בית שלמה אורח חיים מט

לישראל סחורה בפ"ע. ל"א דהיה מוטל מתחלה התעסקות מסחורה שלו גם ביום השבת. ומ' בלשון המחבר סי' רמ"ה ס"ב. וגם מדברי הג"א ספ"ק דע"ז ומדברי ר"ש גאון שהובא בב"י סי' רמ"ה מבואר שאף שמתחלה היה כל העסק של הישראל לבד מותר להשתתף בזה עם הנכרי ולהתנות עמו בתחלת השותפות עש"ה. והטעם פשוט לפע"ד דכיון שעכ"פ בעת שנשתתף תיכף אז מתנה עמו שהעסק יהי' ביום הש"ק של הנכרי לבד עבור חלקו אין בזה משום מעמיד פועל אף שהעסק היה בראשונה של הישראל לבד מי כפהו אז לעסוק בשבת שנימא דעכשיו מעמיד פועל במקומו ודוקא כשהי' מכבר שותף עם הנכרי בסתם דאז הוטל ההתעסקות על שניהם בשוה בכל יום ויום השבת בכללי דהשותפין שכירין זה לזה לעסוק בכל העסק תמיד ע"כ היו מוטל גם על הישראל ההתעסקות גם ביום השבת מש"ה כשהנכרי עוסק בעבורו אח"כ בשבת והישראל כנגדו בחול הוי כמעמיד פועל במקומו אבל אם בתחלה כשהכניס הנכרי עמו לשותפות הותנה עמו שלא יהי' מוטל עליו עבודת השבת. ויום השבת יהיו שייך להנכרי לבד מה איכפת לן שבראשונה היה העסק של הישראל לבד וזה ברור לפע"ד (א) שנית התפלא מעל' דהא בנ"ד הוי שכר שבת שלא בהבלעה והאריך בזה ולא ידענא מאי קאמר דהא בנ"ד היה מתחלה כל העסק של הישראל לבד ועכשיו הנכרי מקבל הריוח של כל השבתות מה ענין זה לשכר שבת ול"ד למ"ש הריב"ש בתשו' הובא בב"י סס"י רמ"ה בענין ישראל ונכרי שהי' שותפים בבהמות לטחון ברחיים. דאם לא התנו מתחלה אסור לומר אח"כ טול חלקך בשבת ואני בחול משום שכר שבת וע' במג"א סי' רמ"ו סק"ג דשאני התם דכיון שנשתתפו מתחלה סתם. א"כ היה שייך ריוח מחצה מיום השבת לישראל. וכשאומר הישראל אח"כ שהנכרי יטול כל הריוח של שבת והוא יקבל הריוח של יום חול כנגדו זה הוי שכר שבת שהישראל לוקח עבור מחצות הריוח שלו שביום השבת מחצית הריוח המגיע להנכרי מיום החול. משא"כ בנ"ד דמתחלה היה שייך כל הריוח להישראל ועתה השתתף עם הנכרי באופן שיקבל הנכרי הריוח של יום השבת מאי ענין שכר שבת לכאן ויותר מזה אני אומר שאף אם היה משתתפים מתחלה סתם ואח"כ התנו אף דאסור כה"ג משום מעמיד פועל. אבל לענין איסור שכר שבת יש לדון כי לכאורה היה קשה לי על הריב"ש דאסר בנידון הנ"ל משום שכר דהרי כ' הר"ן ר"פ השותפין דמש"ה סובר ראב"י התם בחצר שאין בו דין חלוקה ונדרו מותרין לכנוס לחצר משום דזהו נכנס לתוך שלו משום דמשעה ראשונה שלקחו בחצר בשותפות ע"ד כן לקחוהו שבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא קנוי לו כולה קנין הגוף. ועכשיו בשעה שא' מהם משתמש בה הוברר הדבר למפרע שעכשיו כולו שלו ע"ש. וא"כ מה בכך שלא התנו מתחלה כיון שהגוי משתמש בה בשבת. והישראל בחול הוברר הדבר למפרע שבשעה שהשתמש בה הגוי קנוי קנין הגוף להגוי לבד ובעת שהשתמש בה הישראל בחול הוא קנוי להישראל לבד וא"כ לא היה שכר שבת כלל דהא לענין נדרים גם בשותפים בדבר המטלטל נמי דינא הכי כמבואר בטח"מ סס"י ק"פ ובהג"ה ביו"ד סי' רכ"ו סס"א. ודוחק לומר דבנדון הריב"ש מיירי דוקא ביש בו דין חלוקה. ע"כ עלה ע"ד לומר דדוקא כשא' מהשותפים משתמש בדבר המשותף לצורכו הוא דאמרינן דבשלו הוא משתמש דהוי כאלו כולו שלו בשעת תשמישו וכמ"ש הר"ן ואף דשם במשנה מבואר דלראב"י אף א' מן השוק יכול לומר לתוך של חבירך אני נכנס היינו באופן שאין השותף מקבל ממנו שכירות עבור מה שנכנס. רק שנכנס לצורך השותף כמ"ש הר"ן שם בשם הרשב"א אבל אם שותף א' משכיר לאחר דבר המשותף על איזה זמן אינו יכול לומר את שלי השכרתי לבדי ודבר זה מבואר מתוך תשו' הרשב"א שהב"י בח"מ סי' קע"א הביא תשו' הרשב"א דבדבר שאין בו דין חלוקה. והשתמש א' מהשותפים כמה שנים יכול לומר בשלי השתמשתי ואין חבירו משתמש כנגדו וגם אינו מעלה לו שכר והוקבע להלכה בהגהת רמ"א שם סס"ע ח'. ובסי' שס"ג הביא תשו' הרשב"א דאחד מהשותפים שהשכיר בית המשותף לאחר על זמן שייך השכירות לשניהם וא"י לומר בשלי השכרתי והוקבע להלכה בהגהת רמ"א שם סס"י שס"ג הרי מבואר כמ"ש ובס' נה"מ בסי' קע"א סק"ב כ' לחלק כן מסברת עצמו ושכח שמבואר כן ברמ"א סי' שס"ג (ב) ומש"ה בנדון הריב"ש דמיירי שהי' שותף עם גוי בבהמות לטחון ברחיים כמבואר שם וא"כ הם מקבלים שכר טחינה עבור שמשתמשים בבהמות של השותפים בזה יפה פסק הריב"ש דבלא התנו מתחלה יש איסור משום שכר שבת אבל בנ"ד כיון שעושים בכל העסק לצורכם אף אם הי' משתתפים בתחלה סתם אין כאן שכר שבת דכ"א בשעה שהוא משתמש לצורכו הוברר הדבר למפרע דאז קנוי לו הכל לבד כמ"ש הר"ן ואין כאן שכר שבת כלל (ג) אלא שלכאורה עומד קצת נגד זה דברי הריצב"א בתשו' שבהגמ"יי פ"ק משבת ויש בזה לפלפל הרבה אבל בהתנו מתחלה בעת שהכניס את הנכרי לשותפת כמו בנ"ד אין מקום לומר דהוי שכר שבת וכנ"ל וא"ל דכיון שהישראל מקבל מעות מהנכרי עבור חלק שביעית ומחצה שלו והתנה עמו שחלקו קבל בשבח הוי שכר שבת ז"א מתרי טעמי חדא דהא מכר לו חלק שביעית ובמכירה לא הוי שכר שבת כמ"ש המג"א סס"י רמ"ד לענין מכס. שנית דהרי אין מקבל מהנכרי מעות עבור חלק הריוח רק עבור שמכר לו חלק שביעית ומחצה בתבואת והעצים ומאי ענין שכר שבת לכאן אלא שעכ"ז מה שהצרכתי לקבל הנכרי לשותפת שיהי' לו חלק בהעסק שביעית ומחצה ויתנה עמו שמחצות היום של ע"ש עד חצות הלילה של מ"ש יהי' של הנכרי לבד הוא מחמת שיש לי חשש בענין זה משום שכר שבת באופן אחר והיינו כיון שהישראל שכר מתחלה הגראלניא מהאדון ואחר כך השכיר חלק מהגראלניא להגוי והתנה עמו שחלקו יהיה ביום השבת א"כ הוי כהשכיר להנכרי הגראלניא על שבת לבד ע"כ הגם שאין חשש שכר שבת מכח הריוח והמינים רק בזה שהישראל מקבל מעות מהנכרי עבור שכירות חדרים שבהגראלניא והכלים עבור שבת בזה לכאורה יש מקום חשש איסור שכר שבת והגם שלענ"ד נראה שיש בזה היתר מתרי טעמי חדא דהא כתב המג"א גבי מכס דבמכירה אין שייך שכר שבת וטעמו נראה דלא אסרו חז"ל שכר שבת רק משום גזירת מקח וממכר כמ"ש רש"י ז"ל בכתובות דס"ד ע"ש והיינו דאף שאין הישראל מרויח בשבת דהא השכיר להגוי הדבר קודם השבת מכל מקום כיון שגוף הדבר הוא אף בשבת של הישראל ואין להגוי בו בשבת רק קנין פירות מש"ה דבר של הישראל מרויח בשבת וא"כ יש בזה גזירת מו"מ בשבת אבל במכירה כמו במכס אף שמכר לו רק על שבת א"כ כבר הרויח קודם השבת ואין דבר של ישראל מרויח בשבת שנגזר בזה אטו מו"מ דשבת דקודם שבת אטו שבת לא גזרינן וא"כ בנ"ד נמי כיון שהגראלניא אינה של הישראל ממש רק מושכרת לו מהאדון ועתה כשמשכירה לנכרי על יום השבת נמצא שלא נשאר להישראל ביום השבת בה לא קנין גוף ולא קנין פירות ואין שלו משתכר בשבת וקנין פירות שהי' לו בה כבר השכיר קודם השבת ומש"ה שרי כנ"ל ולפ"ז מה שמבואר ברמ"א סי' רמ"ג דאם אין התנור והמרחץ של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירו לעכו"ם שרי דאין בזה משום מ"ע לפ"ז יהי' מותר להשכירם אף לשבתות לחוד אף דזה אסור מדינא משום שכר שבת כמ"ש המג"א שם ברס"י רמ"ג בשם הקדמונים זה בשהגוף הוא של הישראל משא"כ כשאינו רק בשכירות בידו ואכתי צע"ק לדינא אבל כן הדעת נוטה הא חדא: שנית נלע"ד להקל בנ"ד דהא לא קצב הגוי להישראל סכום בפני עצמו עבור שכירות הגראלניא לבד רק כלל קצבת דמי שכירות הגראלניא ביחד עם קצבת דמי חלקו בקניות המיני תבואות והעצים הנמכרים לו וא"כ אף אם יהי' חשש בשכירות הגראלניא משום שכר שבת יהי' שכר שבת בהבלעה דמה לי שמובלע שכירות בין שכירות ימי החול או שמובלע שכר השבת בין דמי מקח של שאר דברים ואף שכ' המ"א בסי' ש"ו ס"ד דאם קצב שכירות לשלם לו כל יום ויום אף ששכרו לחדש הוי שכר שבת שלא בהבלעה הכא לא קצב לו השכירות של שבת בפ"ע רק כלל עם דמי המקח וגם דשם האיסור הוא כמ"ש הראשונים ז"ל בפ' אע"פ משום שיכול לסלקו באמצע השבוע כמו גבי מורד ומש"ה לא הוי בהבלעה משא"כ בנ"ד שכולל דמי השכירות עם דמי המקח ביחד ופשיטא שא"י המוכר ליתן לו זה בלא זה דיכול לומר הנכרי במקח שלם אני רוצה. ועיין בש"ע ח"מ סי' קפ"ב ס"ח ועיין בר"ן פ' האיש מקדש בשמעתתא דקידש חמש נשים בכלכלה של תאנים מ"ש בד' הרמב"ם ול"מ לד' הרמב"ם פכ"ד מה' מכירה הי"ג שפ' במכר לו קרקע ודקלים דאם אינו נותן לו דקלים דיכול הלוקח לחזור גם מן הקרקע משום דיכול לומר במקח שלם אני רוצה כמ"ש ה"ה שם ועיין בספר מחנה אפרים בה' קנין. ומשיכה סי' א' דודאי בנ"ד הכי הוא אלא אפי' לדעת הרשב"ם החולק שם ועיין בט"ז ח"מ סי' רט"ז ס"ה ובמל"מ סוף ה' זכיה מכל מקום כאן אומדנא דמוכח דלא קנה זה בלא זה ועיין בר"ן בפ"ב דגיטין בשמעתא דעציץ וזרעים עש"ה ועיין בנה"מ בס' קפ"ב שם. ובלא"ה בנ"ד כיון שעשה הכל כדינא ומכר והשכיר לעכו"ם באה"מ וא"י לחזור בו משום דבר ע"פ הדין וכלל קצבת דמי השכירות בתוך דמי המקח הוי לי' שפיר בהבלעה לענ"ד ואף שבש"ס בכתובות דס"ד גבי מורד קאמר דלא יהבינן לה דשבת משום דמחזי כשכר שבת אף דאין נותנין לה הסך בפ"ע רק כוללין עם הכתובה כדקתני מוסיפין לה על כתובתה וכמ"ש הר"ן שם במשנה מ"מ אף דבשבת הגביי' הוא בהבלעה עם הכתובה מ"מ בעת המרד שקוצבין לה בעד כל יום אם יוסיפו לה גם בעד שבת חצי דינר הוי שכר שבת בעת הקצבה אבל בנ"ד אף בעת הקצבה הוא בהבלעה שהבליע קצבת השכירות יחד עם דמי מקח של המינים ברור לפענ"ד דהוי בהבלעה ושרי (ד) ומ"מ אף ששני טעמי היתר ברורים בעיני אעפ"כ מחמת

חומר

**((א) אבל אעפ"כ הנהוג אאמו"ר הג' ז"ל בעצמו לכתוב הנוסח בשטר מכירה בענין להשכיר מקודם לישראל אחר ואחר כך ישכור בחזרה המחזיק עם נכרי בשותפות והיא מטעם אחר שכ' לקמן בתשו' סי' נ"א ע"ש

(ב) בס' שער המשפט בסי' קע"א כ' חילוק אחר בין הדין דסי' קע"א לסי' שס"ג אך דברי הנה"מ ואאמו"ר הגאון זללה"ה נראין יותר

(ג) ועוד אפשר לומר בזה לפענ"ד ע"פ דברי הגאון בישועות יעקב סי' ש"ז דהקשה שם על הדין דש"ע שם ס' יו"ד ומקורו מש"ס שבת דקכ"א דמותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירותיך שבתחומי והא הוי שכר שבת דקיי"ל שמור לי ואשמור לך הוי ש"ש ותי' דלענין שכר שבת בעינן שכר ממש אבל הנאה לא הוי ש"ש והוכיח מהא דמורדת דפוחתין לה גם בעד יום השבת דפשיטא דניכוי מחוב הוי שכר ממש אלא ע"כ דלענין ש"ש בעינן שכר ממש דבר קצוב וכן מורין דברי הגהמ"י פ"ו אות ק' שהביא הרמ"א בהג"ה סס"י רמ"ו וצ"ע דעובדא דר' אלחנן שבתוס' ע"ז דכ"ב הובא במ"א סי' רמ"ה סק"ג התם שאני דהי' גובין שכר ממי שאפה בתנור והי' להאופה חלק בזה והוי ש"ש וא"כ בהאי דינא דאין מקבל שכר מאחרים לא הוי ש"ש כנלע"ד

(ד) מצאתי תנא דמסייע לי' הג' בעל נו"ב במה"ת חא"ח סס"י כ"ו עש"ה.)**