בית שלמה אורח חיים מג

נמי לגבוה ומש"ה ע"כ קאמרי אמרי היכי נעביד נתברינהו והיינו דאם הי' מבטלין הי' כמי מותרי' לגבוה לפי דיחיוא דר"פ אלא שלא הי' אפשר לבטלן מי"ז משום דאבני' שלמות כתיב. אמנם כ"ז לפי דיחיוא דר"פ אבל לפי האמת דקיי"ל דכלים שבב"ח אסורי' לגבוה כדפשיט לי' התם מעיקרא מכלי' דאחז וכ"פ הרמב"ם בפ"ט מה' ביאת המקדש הי"ד א"כ ממילא דאף דמותר להדיוט אסור לגבוה א"כ בלא"ה א"ש מתני' דאבני מזבח דאין ביטול מועיל לגבוה דהא בהא תליא כנ"ל ושפיר הוכיח הרמב"ן מכאן דע"א שנתבטל' אסורה לגבוה כנלע"ד בכוונת דברי הרמב"ן (א) וכיון דהא דכלים דב"ח אסורי' לגבוה הוא רק מדרבנן כמבואר בש"ס שם וכן הא דפשט מקרא דאחז וכן הא דרצה לסייע ממתני' דאבני מזבח הכל מדרבנן הוא דמדאו' אין אדם אוסר דשא"ש אפי' לגביה וכפרש"י שם בד"ה ואמר רב ששת וכפרש"י לעיל וכ"כ התוס' שם ד"ה ברוך ועיין בספר תב"ש סי' ד' סק"ט א"כ ע"כ מוכח דע"ז שביטלה אף אם נאמר דאסורה לגבוה אף בדיעבד כמ"ש הרמב"ן מכל מקום אין זה רק מדרבנן ומדאורייתא מותר אף לגבוה דאל"כ הדר"ק לדוכתי' מאי קאמר אמרי היכי נעביד נתברינהו הא אף לדחיוא דר"פ דלא גזרו רבנן לגבוה היכא דמותר מה"ת וכלים שבב"ח או בדשא"ש כיון דמותר להדיוט ל"ג חז"ל אף לגבוה מ"מ כיון דאבני המזבח נאסרו מה"ת משום דר"פ לא מהני ביטול לגבוה גם מה"ת א"ו כדכתיבנא ואף שמלשון הרמב"ן שכ' מהיכי מייתי לה מאתנן ומינה מה אתנן כו' אסור במחובר לגבוה לעולם אף ע"פ שביטלו כו' נראה דסובר דה"ה בע"ז במחובר לגבוה אסור מה"ת לגבוה אע"פ שביטלו נראה דדרך אסמכתא מדרבנן כ"כ ולא מה"ת מכח ההוכחה שכתבנו ובלא"ה היכא אפשר ללמוד בע"ז אחר שביטלה מק"ו מאתנן דמה לאתנן שלא מצינו ביטול לאתנן משא"כ בע"ז דמצינו ביטול לענין הדיוט וע"כ דבדרך אסמכתא מדרבנן קאמר ולפ"ז שפיר י"ל בדעת הרמב"ם ותוס' דסוכה אף דלאיבעיא דר"ל אף בדיעבד היא ומה"ת הוא אעפ"כ אחר שביטלו י"ל דאינו רק לכתחלה כיון דלכ"ע עכ"פ אחר שביטלו אינו רק מדרבנן אלא דלדברי הרמב"ן אסור בדיעבד ולהרמב"ם הוא רק לכתחלה וכן לשטת ר"ת בתוס' סוכה הנ"ל ואף אם נאמר דלרמב"ן אסור אף בדיעבד מה"ת כדמשמע מלשון הרמב"ן גם שכתב דאשרה שביטלה חמיר מע"ז במחובר ע"ש מכל מקום דעת הרמב"ם ור"ת נכונים כמ"ש וא"ש דברי הפרמ"ג בסי' קנ"ד לשטת הרמב"ם ורמב"ן ותוס' בסוכה די"ל שפיר לשיטתם דבלא ביטול פסולי למצוה כמו לגבי גבוה גם מה"ת וא"ש בפשיטות הא דפסקי לחומרא בהך איבעיא דר"ל כנלע"ד ויש לי עוד להרחיב הדיבור בזה ומחמת רוב הטירדא הוצרכתי להפסיק באמצע הפרק ושלום כנפשו ונפש הדוש"ת באהבה. שלמה במוהר"י ז"ל הכ"מ חופ"ק הנ"ל

תשובה לא סקאלא יום א' כ"ב אלול תרכ"ט לפ"ק

הנוטה כדוק שמים הוא יכתוב ויחתום לאלתר לחיים. את כבוד הרב המופלג החריף ובקי מוה' צבי הירש העליר כ"י

מכתבו קבלתי יום ה' העבר וע"ד שאלתו בכוס של זכוכית שנשבר בסיסו שלמטה ולא היה יכול לעמוד ועשו לו בסיס מטס של מחכות וקבעוהו בו אם הוא כשר לכוס של ברכה וראשית ד' כ"ת ע"פ ד' הרמב"ם פי"ח מכלים הי"א שפ' החרס שא"י לישב כדי שיקבל מפני אזנו ה"ז טהור כו' אע"פ שניטלה האוזן כו' שכל כ"ח שטהר שעה א' אין לו טומאה לעולם וה"ה דלא הוי כלי לענין כוס של ברכה. אמנם אי כלי זכוכית דומה בזה לכ"ח תלוי במחלוקת שבין ריב"א לתוס' בר"ה די"ט עכ"ד ואני אומר אף לד' כ"ת מ"מ הא אף לד' ריב"א לר"מ דאזיל בתר המעמיד תורת כלי עליו כמבואר בתוס' שם ובשבת דט"ז א"כ בנ"ד יש ס"ס להכשיר דשמא כד' התוס' שחלקו על ריב"א. ואת"ל כריב"א שמא הלכה דהולכין אחר המעמיד דהא זה הוי סד"ד כמו שכ' הרא"ש שלהי ע"ז וע"ש במרדכי ובטור וב"י וש"ע יו"ד סי' ק"כ אלא שבלא"ה ד' ריב"א דחויה הוא כמו שדחו שם התוס' בר"ה דל"א הך כללא שכל כ"ח שטהר שעה א' כו' רק בחתיכת חרס ולא בכלי שלם שניקב. וכ"כ הרא"ש בפ"ב דכלים משנה ב' ע"ש שהוכיח כן מהתוספתא וזהו החילוק בין רישא לסיפא במתני' פ"ג דכלים משנה ג' כמ"ש שם הרמב"ם והר"ש. וע' בחי' מהרש"א בשבת דט"ז. ואף שהתוס' בחולין דנ"ה בד"ה שיעורן הקשו מהתוספתא מהא דחכ"א כל כ"ח שטהר כו' ותי' דהתוספתא מיירי בלא חזי ע"י יחוד בלא תיקון אבל היכא דא"צ רק יחוד ל"א הכי ע"ש ואם איתא כד' הר"ש והתוס' בר"ה הנ"ל מעיקרא לק"מ מהך תוספתא על הא דס"פ המצניע שהביאו התוס' שם דהא בכלי שניקב ל"א הך כללא אבל באמת אין מזה סתירה דהתוס' שם באו ליישב מתני' דפ"ב דכלים לענין שברי כלים דבעינן ג"כ יוחד לשטת התוס' שם דלא כשטת הר"ש שם ובזה קשיא להו מהתוספתא דהא גבי שברי כלים איתא להך כללא. ומש"ה הוכיח הר"ש שם שיטתו דבגיסטרא לא בעינן יוחד אף דבהא דהמצניע בכלי שניקבה ודאי בעינן יוחד לקבל רמונים דאי בגיסטרא בעינן נמי יוחד לגיסטרא א"כ לא מהני נמי יוחד משום כללא דהתוספתא אף דבכלי שלם שניקבה מהני יחוד משום דבכלי שניקבה ליתא לכללא. אבל התוס' דס"ל דגם לענין גוסטרא בעינן יחוד דוקא מש"ה הק' והצרכו לתרץ כנ"ל. אבל הא דהר"ש פ"ב הנ"ל הוא יתד שלא תמוט דל"א הא דתוספתא רק בחתיכת חרס ולא בכלי שלם שניקב. כמו דאי' במשנה פ"ג הנ"ל וכמו שהוכיח הר"ש נמי מהתוספתא ודלא כריב"א וא"כ מכ"ש בכלי שלם רק שנשבר הבסיס אם תקנו שיישב בלא סמיכה ודאי דהוי כלי. ועוד דלפע"ד דלענין טומאה לא יצא מתורת כלי אם גוף הכלי שלם רק שנשבר הבסיס שלמטה אף שא"י לקבל בלי סמיכה דלא מצינו דבעינן שיוכל לישב בלא סמיכה רק בשבר כלי ולא בכלי שלם. רק לענין נט"י קפדינן בהכי לשטת התוס' והרא"ש והטו' והש"ע. וכיון שאף בכלי שניקב דיצא מתורת כלי גם לענין טומאה מועיל תיקון לשיווי כלי מכ"ש בנשבר הבסיס שלא הי' יכול לקבל בלא סמיכה. דאם עכשיו אחר התיקון יוכל לקבל בלי סמיכה דודאי הוי כלי ובעיקר הדין אישתמיטתי' לכ"ת דברי הב"י בא"ח סי' קנ"ט בסד"ה כ' הרמב"ם שכ' לפרש הא דקתני בתוספתא דידים שולי כ"ע כו' וכלי זכוכית אין נוטלין מהם לידים קינקסין שפן ועשאן כלי נוטלין מהם לידים דפסולא דרישא הוא משום שאין יושבין שלא מסומכין. ובסיפא דקינקסין ושפן היינו שתיקן מקום מושבן כדי שישבו שלא מסומכין. ומאי דקתני ועשאן כלים פי' ובכך עשאן כלים ע"כ. ומבואר להדיא דמהני בזה תיקון ודלא כדעת כ"ת והנה המג"א שם סק"ג האריך לתמוה על הב"י דלא מיירי משבר כלי כלל ע"ש באריכות וסיים דיש להחמיר לנט"י בשבר כלי אף שמחזיק רביעית שלא מסומך וגם הט"ז האריך בזה ותמהני דהא מפו' בתוספתא וז"ל שבר כ"ח שיש בהם כדי קבלת רביעית נוטלין מהם לידים. וע"כ רישא דקתני כ"ע כו' אין נוטלין הוא כמ"ש הב"י משום שא"י לקבל רביעית שלא מסומך אף שמ"ש הב"י שם בד' הרמב"ם דגם בניקב בכ"מ אם מקבל רביעית מן הנקב ולמטה כשר כיון דכ' דבעינן שבירה המעלהו מטומאתו ואין נקב אף אם הוא כשיעור מעלה מטומאה אם מחזיק רביעית מהנקב ולמטה שאפילו שבר כלי מטמא אם מחזיק רביעית ע"כ וכ"כ הט"ז סק"ג בשם התוס' ס"פ המצניע בד"ה ולענין צ"פ והנה בחיבורי לה' מקואות תמהתי על הט"ז דאדרבה מד' התוס' הנ"ל מבואר איפכא דדוקא לענין צ"פ יש חילוק בין אם מקבל כשיעור מהנקב ולמטה אם לא אבל לענין קבלת טומאה אף במחזיק רביעית מהנקב ולמטה כל שניקב כשיעור המפו' שם טהור וגם ד' התה"ד סי' רס"א צע"ק מכח זה ועתה ראיתי לתמוה גם על הב"י חדא שכ' בפשיטות נגד ד' התוס' הנ"ל. שנית שמגוף הש"ס שם בפ' המצניע מוכח כן דשם בדצ"ה ע"ב קאמר זימנא חדא אשכחי' דיתיב וקאמר ומודה ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו. א"ל השתא שורש כנגד נקב כו' ניקב בכדי טהרתו מיבעיא אמר אביי כו' הכי איתמר ומודה ר"ש שאם ניקב למטה מרביעית ע"ש ומבואר שם דניקב בכדי טהרתו הוא למעלה מרביעית ודלא כהב"י והט"ז וכ"מ להדיא מד' הרמב"ם והרשב"א לפמ"ש המג"א סק"ג בכוונתם ופי' המג"א הוא ברור וכ"מ להדיא מד' הב"ח שם. וצ"ל דאף דבשברי כלים מקבל טומאה ברביעית שבר מקבל טומאה יותר מניקב כמ"ש התוס' בשבת שם ועכצל"כ לד' הר"ש דס"ל דגיסטרא לא בעי יוחד אף דניקב כשיעור בעי יוחד דוקא לקבל רמונים ועכ"פ שטת הב"י בתוספתא נכון כמ"ש: והנה חוץ ממה שתמהו התוס' על שטת ריב"א יש להפליא על ריב"א מתוספתא דכלים ס"פ מחט וטבעת והכי איתא התם שולי המחצון כו' אין ממלאין כו' שפן ועשאם כלים ממלאים מהם כו' ומקבלים טומאה דר"י וחכ"א כל כ"ח שטהור שעה א' כו' שולי כ"ע וכו' וכלי זכוכית אין ממלאין בהן כו' קירקסין שפן ועשאן כלים ממלאים בהם כו' ע"ש ורישא דתוספתא זו הובאה בתוס' חולין דף נ"ה ובהר"ש פ"ב דכלים משנה ב'. ומבואר מזה דחכמים ל"פ אר"מ רק בשברי כ"ח בהו אמרינן הך כללא דכיון שטהר שעה א'. אבל לא בכלי זכוכית דלא כריב"א. ומבואר דמצד זה אין מקום ליפסול הכוס לברכה: והטעם השני שכ' כ"ת לפסול הכוס לברכה. משום שפ' הרמב"ם והראב"ד פי"ד מכלים דל"מ שום סתימה רק לכ"ח בזפת ובשאר כלים ל"מ שום סתימה ומזה למד לנ"ד דל"מ מה שתיקן הכוס ועשו לו רגל חדש הנה לפמ"ש בתשו' נו"ב מה"ת סי' קמ"ב דהא דל"מ סתימה אחרת רק כ"ח בזפת הוא דוקא לענין טומאה אבל לענין לפסול מקוה נחשב כלי ע"י סתימה אחרת נסתרו דברי כ"ת אמנם בלא"ה הנה כ"ת הרגיש בהא דבעי חזקי' בשבת דקי"ב ניקב כמוציא זית וסתמו כו' והא חזקי' בכ"ע מיירי ולא מהני שום סתימה והאריך ליישב דהא דל"מ סתימה הוא דוקא בשכבר נתבטל מתורת כלי אבל אם הנקב קטן משיעור שנתבטל ע"י מתורת כלי מהני סתימה. והאריך בזה. ואין חילוקו מתקבל כלל. דדוקא לענין טריפות הוא דמחלקינן בהכי דדוקא בנקב דמיטרפא מינה ל"מ סתימה דסופו ליסתר. משא"כ בנקב דלא מינה מיטרפא מהני סתימה כדאי' בש"ס יבמות דע"ו ע"א ובש"ע יו"ד סי' מ"א

ס"ח

**((א) ומזה נסתייע היטב דברי הט"ז או"ח סי' תרמ"ו סק"ו שכ' דר"פ ס"ל דאין דיחו' אצל מצות אפי' לקולא ורק ר' ירמי' הוא דמספקי' לי' וכן ראיתי הובא בשם תשו' הש"ך דמאמר ר"פ זאת אומרת אין דיחוי' אצל מצות היא מאמר מוחלט בלי ספק וישבו בזה שיטת הראשונים ז"ל ולפ"ז יהי' מוכרח כן בדעת ר"פ בדברי הש"ס גופא כאן דהא ר"פ ס"ל דלא נאסרו אבני המזבח ששקצו אנשי יון רק משום קרא ובאו בה פריצים אלא דבלא"ה אין חילוק בין הדיוט לגבוה דהוא מכשירי קרבן וא"כ כש"כ לענין מצוה ולהכי הקשה הש"ס לשיטתו היכא נעביד נתברינהו כמ"ש אאמו"ר הג' זללה"ה לפרש כן דברי קדשו של הרמב"ן ז"ל ואף דהרמב"ם פ' דכלים שבב"ח אסורים לגבוה זה נלמוד מקרא דאחז ואין ללמוד מזה לענין מצוה ועולים יפה דברי המהרש"ך והט"ז דמקושית הש"ס היכא נעביד נתברינהו ש"מ דר"פ ס"ל אין דיחוי' אף לקולא.)**