בית שלמה אורח חיים כז

בעבד גמור הוא והיינו כמ"ש התוס' בב"ק הנ"ל ע"ש אמנם דבריו תמוהים וכבר תמה עליו הג' מהרע"א בתשו' קע"ז ובלא"ה הא משכחת לה דלא כפינן אף למשנה אחרונה כמ"ש התוס' בגיטין דמ"ב ע"א והראשונים שם. אמנם בלא"ה מ"ש דא"א לפטור עבד מראיה מגז"ש דלה לה משום דלא נאמרה גז"ש זו לקולא כמ"ש התוס' כבר תמהו עליו בנו"ב מה"ת חח"מ סי' י"א. וכ"כ בס' שעה"מ פ"א מה' מילה בשם מורו הרב בעל ב"כ שהשיב על מהר"ש אלגזי והם כדברי הנו"ב ממש וכ"כ בס' ט"א שם בחגיגה ודבריו ברורים הם. וכ"ז דלא כדברי הרב בעל חסל"א שכ' דמצד הסברא הוי עבד חייב בראיה והא ליתא ובד' רש"י בעירוכין הנ"ל לע"ע אין לי יושב אחר רק לומר דהא שכ' רש"י אבל עבד גמור היינו אף ח"ע וחב"ח לפי משנה ראשונה ופי' כן לפי המסקנא דהא דקאמר לאתויי מי שח"ע וחב"ח היינו למשנה אחרונה דוקא. וסעד לדברי יש לי מדיוק דברי התוס' שם בד"ה מי שחציו עבד והמעיין יבין הדבר לאישורו. ע"כ לכאורה דברי הגאבד"ק זלאטשוב נכונים דע"כ הירושלמי דמפ' טעמא דעבדים פטורים מק"ש משום דכתי' ד' אחד ע"כ לח"ע וחב"ח אתי אמנם לפע"ד אאל"כ בד' הירושלמי דבגיטין פ' השולח הלכה ה' איתא בירושלמי. וז"ל מצא מציאה ביום של רבו של רבו. ביום של עצמו לעצמו. ולית מחר בעי ועבדי' לי' למרי'. ומפ' הפ"מ דטעמא קאמר שהרי למחר לעבוד למרי' ואין לו כלום הלכך ביום של עצמו כולו לעצמו ע"כ קידש אשה ביום של מרי' אין חוששין לקידושין ביום של עצמו חוששין לקידושין. ולא כן אמר ר"ח בשם ר' יוחנן מי שח"ע וחב"ח קידש אשה א"ח לקידושיו דכוותי' גירש א"ח לגורשיו ע"כ. ופי' הפ"מ דמייתי ראיה מהא דאר"י בקידושין אם קידש אשה א"ח לקידושין וקאמר התם דכוותה אם גירש א"ח לגירושין ע"כ והיכי משכחת לה גורש הא אין לו קידושין אע"כ דביום של עצמו חוששין לקידושין ואם גורש למחר ביום של רבו אין חוששין לגירושיו ע"כ. והנה הך דר"ח אר"י איתא כמי בירושלמי דפסחים רפ"ח סוף ה"א. ובס' משנה למלך פ"ב מהק"פ הי"ג בסוף דבריו הביא דברי הירושלמי דפסחים הנ"ל ותמה דכיון דקידושין לא תפסי גירושין היכא משכחת לה ובתחלה. תי' שני תירוצים דחוקים. ואח"כ כ' אבל מן הירושלמי דבפ' השולח א"כ כן אלא דס"ל לירושלמי כסברא דדחי גמרא דידן דקאמר קידש ביום של רבו אין קידושין תוספין ביום שלו קידושין תוספין וכו' ע"כ היינו דהמל"מ מפ' הירושלמי דהשולח נמי כפי הפ"מ הנ"ל דקושיות המל"מ הוא ראיית הירושלמי דע"כ ביום של עצמו היא ב"ח גמור אף לענין איסור והיתר וקידושיו קידושין. וביום של רבו הוא עבד גמור אף לענין או"ה ואין קידושיו קידושין והוא כסברא דדחי בגמרא דידן בהשולח היינו הא דקאמר בש"ס דילן דהשולח דמ"ב סע"א אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא בת חורין ודחה איסורא ל"ק וע"ש בפרש"י ולהירושלמי גם לענין איסורא קאמרינן הכי (ולכאורה ק' דא"כ אמאי קאמרינן במתני' לישא שפחה אינו יכול לישא ב"ח א"י ולהירושלמי יכול לישא שפתה וב"ח וי"ל ואכ"מ) ובס' קצוה"ח סי' רמ"ט הבין בפשיטות דהא דקאמר הירושלמי ולא כן א"ר יוחנן היינו דר' יוחנן פליג. אהא דאמר שם בירושלמי לעיל מזה בסמוך אלא ס"ל לר' יוחנן דאף אם קידש ביום של עצמו א"ח לקידושיו ומש"ה תמה על המל"מ הנ"ל ע"כ כ' שטעות נפל בדפוס בדברי המל"מ והחליף הדברים עליונים למטה ותחתונים למעלה וכ"ז עלה בידו בדוחק ע"ש באריכות ובאמת המל"מ מפ' כפי' הפ"מ הנ"ל ואין כאן ט"ס. וגם בלשון הירושלמי שלפני זה בסמוך דקאמר ולית מחר בעי ועבדי' לי' למרי' פי' הקצוה"ח שם בריש דבריו פי' זר ותמוה דהירושלמי מקשה דמאי נ"מ דמציאתו לעצמו כיון דביום מחר שהוא יום של דבו א"כ צריך למיתבי' לרבו דמה שקנה העבד קנה רבו אפי' מה שקנה בהיותו ב"ח ע"ש ולדבריו נשאר הירושל' בקושיא ולא תי' כלום ומש"ה הק' שם הקצוה"ח דא"כ תיקשי על סוגי' דידן דמ"ב דקאמר נגחו שור יום של עצמו לעצמו והא אח"כ ביום של רבו צריך למיתבי' לרבו והאריך בזה וכל הדברים תמוהים וכי אין כאן כ"מ במה שהוא שלו והא יכול לעשות בו אז כחפצו לאכלו וליתנו במתנה למי שירצה או ליתנו במתנה ע"מ להחזיר לו ביום שלו וככה יעשה תמיד ועוד יש לדחות דבריו בכמה אנפי'. אמנם כוונת הירושלמי הוא כפי' הפ"מ הובאו דבריו למעלה שהוא סייעתא ולא קושיא ועד"ז הוא פי' הירושלמי בהא דקאמר ולא כן אמר ר"ח בר"י הכל כפי' הפ"מ וכמ"ש למעלה וכיון ששטת הירושלמי הוא דלכל מילי ביום שלו הוא ב"ח גמור וביום של רבו הוא עבד גמור א"כ אין לפרש בדברי הירושלמי דברכות הנ"ל דיהיב טעמא לח"ע וחב"ח דלהירושלמי ביום שלו הוא ב"ח גמור ואין לו אלא אדון א' וחייב בק"ש וא"כ טעמא דירושלמי ג"כ אינו ביום שלו וביום של רבו הוא עבד גמור ופטור מן ק"ש אף בלא טעם הירושלמי רק מג"ש דלה לה מאשה. ועוד כראה דליכא לפרושי כן בירושלמי דברכות דטעמא דקיהיב התם הוא לח"ע וחב"ח כמו בטעמא דקאמר בש"ס דחגיגה דילן ד"ד דהא בש"ס דילן בחגיגה שם קאמר דיקא נמי דקתני ועבדים שאינם משוחררים מאי שאינן משוחררים אילימא שאינן משוחררים כלל ליתני עבדים סתמא אלא לאו שאינם משוחררים לגמרי ומאי נינהו מי שח"ע וחב"ח ש"מ ע"כ וכיון דהתם בברכות קתני עבדים סתמא ול"ק שאינם משוחררים ש"מ דבעבדים לגמרי מיירי ולא במי שח"ע וחב"ח ואף דלפמ"ש למעלה ע"כ דלהירושלמי ל"מ ליה הך דיוקא דדייק בש"ס דינן מדקתני שאינן משוחררים דהא להירושלמי ח"ע וחב"ח ביום ש"ר אינו משוחרר כלל כמו עבד שאינו משוחרר כלל מ"מ לפמ"ש למעלה בלא"ה אא"ל דטעמא דד' אחד דנקט בירושלמי לח"ע וחב"ח קאתי דלהירושלמי ביום ש"ר דינו כעבד לגמרי וביום ש"ע דינו כב"ח לגמרי רק שנתבאר בזה דאף אם נאמר דהירושלמי דברכות לח"ע וחב"ח קיהיב טעמא דידי' ע"כ הש"ס שלנו חולק בזה על הירושלמי דאם נאמר דסובר כירושלמי א"כ ק' דהו"ל למיתני במתני' בברכות נמי עבדים שאינם משוחררים לרבות ח"ע וחב"ח דפטור מק"ש משום שיש לו אדונים כמו דקתני בריש חגיגה מטעמא דקאמר התם אע"כ דלש"ס דילן ח"ע וחב"ח חייב בק"ש ועמ"ש עוד בזה לקמן. אמנם בעיקר דברי הירושלמי דברכות הנ"ל דקיהיב טעמא דעבדים פטורים מק"ש משום שיש לו שני אדונים ובתלמודן ל"ק טעמא נראה דקסמיך אטעמא דלה לה מאשה דזה הטעם פשוט כדפריך בריש חגיגה נראה ע"פ מ"ש בס' פנ"י שם בברכות ד"כ על הא דפריך שם בש"ס על נשים ק"ש פשיטא מ"ע שהז"ג הוא כו' ובירושלמי קאמר טעמא דכתיב ולמדתם וגו' בניכם ולא בנותיכם משום דהירושלמי ס"ל דטעמא דנשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג הוא משום דהוי מצה שמחה והקהל ג' כתובים הבאים כאחד וא"מ והיינו דא"מ מינייהו בבנין אב דבדכוותייהו קממעטי אבל ק"ש דאיכא למילף מינייהו בק"ו משום דאית ביה מלכות שמים שפיר ילפינן מינייהו מש"ה צריך מיעוטא דבניכם כו' אבל תלמודא דידן סובר כמסקנא דפ"ק דקידושין דכל מ"ע שהזמ"ג נשים פטורות הוא מהיקשא דתפלין ואין משיבין על ההיקש מזה ממילא נמעיט גם ק"ש ע"ש. ובמל"מ פ"י מה' מלכים כ' דלא פטרינן עבדים מכל מה שהאשה פטורה רק במ"ע שהזמ"ג בהא ילפינן עבד מאשה בגז"ש דלה לה אבל במה שהאשה פטורה מצד גזה"כ לא ילפינן עבדים לפטור מגז"ש דלה לה ע"ש הלכך א"ש דלהירושלמי דנשים אין פטורות מק"ש מטעם מ"ע שהזמ"ג רק מצד גזה"כ דבניכם ולא בנותיכם לכן הוצרך הירושלמי לפטור עבדים מטעמא שיש לו שני אדונים. אבל בש"ס דילן דפוטר נשים מטעם מ"ע שהזמ"ג ממילא עבדים פטורין מגז"ש דלה לה אלא שלא עלה תי' זה לפני לרצון חדא דאינו דומה לגמרי לד' המל"מ דהמל"מ כ' שם לענין פו"ר דנשים פטורות מפו"ר מדכתיב וכבשוה איש דרכו לכבש ולא אשה וזה הטעם ל"ש בעבדים משא"כ הכא ועוד דבס' שעה"מ פ"א מה' מילה הביא ראיה דלא כד' המל"מ הנ"ל וגם הג' בעל ש"א בקונ' א"מ שלו ריש חגיגה עלה על דעתו לחלק כחילוק המל"מ הנ"ל וחזר ודחאו בטוב טעם ע"ש ועיקר מה שהביאו להמל"מ שחלק בחילוק זה הוא מחמת דברי התוס' שכתב בריש חגיגה ד"ב ע"ב שעבד חייב בפו"ר והקשה המל"מ הא ילפינן לה לה מאשה והאשה פטורה מפו"ר וע"כ הוצרך לחילוקו ואני תמה דלד' המל"מ הקודמים מעיקרא לק"מ דהא כתב המל"מ לפני זה שם ליישב תמיהת המהרש"א מעל התוס' בחגיגה שם במ"ש ועוד פו"ר אכולהו ב"נ כתב אף לכנען ותמה המהרש"א דהא מפורש בסנהדרין דכל מצוה שנאמרה לב"נ אף פו"ר ולישראל נאמרה ולא לב"נ והמל"מ מישב קושייתו בטוב טעם דרש"י פי' בסנהדרין דכל מלוה שנאמרה לב"נ אף שתחלה נאמרה לב"נ מ"מ כשבאו ישראל לסיני ניטלה המצוה מב"כ ונשארה רק לישראל וכיון שמתחלה קודם סיני ניתנה לכל ב"נ ועבדים בכללן כמ"ש התוס' א"כ כשנטלה אח"כ בסיני מכל ב"נ אבל עבדים שניתוספה עליהם קדושה מסיני ואילך דהא חייבים עכ"פ במצות שהאשה חייבת עכ"פ לא ניטלה מהם בסיני דכל מה שהיה חייבים קודם סיני ולפ"ז אין מקום לתמיהתו מה שתמה אכתי יהיה פטורין מפו"ר מגז"ש דלה לה דהא כבר כתבנו בשם התוס' דב"ק דגז"ש דלה לה הוא רק לחומרא ולא לקולא וכתבנו דטעמן דבאמת חופשה לא ניתן לה בשפחה דהוא אשה כתיבא ולא בעבד זכר אלא דלולא דהיה גז"ש דלה לה ממילא עבדים היה פטורין מכל המצות דלישראל נאמרו רק כיון דכתיב בשפחה לה וחייבת בגז"ש דלה לה מאשה א"כ עבד ג"כ חייב בק"ו אבל במה שהאשה ושפחה פטורין ממילא עבד פטור דדיו לבא מן הדין כו' ומש"ה לקולא לא פטרינן עבד מגז"ש דלה לה כיון שלא נאמר רק בשפחה וכיון דבלא גז"ש דלה לה עבד חייב בפו"ר מטעם שכתב המל"מ ממילא ליכא למיפטרי מגז"ש דלה לה. דבזה צדקו ד' הג"ה שבמל"מ. שוב ראיתי בסוף דברי הט"א בקונ' א"מ ריש חגיגה שכ"כ והדברים ברורים ולפ"ז נדחה מ"ש שם בתחלה ע"ד התוס' שנעלם מהם הש"ס דסנהדרין והוא כתמיהת המהרש"א ולפמ"ש אח"כ כנ"ל לא נעלם מהם כלום ותמהני טובא על הגאון נו"ב מה"ת חח"מ סי' י"א שהשואל כ' לתרץ קושיות מהרש"א הנ"ל בקצרה כמ"ש המל"מ והט"א הנ"ל ושמח מאד בישוב זה והנו"ב כתב לו ולשמחה מה זו עושה כי דבריך הם דברים בטלים ע"ש ויפה תמה המהרש"א ואני תמה מאד כיון שהביא שם הנו"ב בתחלת תשובתו דברי הגהת מל"מ שם איך לא ראה דברי המל"מ במקומו שדברי השואל הם דברי המל"מ ממש וגם על השואל אני מתמי' שהוא הביא דברי הג"ה במל"מ ואיך כתב דברי המל"מ בשם עצמו ועכ"פ תי' הנ"ל ע"ד הירושלמי לא עלה לפני לרצון ועוד לפמ"ש למעלה לד' הירושלמי בהשולח מי שח"ע וחב"ח ביום ש"ע דינו כב"ח ממש וביום ש"ר דינו כעבד ממש א"כ אכתי תיקשי ר' הירושלמי ריש חגיגה דקאמר התם טעמא דעבדים פטורין מראייה משום שיש לו אדון אחר כמ"ש שם בש"ס דילן ות"ל מגז"ש דלה לה דאא"ל דאתי לח"ע וחב"ח כמו דמשני רבינא בש"ס דילן דלשיטת הירושלמי אאל"כ כמ"ש למעלה אלא נראה דהירושלמי בברכות וחגיגה נקט דרשא הפשוטה יותר ומצוי כן גם בש"ס דילן כמ"ש התוס' בעירוכין דט"ו ד"ה בכתיבה ובשבת דקכ"ח בד"ה ונתן ובכמה דוכתי כמו שציין שם הגרי"ב וגם בדברי רש"י בעירוכין י"ל כן שמצוי כן בדברי רש"י ומ"מ כיון דבש"ס דילן בברכות ל"ק ה"ט וגם לא קתני במתני' בברכות שאינן משוחררין כדקתני בחגיגה מבואר דמי שהוא ח"ע וחב"ח חייב בק"ש משום צד חירות שבו וז"ב