בית שלמה אורח חיים נ

איסור שבת הי' עצתי להשתתף עמו שיהי' לו חלק שביעית ומחצה ולהתנות שמחצות היום של ע"ש עד חצות של מ"ש יהי' שלו לבד שיהי' גוף השכירות נמי קצת בהבלעה וכן מבואר להדיא בס' תוספת שבת סי' רמ"ד ס"ק ט"ז י"ז דבכה"ג שמשכיר לו גם על קצת היום של עש"ק הוי הבלעה ע"ש ואין כאן פקפוק עוד. שלישית כתב רו"מ לפקפק מכח דהוי הערמה ואף דבמכירת חמץ קוה"פ נמי הערמה הוי התם עכ"פ כיון שע"י מכירה שמכר כדין לאו שלו הוא עכ"פ אינו עובר על בל יראה משא"כ בנ"ד עיקר האיסור הוא משום דמחזי כשלוחו מה נועיל במכירה זו אכתי מחזי כשלוחו. וגם דעת הראב"ד דסובר דאף בהתנו אסור בבאו לחשבון דהוי הערמה והיינו משום דאכתי מחזי כשלוחו ואף להחולקים עליו י"ל דסברו דאף בבאו לחשבון לא הוי הערמה משא"כ באופן דהוא הערמה אסור עכ"ד מעל' אף שלשונו מגומגם אבל בדבריו אין טעם דאם נאמר דבמכירה בהערמה לא יצאנו מידי מראות עין א"כ אכתי תקשי לענין מכירת חמץ בהערמה ולא חיישינן למ"ע שיאמרו שהוא של ישראל ועובר בב"י וא"ל שאין חוששין למ"ע רק באופן שיחשדהו שעוקר ועושה מעשה בידים משא"כ בחמץ דהחשד הוא רק שעובר בשוא"ת מש"ה אין חוששין למ"ע ז"א דהרי גזרו חז"ל לחייב בציצית טלית שאולה לאחר ל' יום משום שנראית כשלו ומבואר דאף בכה"ג חששו למ"ע דהא ציצית ג"כ שוא"ת הוא כמ"ש התוס' ביבמות ד"צ ריש ע"ב ע"ש וא"ל משום דבחמץ אין כאן חשד רק שעובר אדרבנן וגם בשוא"ת דהא מה"ת סגי בביטול לכן לא חששו למ"ע ז"א דהא מבואר בש"ס שבת דכ"ג דחצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות משום חשדא וקאמר התם ומנא תימרא דחיישינן לחשדא ומייתי ראיה מפיאה ע"ש ואי איתא מאי ראיה בפיאה שפיר שייך דחיישינן לחשדא שעבר על מ"ע ש תורה משא"כ בנ"ח שאינו רק מצוה דרבנן וגם מגוף הך דינא דצריכה שתי נרות משום חשדא וקיי"ל הכי מבואר דאף בדרבנן ובשוא"ת חיישינן לחשדא וא"כ אם נאמר שבמכירה בהערמה יש מ"ע א"כ אמאי מותר למכור חמץ בהערמה ולא חיישינן למ"ע ומבואר מזה דבמכירה לא חיישינן כלל למ"ע והראב"ד שאוסר בבאו לחשבון אף בהתנו משום הערמה לאו משום מ"ע הוא כמ"ש מעל' אלא שסובר הראב"ד דאם באו לחשבון שאמר אחר כך מלא לי כענין שמבואר בתשו' הי' שהובא בב"י זהו הערמה מפורשת הוא והוכיח סופו על תחילתו שהתנאי דמעיקרא לא הי' רק הערמה בעלמא ולא ע"פ אמת דהא אמר בפי' מלא לי והערמה כי הא מבטלת התנאי או המכירה או המתנה לגמרי וכעין זה כ' המג"א בסי' תמ"ח דאח"פ כשהעכו"ם אינו רוצה להחזיר החמץ אסור לתבוע אותו בדיניהם והיינו דאם יתבע אותו אח"פ להחזיר לו הא עצמו מגלה שלא היתה המכירה רק להערמה בעלמא ובטלה המכירה למפרע וכ"כ הב"י סי' תמ"ח אהאי דתניא בתוספתא ובלבד שלא יערים היינו שלא יפרש התנאי והב"ח מפ' שלא יניח חותם או יעשה שום דבר שהי' נראה שאין זו מכירה גמורה הא זולת זה אף שהכל יודעין שהוא הערמה בעלמא כמ"ש ב"י בסי' תמ"ח על כל מכירת חמץ הנהוג שאין לך הערמה גדולה מזו. ואפ"ה מכירה גמורה הוא כל שלא גילה דעתו בפי' שאינה רק הערמא שאם גילה דעתו כן בטלה המכירה לגמרי וכן מבואר בש"ס בנדרים ס"פ השותפין דתנן התם המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה מעשה בא' בבית חורין כו' ובש"ס שם פריך מעשה לסתור ומשני חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחילתו אסור ומעשה נמי בבית חורין כו' וע"ש בש"ס וז"ל הר"ן שם ואם הוכיח סופו על תחלתו שהוכיח סוף דבריו על תחלתן שאינו אלא הערמא וכגון מתנת בית חורין דאסיק למילתי' ואמר והיכן לפניך אבל כשלא אמר בפירוש אע"פ שהענין מוכיח בעצמו דלא יהיב לי' אלא כי היכי דליתהני מודר אפ"ה הוי מתנה ע"כ והרי מבואר כמ"ש והפוסקים החולקים על הראב"ד י"ל דסברי דדוקא בהך דבית חורין שגילה דעתו להערמא בשעת המתנה. משא"כ אם גילה דעתו אחר כך לא איכפת לן בדיעבד וע"ש בר"ן דמ"ח סע"א שהביא מחלוקת הרמב"ם והרשב"א וכ"כ האחרונים בסי' תמ"ח לענין חותם שיש חילוק בדיעבד בין אם לא הניח החותם קודם המכירה או אח"כ וע"ש בחק יעקב או י"ל דס"ל להחולקים על הראב"ד דאף שהערמא מפורשת מבטלת המכירה מ"מ כיון שאף בלא התנאי אין האיסור רק משום דמחזי כשלוחו ע"כ מועלת בכה"ג מכירה או תנאי אף שאינה ע"פ הדין וכיוצא בזה כ' התוס' פ' איזהו נשך סוף דס"ג ד"ה כשמשך וז"ל ומשיכה דהכא לא הוי רק לענין היתר פיסוק דמים ולא לקנות ממש ע"כ. והיינו אף שבאמת רק הערמה הוא ואינה לקנות ממש מועלת על כל פנים לסלק איסור דמחזי כרבית. וכן פי' בספר בכור שור שם סוף דס"ה דברי התוס' הנ"ל. והתוס' באמת הם מהחולקים על הראב"ד בספ"ק דע"א בהך דבאו לחשבון ע"ש וכ"ז הוא להיפך מדברי מעל' ונחזור לענין שכבר הוכחנו דאין חשש מ"ע במכירה בהערמא וכ"כ בס' ש"ת בסי' רמ"ד בשם תשו' פמ"א ותשו' גו"ר דבמכירה אין חוששין למ"ע כלל ואף שבתשו' צ"ץ סי' ל"ה כ' דאף במכירה יש חשש מ"ע מבואר שם דדוקא במכירה לשבת לבד הוא דחשש למ"ע הא לא"ה אין חוששין למ"ע ואף בנדון שלו לא אסר מטעם זה לבד רק סנפו בין שאר טעמים שכ' שם לאסור בנדון שלו רק שעומד לנגד דברינו הנ"ל דברי המג"א בסי' י"ג שכ' דמש"ה לא מהני תקנה כשנפסקו הציצית בשבת שיתן הטלית במתנה לאחר וישאיל ממנו משום דאכתי נראית כשלו ע"ש ומבואר מזה דאף במתנה בהערמא חוששין למ"ע והוא תמוה לכאורה דהא במכירת חמץ אף שהוא הערמא ל"ח למ"ע וכנ"ל והנלע"ד דדוקא במתנה או במכירה לישראל הוא דכתב המג"א דיש חשש מ"ע אבל כשמוכר לנכרי אין חשש מ"ע משום דעכו"ם מפעי פעי כמבואר בש"ס בחולין דקל"ג שיש חילוק בכה"ג בין ישראל לעכו"ם ע"ש ועוד נלע"ד לחלק דשאני בדין המג"א דסי' י"ג דהוא עצמו לבוש בהטלית והוא תחת ידו אף שנתנו לאחר יש מ"ע משום דהרואים יאמרו ששלו הוא דהא חזקה אלימתא הוא שכל מה שביד אדם בחזקת שהוא שלו כמבואר בח"מ סי' צ"ט וע"ש בש"ך משא"כ במכירת חמץ שמוכרין החדר ג"כ שהחמץ בתוכו ובזה נתחדש לי טעם חדש למ"ש הפוסקים בסי' תמ"ח שהחמץ הנמכר יהי' דוקא חוץ לביתו והיינו דאם הוא בבית שלא נמכר יש חשש מ"ע משום חזקה הנ"ל וזה טעם נוסף לה טעמים שכ' האחרונים ז"ל שם ועכ"פ בנ"ד דיש הני תרי טעמי לטיבותא אין חשש מ"ע ובלא"ה יש סניף בנ"ד להקל דכתבו כמה פוסקים דבהפסד גדול ל"ח למ"ע בפרט היכי שי"ל דהוי כמציל מידם כמ"ש היתר זה בסס"י רמ"ד לענין מכס ובנ"ד נמי אחר שע"פ הרוב מפשרין עצמן בענין תשלומי האקציז לכל חודש כידוע ובין אם יעסקו בהגראלניא או לא חל עליו התשלומין כפי ההשוואה א"כ הוי כמציל מידם וגם ההפסד בהשבתת העבודה הוא ע"פ הרוב הפסד גדול כידוע ע"כ יש סניף להקל: ועל הרביעית. אשר שאל מעל' למה הצרכתי שיהי' להנכרי חלק שביעית ומחצה בהשורים העומדי' בהרפס אפרש כוונתי שהצרכתי לזה מתרי טעמי טעם א' דאם לא יהי' להנכרי חלק שביעית ומחצה גם בהשורים כמו שיש לו בכל העסק יהי' א"כ הערמה ניכרת וברורה בשעת מעשה דהא יש להנכרי חלק שביעית ומחצה בהפסולת המתהווה מהמינים שיש להערל בהם חלק שביעית ומחצה ואם המכירה הוא באמת איך שותין השורים שהם של הישראל לבד את הפסולת שיש גם להנכרי חלק בזה. שנית דידוע שבעת שנותנין הפסולת הנ"ל מעורב במורסן או בגרעינין של תבואה להבהמות בשבת לשתות עושין אז כמה מלאכות האסורים בשבת והעכו"ם שיעשה כן לטובת ישראל הוא עושה והוי כשלוחו ע"כ הוצרכתי שיהי' להנכרי חלק שביעית ומחצה בבהמות ושיהי' חלק הריוח מכל העסק משבת לו לבד ובצירף שני הטעמים הנ"ל א"א לדעתי לעשות בא"א רק שיהי' להנכרי חלק בהשורים כמו בכל המינים ולהתנות עמו בחלק הבהמות ג"כ כמו בשאר המינים והמבין יבין. החמישית אשר התפלא מעל' במ"ש שבאם לא יהי' באפשרי לכתוב שטר בכ"פ בעת שיקנו מין מחדש אזי יראו שיקנו ממעות השותפים בידיעת הנכרי ובשעת הדחק אפשר לסמוך ע"ז וע"ז התפלא מאד דעכ"ז איך יקנה לעכו"ם הא אין שליחות לעכו"ם הנה אכתוב לו טעמי שיש בזה כמה צדדים להקל. א) הנה מבואר בספר מחנה אפרים ה' שלוחין סי' ט"ו דאם עשה הגוי לישראל שליח לקנות לו קרקע במעות הגוי וכן עשה הישראל וקנה ניקנית הקרקע להגוי אף דאין שליחות לעכו"ם בזה א"צ שליחות משום שהישראל מעשה קוף בעלמא הוא דקעביד ומעותיו הוא שקונות לו כמ"ש בפ"ק דקידושין בכסף על ידי אחרים אף לר"מ משום דקבלת רבו גרמה לו ע"ש בדכ"ג ובפרש"י ועיין בספר קצוה"ח סי' קכ"ג סק"ה ובסי' קצ"ה סק"ט ועיין בס' נה"מ סי' קפ"ב סק"ב ואף שבמטלטלין לדעת ר"ת שסובר דעכו"ם אינו קונה במטלטלין רק במשיכה ודאי דלא מהני משיכה של הישראל שיקנה העכו"ם דאין שליחות לעכו"ם מ"מ לדעת רש"י ודעמי' שעכו"ם קונה מטלטלין בכסף דינא הכא דמעותיו קונות לו וכ"כ בס' מח"א שם וא"כ בנ"ד כיון דאין כאן רק שבות דרבנן אולי יש לסמוך בשעת הדחק אדעת רש"י וגם המ"ב בתשו' סי' כ"ט כ' לסמוך אדעת רש"י במכירת חמץ בדיעבד אלא שע"ז לבד לא הייתי סומך להקל אף בשעת הדחק משום דרוב האחרונים חלקו על המ"ב וסוברים דרוב הפוסקים סוברים כר"ת רק בחמץ סמכו אטעם השני שבתשו' מ"ב שם. וזה לא שייך בנ"ד. שנית שאף שהמח"א והאחרונים הנ"ל כ"כ. מכל מקום מתשו' מ"ב סי' צ"ז שהתיר שם מטעם דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח. והאחרונים בסי' תמ"ח חלקו עליו ואם נאמר כהמח"א הנ"ל א"כ להמ"ב שסומך ע"ד רש"י בדיעבד בלא"ה כיון שהעכו"ם השליח נתן כסף שלו להישראל המוכר קנה העכו"ם מדין עבד כנעני כמ"ש המ"ב שם אח"כ. וע' בקצה"ח הנ"ל. ויש לפלפל בזה הרבה ואכ"מ. ועכ"פ סניף גדול להקל הוא בשעת הדחק. שנית אף אם נאמר בהחלט כד' ר"ת דמשיכה דוקא בעכו"ם מישראל עכ"ז מה דפשיטא ליה למעל' שאין חילוק בזה בין שליח לשיתוף. ואני אברר שלדעת רש"י ודאי יש חילוק ולד' התוס' יש לדון לכאן ולכאן והנה בש"ס פ"ק דב"מ ד"ח דקאמר רבא תדע שאלו אמר לשליח צא וגנוב לי וגנב פטור ושותפין שגנבו חייבין מ"ט לאו משום דאמרינן מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ע"ש. והנה שטת רש"י שם דשותפין שגנבו היינו שגנב א' מהשותפין לדעתו ולדעת חבירו ע"ש והתוס' חלקו על פרש"י ופי' דשותפין שגנבו היינו שהגביהו שניהם ע"ש ומעתה לשטת רש"י שסובר דאף שותף א' שגנב לדעתו ודעת חבירו אמרינן דשלוחו כמותו ואף דבאמר לשלוחו לא וגנוב לי וגנב פטור המשלח משום שאין שלד"ע כמו שפרש"י שם. ואפ"ה בשותפין מתחייב משום מגו דזכי לנפשי' וה"ה בעכו"ם וישראל שותפין וקנה הישראל בידיעת העכו"ם שותפו איזה דבר אף אם נאמר דעכו"ם אינו קונה רק במשיכה מ"מ מהני משיכת הישראל נמי שיקנה שותפו העכו"ם דאף שאין שליחות לעכו"ם אמרינן מגו דזכי לנפשי' כו' ואף לדעת התוס' שחלקו שם על רש"י ומבואר מדבריהם דאם הגביה הגנבה לצרכו ולצורך שותפו אעפ"כ אנו