוכרחים מצ"ע בביאור ד' הש"כ עוד המה מוכרחים לסלק התמי' על הש"כ מדברי התוס' קידושין דנ"ו ד"ה אבל ובס' נתיבות לשבת סס"י ה' כ' דאישתמיט לש"כ ד' התוס' אלו ולפי ד' הדגמ"ר לק"מ אלא שלענ"ד מצ"א דבריהם תמוהים ממשנה וש"ס דע"ז דנ"ה דמבואר שם דאסור לסייע ידי עוברי עבירה ואף אם מסייע רק בסוף דריכה דהעבירה כבר נעשית בתחלת דריכה ובסוף דריכה אין עוד עבירה אפ"ה אסור לסייע בסוף דריכה וע"ש בתוס' ד"ה דורכין ובחי' מהרש"א ובר"ן שם ובתוס' שם ד"ה אין בוצרין והוא מטעם שכ' רש"י שם ד"ה וישראל דפורשין מהם כדי שלא ירגיל בכך ואף דבכה"ג אין כאן לתא דלפני עור כלל מכ"ש לסייע לו שיעבור העבירה ע"י ישראל אף שיש לו משלו או אפשר לקנות לו ממק"א ושם מזיד הוא לדרוך פירותיו בטומאה אלא שא"כ תקשי נמי ע"ד רש"י שם בע"ז דמבואר מדבריו דמש"ה דורכין עם הנכרי משום דנכרי לאו עובר עבירה הוא שלא נצטוה על כך ומבואר דאם היה הנכרי נצטוה על כך היה אסור לסייע אף בסוף דריכה אף שכבר נעשית העבירה וא"כ מכ"ש דאסור לסייע לעבור אף דיש לו ממק"א **(דוקא כשלא הי' בחצר של הישראל שהחזיקו בראשונה ועוד דכי היכא דחצירו קונה שלא מדעתו מכש"כ ידו כמו שהאריך המהרי"ט בס"א סי' ק"נ ובנה"מ סי' ר' וליכא למימר דס' כוונה יגרע מודאי לא כיון לקנות וכמו שכ' מח' הה"ג הנ"ל לענין עירוב דאף דקונה בלי כוונה מ"מ ספק קני' מגרע גרע משום דא"כ הוי כאין רוצה לקנות ובזה אף חצירו אין קינה לו כמ"ש התוס' בפ' ח"ה דנ"ד רע"א זה ליתא חדא דא"כ הוי הדין כמו בעירוב ושפיר מהני כמו בכבר בא חכם ונסתר חילוק הרב הנ"ל ועוד דהא הש"ך בסי' ער"ה סק"ג כ' בדעת הרמב"ם דס"ל דחצירו של אדם קונה אפי' ידע ולא רצה לקנות דלא כתוס' פח"ה הנ"ל עש"ה ובתשו' מהרי"ט הנ"ל ועוד הדבר פשוט דע"כ לא כתבו התוס' סברתם הנ"ל אלא כשידע והי' יכול לקנות אלא שלא רצה בכיון ועבור זה לא קנה אבל הכי הי' לו ספק אם מועיל חזקתו בודאי גם התוס' מודה וא"כ מדוע ל"ק המחזיקים הראשונים כמו במשכון. ג' קשה לי דלאביי דלא ידע מתי' רבא דש"ה דרפי' מרפיא בידו וא"כ לדידי' מי ניחא דאמאי ל"מ החזקה דקודם דהא הקול היה שקר וכבר מת בנו או הפילה לכן נלע"ד כדברי הה"מ דשיטת הרשב"ם ושיטת הרמב"ם המה שיטת חלוקות דהרשב"ם מפ' להסוגיא דבאמת מת בנו או הפילה אחר שהחזירו ועיקר הרבותא הוא על מעוברת חדא דמחויבים להחזיר וא"כ מוכח עכ"פ דכשתלד קנה כמ"ש בלח"מ שם (והא דמחויבים להחזיר ול"א דיחזיק' אצלם דשמא יקלקלו הנכסים ויפסידו ול"א דלא נוכל להוציא מידם שמא תפיל ואף דרוב יולדת של קיימא הא אין הולכין בממון אחר הרוב זה אפשר ליישב ע"פ קושית הר"י בסא"ן דהאיך אמרינן ס' ממון קולא לנתבע הא הוי ס' איסור גזל ותי' דאם נאמר דיחזור הוי ספק איסור לגבי אידך ולכך הכי ניחא כיון דלדידי' הוי ספק גזל ולגבי הולד קודה שנולד אינו בר חיוב במצות ואין בו ס' איסור גזל) והב' דאף קודם שנולד קנה והא ראי' דאל"כ אמאי לא החזיקו הראשונים הא נתברר אח"כ דלא הוי בר קיימא לכך משני אביי ירושה הבאה מאלי' שאני ורבא תי' משום דהחזקה ברפיון דהא באמת עצם הס' לא נתברר רק אח"כ וא"כ הוי כמו בכל ברירה דעלמא דל"מ בזה וכך מורה לשון הרשב"ם דהוצרך לדחוק במת ולא מת על העובר עש"ה רק דזה נשמע לרשב"ם לשיטת רבא דהיכא דהחזיק בתורת ודאי ואף דאח"כ הוא דנתברר דקנו למפרע מהני ואפשר דאנן דקיי"ל כאביי דירושה הבאה מאלי' שאני לא ס"ל כן ושיטת הרמב"ם נלע"ד דאף דהיא באמת ס"ל דהקול היה שקר מ"מ החזקה שהחזיק הא' הי' אחר שנתוודע לב"ד שלא מת או שאשתו מעוברת וכן מדויק דמקודם נקט רק לשין בזבז אבל לא עשה בו חזקה המועיל ואח"כ כששמעו בו שמת ומחויבים להחזיר כמו דאיתא בש"ס דלרבא הטעם דס"ל עכ"פ כשתלד קנה כמו דכתבנו לעיל בשם הלח"מ ולאביי הטעם משום דירושה הבאה מאלי' אלא דאח"כ החזיק בו הא' וזה ל"מ אף דנתברר דבאמת הי' הקול שקר ובעת החזקה כבר מת או כבר הפילה מ"מ הא הדין היה להחזיר וא"כ זה ל"ד לקניות ספק כיון דבעת שהחזיקו החזיקו שלא ע"פ דין והי' מחויבים להחזיר דלא כמו שאר ס' שאין מחיוב להוציא מתי' וכך הפ' בש"ס לפענ"ד לשיטת הרמב"ם. גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו (ואכתי לא החזיק כדינו) ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת חייבים להחזיר החזירו הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או הפילה אשתו החזיק בשני' (פי' דאם החזיק אחר השמיע שמת) קנה ובראשונה ל"ק (פי' דאם אחר השמיע שלא מת החזיקו לא קנו) וזה הי' פשיטא להש"ס בשמעו שיש לו בן דל"מ החזקה דאחר השמיע שיש לו בן כיון דודאי שלא על פי דין החזיקו רק דהש"ס הקשו על הא דשמעו שהיתה אשתו מעוברת למ"ד דקודם שתלד ל"ק ואף דבאמת עכ"פ חייבין להחזיר מטעם דכ' לעיל כיון דיש להולד זכי' אחר שתלד והוי ספק גזל עכ"פ החזקה אחר השמיעה לא היה שלא כדין גמור כיון דאפשר שתפיל וא"כ למפרע הי' שלהם לכן משני אביי ירושה הבאה מאלי' שאני וזכה הילד אף קודם שתלד לכן החזקה הוי