בית שלמה אורח חיים נב

יום שאחר מציאת הכתם ראשון לספירה. ועכשיו יהיה שלישי או רביעי וכדומה דבר זה אין קפידא כלל וע' בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' קכ"ח. ואף שאחר מציאת הכתם לא החזיקה יום מציאת הכתם רק לספירת ספק אפ"ה הוי ספורין לפנינו כיון שעכ"פ החזיקה יום הזה נמי לספירת ספק ונלע"ד להביא ראיה מש"ס נדה דכ"ט בשמעתתא דטועה. דקאמר שבוע שני' מטבילין אותה בלילותא. אימר יולדת נקיבה הוא ביממא אימר יולדת זכר בזוב הוא שבוע שלישית מטבילין אותה ביממא אימר יולדת נקבה בזוב הוא ע"ש ומבואר שם דאף דשבוע ראשונה ושני' הוא סופרת מספק דהא אפשר שיולדת נקבה בזוב הוא והאי תנא ס"ל דימי לידה שאינה רואה בהם אינם עולין לספירת זיבתה וגם סובר כר"ע דבעינן ספורין לפנינו כדאי' שם בש"ס וע"ש ברש"י ואפ"ה מקרי ספירה כיון שעכ"פ ודאי ספרה ספירת ספק. ודוקא שבוע ראשון לא מטבלינן אותה ביממא משום דבעינן ספורין לפנינו. והיינו משום דכיון דקודם שבאתה לפנינו לא ספרה כלל ולא כוונה דעתה לספירה. אף שאכתי יכול להיות שיהיו נקיים ולא ראתה בהם מ"מ לאו ספירה הוא וע' בס' ס"ט שם סקי"ח ד"ה והן אמת משא"כ שבוע שני' ושלישית מטבלינן לה ואע"ג דשמא יולדת בזוב הוא ולא עלתה לה ספירה מ"מ ספירת ספק ספירה הוא אף למאן דבעי ספורין לפנינו ואף שיש לדחות ראיה זו ולומר דשאני בהך דטועה דעכ"פ ספרה שבוע ראשונה ושניי' בפנינו והיה ודאי נקיים. ואף דיש ספק שמא תוך ימי לידתה הם ואינן עולין לספירה מ"מ כיון שעכ"פ ודאי נקיים היו. אלא שספק שמא אינם עולין מש"ה הוי ספורין לפנינו אבל בנ"ד שיום מציאת הכתם היה אז בספק דשמא טמא הוא ואין היום נקי ע"כ י"ל דלר"ע דבעינן ספורין לפנינו ספירת ספק לאו ספירה הוא. וכן משמע נמי קצת מלשון רש"י שם דכ"ט ע"ב דלר"ע דבעי ספורין לפנינו נקיים ודאי בעינן ולא ספק ע"ש בד"ה אימר מ"מ נלע"ד ברור שכיון שהוחזקה עכ"פ יום מציאת הכתם לספירה מספק ע"ד שאם יתברר לה שהכתם טהור הי' גם היום יעלה לה לספירה אף שאז ביום ההוא לא מחזקת אם טהור היה כדי שיעלה היום לספירה מ"מ כשטיהר החכם הכתם. איגלאי מילתא למפרע שטהור היה מעיקרא. והוברר הדבר למפרע שגם יום הכתם בכלל הספירה הוא וספירה ודאי הי'. ואף שכ' בס"ט שם דמש"ה סבירא להו להש"ס דאי בעי תחלתן דוקא י"ל דהוו ספורין לפנינו משא"כ אי סגי בסופן אע"פ שאין תחלתן ע"כ דלא בעי ספורין לפנינו. הוא מה"ט משום דאי בעי תחלתן י"ל דהוי תפורין לפנינו משום דכיון דכבר איתחזיק יום ראשון בטהרה א"כ הוי לכל הימים ספירה ודאית דהוי כיודעת בכל יום מימי ספירה שהוא נקי מחמת חזקת יום ראשון אבל אי סגי בסופן לבד. א"כ בשעת ספירת כל יום ספירת ספק היא אף שבדקה ביום הז' ומצאה טהור לא מהני כיון דבשעת הספירה שבכל יום לא ידעה בודאי אם נקי הוא אף שבאמת הוחזק למפרע ע"י יום השביעי לא מהני משום דבעינן ספורין ודאי בשעת הספירה ע"ש ודבריו מוכרחים בש"ס דס"ט נלע"ד דהתם שאני דהא בשעת הספירה שבכל יום ויום ספק הוא אם הוא נקי כיון שלא בדקה ואף שאח"כ כשבדקה ביום השביעי ומצאה טהור איגלאי מילתא והוברר למפרע שגם אז בימים הקודמים טהורה היתה לא אמרינן הוברר הדבר למפרע כמו דאמרינן בעלמא אין ברירה. והיינו דלא אמרינן דליתכשר הגט או העירוב למפרע ממאי דאיתברר השתא. וכאן בעת הימים הקודמים ליום השביעי ספק הי' אם יום השביעי יהי' נקי בכדי שע"י יתחזקו הימים הראשונים לנקיים. ומש"ה אף שבאמת הגיע יום השביעי והי' נקי לא מהני לומר דהוברר למפרע דאין ברירה משא"כ כאן דהי' היום נקי בודאי רק שהיתה מסופקת אולי אינו נקי מחמת הכתם שמצאה דשמא כתם טמא מצאה. אבל הכתם כבר הי' בעולם גם אז. וא"כ לא נתהוה אח"כ ענין חדש. דהא הכתם כבר הי' אז רק שלא היתה יודעת הדין וכיון שנתברר הדין שהכתם טהור גילוי מילתא בעלמא היא. והוי ספירה ודאית וחילוק זה מבואר בש"ס בעירובין דל"ו ע"ב דפריך מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ומערב נמי א"ב. אמר ר' יוחנן וכבר בא חכם וע"ש ובפרש"י וזה החילוק הוא מוכרח גם בש"ס יבמות בפ' החולץ דהתם בר"פ החולץ קיי"ל דחליצת מעוברת ל"ש חליצה ול"א אם יבא אליהו ויאמר כו' איגלאי מילתא למפרע ובדמ"א שם גבי ספיקות חולצת אמרינן אלו אתי אליהו ויאמר וע"ש והיינו כחילוק הנ"ל. וכן כוונת התוס' שם דל"ה ע"ב ד"ה תיגלי עש"ה (א) ויש לי לפלפל עוד הרבה בענין זה ואכ"מ. בפרט שעיקר דין של המעיל לדקה. אף

שבס"ט

**((א) בתשו' פמ"א הובא בשעה"מ פ"ה מה' עירובין ה"א כתב דהא דכבר בא חכם ל"מ רק לגבי מלתא דרבנן כמו גבי עירובי תחומין אולם השעה"מ דחה דבריו שם ע"פ דברי הרא"ש והסמ"ג דכ' דר' יהודה ס"ל תחומין דאורייתא ולפענ"ד יש להביא ראיה ברורה לזה מש"ס פסחים דפ"ח ע"ב דהנה על המשנה הא' דפ' האשה שם על הא דיתום ששחטו עליו אפיטרופסין יאכל במקום שרוצה מקשה הש"ס ש"מ יש ברירה ומשני מאי רוצה בשעת שחיטה וכן על המשנה ג' דפ"ט בהא דאומר לבניו הריני שוחט הפסח על מי שיעלה מכם ראשון מקשה הש"ס כמו כן ש"מ יש ברירה ומשני לה אר"י כדי לזרזם במצות ובמשנה הב' דפ"ט איתא שכח מה שאמר לו רבו כיצד יעשה ישחוט טלה וגדי ויאמר אם גדי כו' ולא מקשה הש"ס כלל ש"מ י"ב דהא בפסח מחשבת השוחט נמי בעינן אלא דזה דומה לכבר בא חכם ולהכי כ"ע אית לי' ברירה וז"ב לכן מפורש בתשו' מהרי"ט ס"א סי' כ"ב ובחח"מ סי' כ"ח וז"ל שם וא"ל עוד מדתנן פ' מ"ש האומר תלד אשתי זכר יטול מנה ואם נקיבה מאתיים ילדה זכר נוטלת מנה נקיבה נוטלת מאתים והא התם לא הי' מבורר לו מה יהי' אם זכר או נקיבה ואעפ"כ זכה במתנתם ז"א דהתם אע"פ שאין הדבר ידוע למפרע איגלאי מלתא מה היה באותה שעה וכדמוקי לה בש"ע בשהוכר עוברה ומה שהי' היא שיהיה כי לא ישתנה מזכר לנקיבה וכיון שכן אפי' למאן דל"ל ברירה קנה דגילוי' מלתא בעלמא היא תדע מדפרכינן בש"ס פ' ב"מ אמתניתי' דאין מתנה אשני דברים כא' מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי א"ב אר"י וכבר בא חכם ופרש"י שבא חכם כבר בין השמשות אבל זה לא היה יודע ולמחר כשנשמע לו גילוי' מלתא בעלמא הוא ואין זה סמיכה על ברירת ס' אלא קני' ודאית היא אלמא אפי' למאן דל"ל ברירה כה"ג קנה שפיר כו' ע"כ לשון הזהב של המהרי"ט זללה"ה. ולכאורה יש להקשות על האי כללא מהא דב"ב דקמ"ב ע"א דאיתא שם גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו הכל ואחר כך שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו החזיק בשני קנה בראשונה ל"ק וע"ש בפירשב"ם וקאמר רבא הטעם דרפי' מרפין בידו וכ' רשב"ם דמעיקרא כשהחזיקו לא נתכוונו להחזיק לגמרי דהא מספקי' להו אם יש לו יורשין כמו שהוכיח סופו על תחלתו ששמעו לבסוף שהי' לו בן או אשתו מעוברת ושמא לא תפיל וכו' ע"ש ועיין ברמב"ם ספ"ב מה' זכי' ובש"ע ח"מ סי' ער"ה דפי' דבאמת מת או הפילה קודם שהחזוקי ועיין במל"מ שכ' שגם דעת הרשב"ם כן הוא וא"כ חזינן דהחזקה שעשה מס' ל"מ אף דבירר הספק הי' בעצם קודם כלות החזקה רק דאנחנו לא ידענו וקשה אמאי ל"א בזה דהוי כוונה מעלי' כמו דאמרינן וכבר בא חכם. ובהשקפה ראשונה רציתי לתרץ הקושי' ע"פ דברי הישועות יעקב באה"ע סי' ל' דהקשה אהא דאין חצר השותפים קונה זה מזה הא קיי"ל כראב"י דשותפים שנדרו הנאה זה מזה מותרין לכנוס לחצר כדכתב הר"ן ר"פ השותפין דאפי' מאן דל"ל ברירה ומודי בזה דכ"א בשעה שמשתמש שלו היא וא"כ נימא כמו כן לענין קנין לזה העלה דבקנין ל"ש כלל דיני' דברירה דבעינן שיהיה מבורר קודם חלות הקנין וא"כ אפ"ל גם לענין זה אף דבעלמא מהני בענין כזה דכבר בא חכם אבל לגבי קנין לא אולם מדברי תשו' מהר"ם בר' ברוך סי' שכ"ה שהביא הקצה"ח סס"י ר"ס לא משמע כדברי הישי"ע הנ"ל עש"ה וע"כ לחלק דלא כ' הישי"ע רק היכא דבא להוציא מחבירו דהוא נגד חזמ"ק וכ"כ בהדיא בספרו באו"ח סי' תי"ג עש"ה וא"כ אכתי קשה מהא דב"ב דהא התם ליכא חזמ"ק ואמאי ל"ק הא בענין כזה לא שייך ברירה וגם קשה מדברי מהרי"ט בתשו' הנ"ל וגם גוף דברי הישי"ע סובבים ע"פ דברי הש"ך דל"א קניינו וחצירו באים כא' דכבר חלקו האחרונים ע"ז עיין במח"א בה' קנין חצר סי' י"ז ובקצה"ח סי' ר"ב ובנו"ב מה"ת חא"ח סי' ס"ג וקשיית הישי"ע מהא דחצר השותפין נתיישב יפה בס' נה"מ בסי' קע"ו סק"ב דאדרבה כיון דבזה יש ברירה להכי מקום שעומד בו הדבר של השיתוף המקנה הוא שלו לבד ואין אומרים בזה ברירה ואני אבאר הדבר ביותר ביאר דברירה לא הוי רק כגון לאיזה שתצא בפתח תחילה או אם יבוא חכם למזרח או למערב בזה ודאי נתברר לבסוף רק שלא נתברר בתחילת להכי אמרינן ברירה למאן דס"ל כן אבל הכא כשהשיתוף הקונה לא יקנה א"כ גוף החצר הוא של המקנה מתחילה ועד סוף בעת שעומד בו הדבר שרוצה להקנות וכעין זה כ' אאמו"ר הגאון זללה"ה בספרו ישרש יעקב ד"פ ע"ב לענין חזקה דהשתא דקיי"ל דכשאינו נגד חזקה דמעיקר' הוי חזקה מעליותא זה דוקא כשעכשיו ודאי הוא חזקה טובה ורוצין להחזיק ממנה אלמפרע אבל אם נאמר דאם לא מחזקינן הדבר אלמפרע גם השתא לאו כלום הוא וכה"ג לא מקרי כלל חזקה דהשתא וישב בזה דברי הרמ"א באה"ע סי' קנ"ה סי"ב דלא לסתור דבריו בח"מ סי' רל"ה סי"ב עש"ה שהאריך בדברים מתוקים עריבים לחיך ואני ישבתי בדרך זה דברי הט"ז יו"ד סי' ק"ה לענין ס' כבוש להצילו מקשיית הנה"כ שם והבן ואף דבגט אמרינן אפי' בכה"ג גיטו וחצירו באים כא' שאני בגט וכמש"כ בקצה"ח סי' ר' סק"ה ע"ש היטב (וקצ"ע מדברי הרשב"א במרובה הביאו הקצה"ח בסי' שנ"ג סק"א) וא"כ קושיא הנ"ל מהא דגר שמת במקומה עומדת ומצאתי למחי' הה"ג הר' פייביל הלוי אבד"ק בראטשין בהגהותיו לס' ד"כ בסי' י"ט התעורר בקשיא זו ורצה להוכיח מזה דל"א הסברא דכבר בא חכם רק לגבי עירוב דקיי"ל כר' יוחנן ב"נ דאף ישן קנה עירוב ולא כן בדבר דבעי כוונה ותי' דוחק היא בעיני ובפרט מהא דתשו' מהרי"ט הנ"ל דגם שם בעינן כוונת מקנה ועוד יבואר בדברינו לקמן. ולחומר הנושא נלע"ד ליישב הקושיא בדרך זה בהקדם לבאר מה שקשה על דברי הרמב"ם בספ"ב מה' זכי' א' קשה מאוד לפי הבנת מל"מ שם מה שתמה הוא בעצמו והשאיר בצ"ע דהא הרמב"ם העתיק דבזבזו נכסיו ואח"כ שמעו שלא מת וא"כ אמאי לא קנו כשנתודע שהקול היה שקר הא בעת שהחזיקו תחילה עדיין לא שמעו שלא מת וא"כ הא לא החזיקו בס' רק בתורת ודאי ודוחק לומר דכוונת הרמב"ם דבעת שבזבזו בזבזו מכח ספק דכל כה"ג הוי ליה לפרושי. ב' קשה לי הא אנן קיי"ל בפ' הפרה דמ"ט גבי משכון של גר ביד ישראל והישראל לא ידע שמת הגר ובא אחר והחזיק במשכון דאם היה המשכון בחצר של הישראל קנה הראשון המשכון אף דלא נתכוון לקנות דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו והעתיק הרמב"ם כן לענין הלכה בפ' זה הט"ז וא"כ הא קיי"ל דמטלטלי בכלל נכסי' היא וא"כ אמאי לא אשמעינן כאן הש"ס והרמב"ם דזה)**