בית שלמה אורח חיים כח

לדעתי בלי ספק ובפרט שנתברר שגם בדעת הירושלמי אא"ל דקרא דמייתי לפטור מי שח"ע וחב"ח אתי אלא כמ"ש ונתבאר למעלה: ועתה הבא נבא לשאר דברי הרבנים הגדולים הנ"ל שהגאבד"ק זלאטשוב כתב לשטתו דח"ע וחב"ח פטור מק"ש ע"פ דברי הירושלמי הנ"ל דמ"מ למשנה אחרונה חייב בק"ש דכיון דכופין רבו לשחררו אין לו אלא אדון א' כמו שאמרו בש"ס ריש חגיגה לענין ראייה וגיסו הגאון בעל חסל"א חלק עליו והביא קושיות התוס' שם בחגיגה ד"ד בד"ה לא נצרכה הק' מגיטין דמ"ב דמספ"ל לש"ס במחוסר גט שיחרר אי מקרי אדון ותירצו דהתם כיון דמית לבסוף איגלאי מילתא למפרע דל"ה עומד לשיחרר ומש"ה מספ"ל והרשב"א בגיטין שם תי' דשאני לענין ראיה דטעמא דפטור דכיון שמחיוב לעבוד את האדון לא יעלה לרגל משום ביטול מלאכתו ומש"ה בח"ע וחב"ח למ"א מע"י לעצמו מש"ה חייב בראייה משא"כ לענין קנס וא"כ לתי' הרשב"א ק"ש דומה לקנס שאין טעם הפיטור מק"ש משום ביטול מלאכתו א"כ דומה לקנס. אמנם גם לשיטת התוס' הכי הוא דהא בספר פנ"י בגיטין הקשה על תי' התוס' הנ"ל דלדבריהם מאי פשיט הש"ס התם מהפיל את שינו וסימא את עינו דהא התם לא מת ועומד לשיחרר ומש"ה ודאי לאו אדון הוא. ותי' הרב הנ"ל דלכאורה קשה דאמאי פטרינן לח"ע וחב"ח מראייה למ"ר משום שיש לו אדון אחר הא עכ"פ בצד חירות שבו אין לו רק אדון א' וא"כ אכתי לחייב בראייה מצד חירות כמו דחייב בכל המצות מצד חירות ותי' ע"פ ד' הר"ן בר"פ השותפין דבשעה שנשתמש בו הוי כולו שלו א"כ כולו יש לו אדון אחר ומש"ה א"ש דלמ"א כיון שאין האדון רשאי להשתעבד בו ממילא חייב בראייה משום צד חירות שבו וא"כ לכאורה מה הקשה התו' מגיטין הא שם החצי קנס מצד עבדות ובצ"ע ודאי יש לו אדון אף למ"א עכצ"ל דפסיקא להו דאדוניו דגבי קנס לא מקרי רק אם הוא כולו אדון גם בצד חירות ומש"ה שפיר מקשי וע"ז תי' דכיון דמת ואינו עומד לשיחרר שפיר הוי אדון בכולו ומש"ה שפיר קאמר ת"ש מהפיל את שינו אף דחי ועומד לשיחרר מ"מ שם הוא כולו עבד ובצ"ע אף אם עומד לשיחרר מקרי עבד והאריך להביא ראיות דצ"ע במקומה עומדת אף במקום שכופין האדון לשחררו וא' מראיות הוא דאל"כ למה הוצרך הש"ס בחגיגה דהכל לאתויי ח"ע וחב"ח למ"א נימא דאתי לאתויי מעוכב גט שיחרר דעלמא אע"כ כנ"ל ומש"ה כ' דאף דחייב בראייה למ"א משום צד חירות שבו אפ"ה לענין ק"ש פטור דכיון שיש לו אדון בצ"ע א"י לומר ד' אחד כיון שיש לו אדון אחר במקצתו עכ"ד הרב בעל חס"ל. והנה מה שהביא ראיה דלמה לא מוקי הש"ס בחגיגה דהכל לאתויי מעוכב ג"ש תמהני ולדידי' מי ניחא דא"כ לשטת הרשב"א שהביא בעצמו דטעמא דעבד פטור מראייה הוא משום ביטול מלאכת האדון וא"כ לדידי' ודאי תיקשי למה לא מוקי במעוכב ג"ש שמעש"י שלו וכבר הק' כן בספר שעה"מ בפ"ב מה' חגיגה ונשאר בקושיא ועמ"ש לקמן. אמנם יותר הו"ל להביא ראיה מהא דח"ע וחב"ח אינו מוציא אף מינו בתק"ש ואף לעצמו אינו מוציא ואף למ"א הכי ועכצ"ל דלצ"ע ל"מ מה שכופין את רבו לשחררו וכבר האריך הרחיב בזה בס' ט"א בספ"ג דר"ה וקדמו בזה הפר"ח בסי' תקפ"ט בא"ח דמצד עבדות עבד הוא אף במקום שכופין האדון לשחררו. וז"ב בל' ספק גם מ"ש הרב הנ"ל דהתוס' דמקשי משום דפסיקא להו דאדוניו דגבי קנס לא מקרי רק אם הוא כולו אדון הוא תמוה דמנ"ל להקשות עד שהוכרחו לתרץ בשינויא דחיקא קצת ועיין בסנהדרין דפ"ו בתוס' ד"ה דבר ובכמה דוכתי ובתוס' גיטין ריש דמ"ב ובב"ק ד"צ סע"א גם מ"ש דמש"ה למשנה אחרונה הוי כולו אדון אף לצד חירות ע"פ ד' הר"ן פ' השותפין ליתא לענ"ד ועיין בקצוה"ח סי' קע"א אמנם ביסודן של דברים לענ"ד דדוקא לענין חיוב ופיטור של מצות ואיסורין זה לא תליא באדנות אם אדוניו קרוי אדון או לא אלא בשיחרר תלוי דכל שצריך גט שיחרר עדיין לא נכנס לדין ישראל ומותר בשפחה ופטור ממצות שהאשה פטורה ואף מפקיר עבדו שמע"י שלו למאי דקיי"ל כר"י דצריך גט שיחרר להתירו בב"ח קודם הגט שיחרר דינו לכל מצות ואיסורים כעבד ועיין בספר שעה"מ פ"ב מה' מגילה שתמה על הב"י באה"ע סימן ד' ובספר בית מאיר בסימן ד' סי' י"ב ובח"ע וחב"ח דהיינו שנשתחרר ע"י גט שיחרר מחציתו. הוא אסור בשפחה מצד חירות שבו ואסור בב"ח מצ"ע שבו גם חייב במצות שאין האשה חייבת מצ"ח שבו אבל צ"ע במקומו עומדת אף שכופין רבו לשחררו מ"מ כל שלא קיבל השיחרר עדיין צ"ע שבו במקומו לאיסורין ולמצות. אמנם לענין ראייה למ"ד פטור כיון שיש לו אדון אחר אף שאין לו אדון רק למחצה מ"מ אכתי יש לו אדון אחר ומש"ה אקשי התוס' שפיר מגיטין דבחגיגה קאמר דלמ"א דכופין רבו כיון שמעש"י שלו לא מקרי אדון כלל אף בצ"ע אף דצ"ע במקומו עומדת קודם השיחרר ואסור בב"ח גם אינו מוציא בתק"ש מ"מ לא מקרי אדוניו אדון וא"כ חייב בראייה מחמת צ"ח שבו. ולענין קנס דכתיב יתן לאדוניו מיבעיא להו אי מקרי אדון. וז"ב ואמת ונסתר כל בנינו גם קו' השעה"מ על הרשב"א לק"מ דלא מצי הש"ס בחגיגה לאוקמי ריבויא דהכל אמעוכב גט שיחרר משום דל"ק הרשב"א דטעמא דמילתא דהקפידה התורה באדון מפני ביטול מלאכתו אלא במה שפטרה התורה מראייה מהטעם שיש לו אדון אחר זה הוא רק מפני ביטול מלאכתו וכל שמע"י שלו ל"א לן במה שיש לו אדון אחר וא"כ בח"ע וחב"ח חייב בראיה מצד חירות כמו שחייב בכל המצות שהזמ"ג מצד חירות שבו אבל במעוכב ג"ש בלאו טעמא דאדון אחר פטור כיון שכולו מעוכב גנו שיחרר דינו כאשה ופטור מראיה כמו שפטור מכל מ"ע שהזמ"ג ולק"מ ולקו' הפנ"י הנ"ל על התוס' כבר כתב השעה"מ שם תי' מספיק ע"ש נמלא לפי הנ"ל הנה לשטת התוס' דבחי ועומד להשתחרר ודאי לא מקרי אדון א"כ חייב בק"ש מצד חירות שבו אלא אפי' לשטת הרשב"א (והרשב"א הביא כן בשם התוס' ובאמת כ"כ התוס' ריש עירוכין והשעה"מ והחס"ל לא הרגישו) מ"מ כיון דהוא איבעיא דלא איפשטא ועיין ברמב"ם פ"ד מה' חובל ומזיק הי"א ובפ"ה מה' עבדים הי"א ובהשגת הראב"ד שם עכ"פ חייב בק"ש מספק דהוי ספיקא דאורייתא. ועוד נראה דלמשנה אחרונה ודאי מי שח"ע וחב"ח חייב בק"ש דכבר כתבנו למעלה להוכיח דע"כ ח"ע וחב"ח חייב בק"ש דהא ח"ע וחב"ח לא נכלל בכלל עבדים סתמא ובריש חגיגה דממעט מראייה ח"ע וחב"ח קתני עבדים שאינם משוחררים כדדייק התם בש"ס ד"ד וכיון דקתני בפ"ג דברכות עבדים סתמא וא"כ ממ"נ לשטת התוס' בחגיגה ח"ע וחב"ח חייב בק"ש למשנה אחרונה ולפי שיטת התוס' בעירוכין והרשב"א ע"כ כיון דלא איפשטא בעיין ע"כ ח"ע וחב"ח אף למשנה ראשונה חייב בק"ש ומש"ה קתני עבדים סתמא ועכ"פ מוכרח לכ"ע דמי שח"ע וחב"ח חייב בק"ש בודאי לכ"ע וז"ב לפע"ד: ועתה הבא נבא לבאר אם הוא יוצא יי"ח בקריאת עצמו או שצריך שישמע מישראל כמו בתק"ש. והנה הגאון בעל חס"ל כ' דפשיטא ליה טובא בל"ס כלל דכמו שיוצא מי שח"ע וחב"ח בכל המצות כאכילת פסח וק"ש כו' ה"ה בברכת ק"ש כו' ודבריו תמוהין דהא ח"ע וחב"ח אינו אוכל בפסח וחייב בפסח אף עבד גמור ועל ק"ש אנו דנין כמו על ברכת ק"ש וא"י למה פלפלו הרבנים הנ"ל על ברכת ק"ש ולא על ק"ש עצמה. והנה הגאון בעל חס"ל כ' דדוקא בתק"ש הוא דאמרינן דאף עצמו אינו מוציא דתק"ש המצוה הוא בשמיעה ולא בתקיעה דהא התוקע לתוך הבור לא יי"ח כשלא שמע קול שופר וטעמא דאיי"ח כששמע קו"ש מגברא דלאו ב"ח משום דהוי כאלו לא שמע קו"ש וראיה דאל"כ קשה לד' ראב"ש שהביא הש"ל דל"א שומע כעונה במקום שא"י לענות דכל שאינו ראוי לבילה כו' ובהג"א פ"ק דחולין מסתפק באלם ששוחט אי יוצא בשמיעת הברכה מאחר מה"ט וק' לדידהו דהא מפורש בש"ס דח"ע וחב"ח אינו מוציא לעצמו ויוצא בתקיעת אחר אלמא דבתק"ש לאו משום שומע כעונה הוא רק המצוה בשמיעה דוקא ומש"ה ח"ע וחב"ח אינו מוציא לעצמו דל"א צ"ע התוקע ומוציא צב"ח השמיעה משא"כ שאר מצות עכ"ד. הנה קושייתו ע"ד ראב"ש והג"א וכבר קדמו השאגת אריה סי' ואו. וגם כ' לתרץ דשאני בתק"ש דמצותו בשמיעה ולא בתקיעה וכ"כ הרא"ש בשם בה"ג דמש"ה מברכין לשמוע ולא לתקוע ובתוקע לתוך הבור כשהוא עומד על שפת הבור אף הוא עצמו לא יצא ע"ש. וה"ז ככל דברי החסל"א הנ"ל. אלא שהש"א חזר ודחה דמצות תק"ש ע"כ בתקיעה נמי תליא דהא תנן השומע מן המתעסק ל"י וגם השומע ממי שא"מ בדבר ל"י. וא"א דבשמיעה לבד נגמר מצותו למה לא יי"ח ע"ש. והנה להא דשומע ממי שאינו ב"ח ל"י הי' אפשר לומר כמ"ש החס"ל דהוי כאלו לא שמע קו"ש אבל אכתי הראיה שהביא השאג"א מהשומע מן המתעסק דל"י הוא ראיה מוכרחת דמה לי לכוונת התקוע כיון דבשמיעה תליא מילתא בלבד די בכוונת השומע א"ו דבתקיעה נמי תליא. וגם בס' כפות תמרים בר"ה דכ"ט בד"ה חש"ו הוכיח מהא דחש"ו א"מ רבים יי"ח דהמצוה אינו בשמיעה לבד רק גם התקיעה הוא מחלקי המצוה. ואע"ג דחזר ודחה ודחק בטעם הדבר ותמהני דמהא דבעינן נמי כוונת משמיע איכא ראיה ברורה כמ"ש השאג"א. והא דהקשה מד' הרמב"ם פ"א דשופר מ"ש בשופר הגזול כבר כתבתי בתשו' ליישב ואכ"מ. ומ"מ לענין דין ח"ע וחב"ח הי' אפשר לקבל חילוק' של הרב חסל"א כי חילוק מתקבל הוא לומר דשאני בתק"ש עכ"פ עיקר המצוה היא בשמיעה כמ"ש הרא"מ בשם בה"ג. ומש"ה כשצד ב"ח שומע התקיעה מצד עבד שתוקע לא יי"ח משא"כ בק"ש ושאר ברכות דטעמא דיוצא השומע משום דשומע כעונה אבל המצוה היא הדיבור לכך ח"ע וחב"ח יוצא בדיבור של עצמו אמנם הרב הנ"ל בעצמו הרגיש סתירה לדבריו מהא שפ' הב"י בסי' תרפ"ט גם במגילה דח"ע וחב"ח אינו מוציא א"ע רק צריך לשמוע מאחרים. אף דשם יי"ח בקריאה לבד והשומע יוצא משום שומע כעונה דהא מברכין על מקרא מגילה והכי מוכח כולה סוגיא דמגילה די"ט ע"ב וד"כ ריש ע"א. וחזר ודחה דע"כ גם בקריאת המגילה המצוה רק בשמיעה דאל"כ תקשי למ"ד הרהור כדיבור דמי אמאי קתני שם במתני' דחש"ו אין מוציאין אחרים בקריאת מגילה משום שאינם בני חיובא ות"ל דאחר השומע יוצא משום שמהרהר בשעת השמיעה למ"ד הרהור כד"ד ועכצ"ל דמיירי כשהשומע שומע בע"פ ואין מעיין במגילה ע"כ לא יצא יי"ח בהרהור דאף אי כד"ד הוי כקורא ע"פ וא"י וא"כ תקשי הא בכה"ג אף אם שומע מבר חיובא נמי איי"ח דאף דשומע כעונה הא הוי כקורא בע"פ. א"ו דלאו משום שומע כעונה יוצא אלא דגם במגילה המצוה רק בשמיעה וע"כ דהסוגיא שבדי"ט ע"ב דמוכח מינה דהמצוה בקריאה ולא בשמיעה דהא מדמי מגלה לק"ש ולמ"ד דבק"ש א"צ להשמיע לאזניו ה"ה במגילה ע"כ סוברת הסוגיא דהרהור לאו כד"ד ומש"ה מדמי מגילה לק"ש ומש"ה מיירי מתני' בהשומע מעיין במגלה ומש"ה יוצא משום שומע כעונה. אבל בשומע מחש"ו איי"ח ומשום הרהור איי"ח דהרהור לאו כד"ד וע"כ הרמב"ם שפ' דהרהור כד"ד שפיר פ' דהשומע מחרש שמדבר ואינו שומע איי"ח אף שפוסק בק"ש דקרא ולא השמיע לאזניו יצא וכבר עמדו עליו המחברי' ולפי הנ"ל א"ש משום דע"כ אי הרהור כד"ד ע"כ המצוה רק בשמיעה וא"כ חרש שאינו שומע לאו ב"ח הוא וא"מ אחרים עכ"ד ואני תמה דאף לדבריו אין לד' הרמב"ם הכרח דהא שפיר י"ל דבמגילה יוצא או בקריאה או בשמיעה ונסתר כל בנינו אמנם כבר קדמו בקושייתו בס' ט"א במשנה דחש"ו דהק' למ"ד הרהור כד"ד א"כ אמאי א"י השומע מחש"ו הנ"ל דיוצא