בית שלמה אורח חיים מב

ביטול כנ"ל שוב אמרינן דאם מכרן לישראל בטלים כמו נוי ע"ז. וכיון שמותר להדיוט מותר נמי לנרות של מצוה אף דבזה ביטול ל"מ מכל מקום כיון דכל החומרא להחמיר לענין מצוה יותר על הדיוט הוא מבעיא דר"ל בדמ"ז והבעיא לא נפשטה ובצ"ד שאינו ידוע אם הי' תקרובת ע"ז כלל מותר מטעם ס"ס דחדא שמא לא הי' תקרובת כלל ואת"ל שהי' תקרובת כיון דנתבטל ע"י מכירה שמא נקטינן להקל בבעיא דר"ל ושריא אף למצוה. ול"מ אם נאמר דבעיא דר"ל אינו אלא לכתחלה מדרבנן כמ"ש התוס' שם דמ"ז ד"ה מי מאיס וצ"ל דהא דפסקו בבעיא זו לחומרא הוא כמ"ש הפמ"ג סי' תקפ"ו משום חומרא דט"ז ודאי דיש להתיר בס"ס כמפו' בשם בזבחים דע"ד ולא קיי"ל כשמואל דסובר שם דבע"ז אף ס"ס אסורה ע"ש אמנם אף אם נאמר דבעיא דר"ל מן התורה הוא וכ"נ שהוא דעת הרמב"ן בחי' שם ועמ"ש לקמן וא"כ אין ראיה מש"ס דזבחים הנ"ל דשם הס"ס בדרבנן הוא דכל דברים החשובים שאין להם ביטול הוא רק מדרבנן וא"כ י"ל דבדאורייתא כ"ע מודו לשמואל דבע"ז גם ס"ס ל"מ. אמנם מדברי המל"מ ספ"ח מעכו"ם מבואר דמפשט פשיטא לי' דגם בע"ז מהני ס"ס להתיר אף בדאורייתא אלא דבתשו' במק"א תמהתי על המל"מ שדבריו הם נגד דברי התוס' בע"ז דמ"ב ד"ה ספק עכו"ם וע"ש בחי' מהר"ם מלובלין ומבואר שם דס"ס כי האי ס' נעבד וס' ביטול ל"מ להתיר וגם שאר דברי המל"מ שם תמוהים מאד ואכ"מ וכתב שם הטעם דל"מ האי ס"ס ע"פ דברי המנ"י כלל מ"ג אות כ"ז שהקשה אמאי מועיל ס"ס ס' נעבד וס' ביטול הא אפשר להפריד בין הספיקות ולא הוי ס"ס ועיין בט"ז יו"ד סי' ק"י סקי"ג י"ד ותי' המנ"י דשם ס' בטלה הוי ס' הרגיל ע"ש וזה נראה טעם התוס' הנ"ל שאינו מועיל ס"ס דס' נעבד וס' ביטול אא"כ הוא ס' הרגיל וא"כ בנ"ד נמי לכאורה לא מהני ס"ס הנ"ל מה"ט. אמנם נראה שגם בנ"ד הוי ס' הרגיל דלא נעשה ממנה תקרובת משום דלמה ניחוש לזה כיון שלא ראינו שנכנס לבית תרופתם אלא שמטעם אחר לכאורה ליכא למשרי בנ"ד משום ס"ס כיון דקודם שקונין מהנכרי אין כאן רק ס' נעבד ומבואר בפוסקים דאין עושין ס"ס בידים. אמנם בתשו' במק"א כתבתי דאף שגם באיסור דרבנן אין עושין ס"ס בידים ועיין בנו"ב קמא חיו"ד סי' מ"ג ד"ה ולפ"ז ע"ש מ"מ היינו דוקא במקום שלא היה כבר אף ספק א' אבל במקום שכבר הי' לפנינו ס"א אף דבדאורייתא אף בכה"ג אין עושין בידים ס' השני מ"מ בדרבנן אף במקום שאין מתירין בס"א מכל מקום מותר לעשות בכה"ג ס' שני וא"כ כיון דהעיקר הוא דהך בעיא דר"ל הוא רק מדרבנן ומכ"ש לאחר הביטל ועמ"ש לקמן שפיר יש להתיר מטעם ס"ס ועוד דהא בשעת הקנוי' אין כאן ספק כלל דהא מותר לקנות ממנו עכ"פ השעוה לצורך תשמיש חול ומכירה הוי ביטול כנ"ל ואחר הקניי' שוב מותר לעשות ממנו אף נרות של מצוה מנועם ס"ס וז"ב. אמנם בר מן כל הנ"ל יש היתר ברור בנ"ד דכיון שעכ"פ ספק היא אם היה השעוה תקרובת ע"ז שפיר מותר במכרו לישראל אף בנרות של מצות דהא הרמב"ן בחי' דליו ע"ב כ' דהא דקאמר בש"ס דגזרו על יינן משום בנותיהן ומבואר דלולא זאת הי' סתם יינן מותר והקשה הרשב"ם אמאי לא ניחוש בסתם יינן שמא נתנסך לע"ז ותי' הרמב"ן דזהו אינו חשש מטעמא שאמרו בש"ס ר"פ אין מעמידין גבי בהמה דמש"ה לוקחין מהם בהמה לקרבן משום דאם איתא דאקצי לא הוו מזבין ליה ה"נ אם איתא דנסכי' לא הוי מזבין לי' ומש"ה ליכא למיחוש לאיסור ניסוך ע"ש והובאו דברים אלו ברין שם וזה הטעם ממש בנ"ד דיי"נ ממש הוי תקרובת ע"ז ומש"ה ל"ח בנ"ד דשמא עשה ממנו תקרובת ע"ז דאם איתא דעביד ממנו תקרובת ע"ז לא הוי מזבין לי והא דמשמע בב"י ובב"ח דכל שנכנס לבית תרופתם אסור מחשש תקרובת ע"ז אף שמכרו אח"כ לישראל נראה דס"ל דבכה"ג קרוב לודאי שעשה ממנו תקרובת ע"ז ול"מ סברת אם איתא הנ"ל משא"כ בנ"ד שלא ידענו אם נכנס לשם כלל שפיר מותר ע"י מכירה משום סברת אם איתא כמ"ש הרמב"ן ובהא אזדא נמי חששא אחרת מה שעלה בלבי שיש בנ"ד שלא עלה ע"ד רו"מ דהנה בא"ח סי' קנ"ד כתב המחבר הדין רק בנרות של שעוה של ע"ז שכיבן ומכרן לישראל אסורין להדליק בביהכ"נ אבל ביו"ד סי' קל"ט סי"ג כתב המחבר בש"ע נרות ושעוה של אלילים אסורי' לנר מצוה ע"ש וכ"ה במרדכי ר"פ ר"י שממנו מקור הדין והנה יש להסתפק מה כוונתם במ"ש של ע"א ואפשר לפרש דמיירי שנתנו השעוה לפני ע"א דאף שאינו נאסר משום תקרובת שאינו כעין פנים כמ"ש התוס' והמרדכי שם ר"פ ר"י ובש"ע שם ס' יוד מ"מ אסורים למצוה כמו המשתחוה לדקל דאף שמחובר אינו נאסר להדיוט מכל מקום לענין מצוה מאיסי לגבוה לפי בעיא דר"ל בדמ"ז מכל מקום נראה דאף אם הקצה רק השעוה לשם ע"ז סובר המרדכי והש"ע דאסורי' למצוה דהא לפי מה דאזלינן לחומרא בבעיא דר"ל מצוה וקרבן שוים ומוקצה אסור לגבוה לקרבן דאף שאין הקדש לע"ז כמבואר בש"ס דמ"ד וע"ש בפרש"י זהו להדיוט אבל לגבוה אם הקצהו לתקרובת ע"ז אסור ואי בעינן מעשה דוקא לענין מוקצה לאסור לגבוה יש בזה פלוגתא בין הראשונים עיין ברמב"ם והשגת הראב"ד פ"ד מאיסורי מזבח וברש"י ותוס' בתמורה דכ"ט ובתוס' ב"ב דקכ"ט ורמב"ן בחי' שם ולפ"ד הראב"ד וסייעתו דל"ב מעשה לענין מוקצה לגבוה ולפי איבעיא דר"ל גבוה לקרבן ומצוה שוין א"כ עכ"פ זה ודאי יש לחוש כיון שנתן לע"ז חציו מהח' שעוה שמא הקצהו כולו לע"ז ואסור לנרות מצוה למאי דנקטינן איבעיא דר"ל לחומרא. אמנם לפי טעמא הנ"ל אין כאן חשש דהא בפי' אמרו בש"ס ר"פ אין מעמידין דטעמא דלוקחין מהן בהמה לקרבן ואין חוששין משום מוקצה כו' משום דא"א דאקציי' לא הוי מזבין לי' מש"ה בנ"ד אין כאן בית מיחוש למוקצה מה"ט כיון דמזבין לי' לישראל וז"ב ואשר התפלא רו"מ ע"ד הפרמ"ג א"ח סי' קנ"ד שכ' דבעיא דר"ל מה"ת הוא ורו"מ תמה דהא פ' בטוש"ע סי' תקפ"ו דבשופר של ע"ז יצא בדיעבד ועכצ"ל דס"ל כמ"ש המג"א שם דס"ל כמ"ש התוס' שם בע"ז דמ"ז דבעיא דר"ל הוא רק לכתחלה וע"כ שהוא רק מדרבנן ואני אומר שדברי הפרמ"ג שם אליבא דהרמב"ם הם כמבואר שם והרמב"ם סובר דבעיא דר"ל גם לענין דיעבד הוא כמ"ש הלח"מ פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ז וכ"ד הרמב"ן שם בע"ז דמ"ז כמו שהביא שם הר"ן בשמו ומשמע שם מדבריו דבעיא דר"ל מה"ת הוא דלגבוה ודאי דפסול מה"ת דהא למדו ק"ו מאתנן בדמ"ו ע"ב ואף אם עלה ירד וא"כ ר"ל דמספקא לי' לענין מצוה אי כלגבוה דמי נמי מה"ת מספקא לי' וע"ש בחי' הרמב"ן ובר"ן אלא שהרמב"ן ס"ל דר"ל ורבא פליגי וקיי"ל כרבא דלולב של ע"ז אם נטל יצא והוא דלא כר"ל אבל הרמב"ם נראה שפוסק כשניהן והלח"מ בפ"ד מה' א"מ רצה ליישב דבריו ודבריו מגומגמים אבל הנלע"ד דהא דפ' הרמב"ם דאם נטל יצא מיירי בע"ז של עכו"ם לאחר ביטול כשטת ר"ת בסוכה דל"ב ובכ"ד וכ"כ הכ"מ שם. והנה בש"ס דע"ז דנ"ב ע"ב בעא מיני' כו' כלים ששימשו בהן בבית חוניו מהו שישתמשו בהן בביהמ"ק כו' א"ל אסורים הם כו' איתיבי כל הכלים כו' א"ל כו' היכנו שגנזום כו' לימא מסייע לי' כו' בה גנזו בית חשמנאי את אבני המזבח ששיקצו אנשי יון ואר"ש ששיקצו לע"ז אר"פ התם קרא אשכח ודרש דכ' ובאו בה פרוצים וחיללוה אמרי היכי נעביד נתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא ננסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ופרש"י נתברינהו ע"י נכרי כדי לבטלן. והנה לכאורה יש להקשות דמאי קאמר אמרי היכי נעביד נתברינהו הא איבעיא בש"ס דמ"ש באשרה שביטלה אי יש דיחוי אצל מצות וא"כ איך יהי' אפשר להתיר המזבח ע"י ביטול (א) אלא שי"ל דהש"ס היא דקאמר הכי דלא תפשוט בעיא דר"ל מהא דגנזו האבנים ששקצו ולא מצאו תיקון ע"י ביטול לזאת קאמר הש"ס דזה א"א ואף שכ' התוס' בסוכה דל"ג דדוקא גבי מצוה איבעיא לן ולא גבי קדשים ע"ש בד"ה נקטם י"ל דדוקא לענין קרבן ממש הוא דפשיטא לן דיש דיחוי אבל מזבח דהוי רק מכשירי קרבן הוא בכלל האיבעיא וכה"ג קאמר בש"ס בע"ז דמ"ו ריש ע"ב ע"ש ומטעם זה ל"ק נמי אמ"ש התוס' בע"ז דמ"ז סד"ה מי מאיס דלל"ק נמי מיבעיא לי' אחר ביטול מי מאיס וע"ש בחי' מהרש"א ומהר"ם לובלין דא"כ מה קאמר נתברינהו די"ל כנ"ל. אמנם לכאורה יש להקשות לפיר"ת בסוכה דל"ב דהא דרבא דלולב של ע"ז אם נטל יצא מיירי אחר ביטול ואפ"ה לכתחלה לא יטול משום דמאיס וכ"כ בכ"ד בשם ר"ת א"כ מאי קאמר נתברינהו הא לכתחלה אסור להקריב ע"ג י"ל דכיון דצריך גניזה כדיעבד הוי ועיין בב"י ביו"ד סס"י רע"ו מ"ש בשם הר"י אסכנדרני והגהת מהרלנ"ח שם אות י"ט תמוה ואף דאיפשטא האיבעיא דרמב"ח שם בע"ז דמ"ו ע"ב דאף לענין מכשירי קרבן שהוא מזבח יש נעבד במחובר והיינו דפסול מה"ת אף דיעבד כדיליף לה מק"ו מאתנן י"ל כמ"ש הרמב"ן בחי' בע"ז דמ"ז בריש דבריו ואיבעיא דר"ל בשיטתו דאף בדיעבד קמיבעיא לי' וכתב וז"ל וק"ל תפשוט לי' מדרבא דאמר במס' סוכה לא יטול ואם נטל כשר ואפשר לומר דההוא בע"ז שבטלה שיותר הוא מאוס ע"ז במחובר כ"ז שלא ביטלה ועדיין שמה עליה מע"ז בתלוש שביטלה וכו' ע"ש ומש"ה ניחא אמנם לד' הרמב"ן עצמו שכתב אח"כ וז"ל אלא שאין הפי' הזה שכתבתי מחוור לי לפי שאיני מוצא לאיסורי ע"ז ביטול לגבי גבוה שהרי מוקצה ונעבד אפי' בב"ח אסורים לגבוה ואין להם ביטול לעולם ועוד מהיכי מייתי לה מאתנן ומינה מה אתנן כו' אסור במחובר לגבוה לעולם אע"פ שביטלו ואפי' בכלים שנשתמשו בהם בבית חוניו אמרינן באידך פירקא שטעונין גניזה לגבוה משום דמאיסי וכ"ש בע"ז שביטלה שפסולה למזבח ואפילו בדיעבד דהכי מוכח התם בגמרא וכיון דמיבעיא לי' לר"ל לענין מצוה אי כלגבוה דמי ש"מ דלמיפסל אפי' בדיעבד קאמר ואע"פ שביטלה וכו' עכ"ל ולשיטתו קשיא טובא מה קאמר נתברינהו דהא ביטול אינו מועיל ויותר מזה תימה שהרמב"ן כ' להביא ראיה מסוגיא הזאת דבית חוניו וכ' דשם מוכח דכ"ש בע"ז שביטלה דפסולה אף דיעבד ובאמת לכאורה מכאן מבואר איפכא מדקאמר נתברינהו והנלע"ד בפי' הרמב"ן דלכאורה קשה דאחר דחיוא דר"פ קאמר אמרי היכי נעביד נתברינהו ומאי ענין זה לדיחיוא דר"פ אבל באמת לק"מ דמעיקרא דבעי הש"ס למיפשט דאף היכא דמותר להדיוט כמו כלים דבית חוניו דלא הוי ע"ז אעפ"כ אסורים לגבוה ומייתי מהך דאבני המזבח והיינו דאף ע"פ שמותרים להדיוט משום דאין אדם אוסר דשא"ש אעפ"כ אסורים לגבוה ולהכי א"ש דלא תברינהו לבטלן משום דאף דביטול מועיל להדיוט מ"מ לגבי גבוה ל"מ ביטול אבל למאי דדחה ר"פ דלעולם כלים דב"ח כיון דלא הוי ע"ז ומותרים להדיוט מותרי' נמי גבי גבוה משום דלא החמירו לגבי גבוה יותר מלהדיוט והא דגנזו אבני מזבח היינו משום דבאו בה פרוצים וחוללה היינו דזכו בהן היונים ונאסרו אף להדיוט ומש"ה

נאסרו

**((א) הריטב"א בחי' לע"ז שם הרגיש בקושיא זו וכתב וז"ל לרווחא דמלתא נקטינן הא בלחוד משום דמפרש איסורי' וזיל קרי בי רב הוא דהא בלא"ה נמי תי' דכיון דקודם ביטול איסורי דה"ה לאחר ביטול דמאוסי דיש דיחיו' אצל גבוה אלא ודאי כדאמרן ע"כ לשון הריטב"א זללה"ה אולם פשט דברי הרמב"ן שהביא אאמו"ר הג' זללה"ה לקמן נראין כמו שביאר היא כוונתו:)**