בית שלמה אורח חיים כו

אף דאין איסור משום שבת עכ"פ יהיו אסור משום ב"ת לזה כ' רש"י דליכא הכא משום ב"ת ועוד דאף אם נימא דגם אי תכשיט הוא אפ"ה אי איכא ב"ת הוי משאי. היינו אי שבת לאו ז"ת הוא אבל אי שבת ז"ת הוא אי תכשיט הוא י"ל דגם רש"י מודה דל"א ב"ת ומשוי לי' משאי ול"ק קו' השאג"א ומה שהתנצל א"ע מעכת"ה על מה שתמהתי עליו באות ה'. דבריו תמוהים מאד. וע' בתשו' ח"צ סי' א' ד"ה תמיה לי טובא. גם בענין שרצה להעמיס ליישב דבריו בענין חליצה מוטעת דבריו תמוהין מאד. מה ענין דיני תנאי לכאן. ולא ראיתי להאריך בזה עוד. מאפת הפנאי. ושלום תורתו יוגדל נפשו ונפש מח' הדבוק באהבתו. שלמה במוהר"י זללה"ה חונ"פ הנ"ל

תשובה יז סקאלא יום ב' י"א טבת תרכ"ה

אשר שאלתני ידיד נפשי אודיעך דעתי במי שהוא חצי עבד וחצי ב"ח אם חייב בק"ש וכיצד יצא יי"ח אם יוכל לקרות ק"ש וברכותיה כשאר אנשים ויצא בה יי"ח. או שצריך לשמוע מישראל אחר: זאת תשובתי כבר ראית מה שהשיב בתשו' חס"ל שחיבר יד"נ הגאון אבד"ק בוטשאטש בסי' ח' ע"ד גיסו מח' הגאבד"ק זלאטשיב. שד' גיסו הנ"ל נוטה שאם חייב בק"ש איי"ח בברכת ק"ש ע"י עצמו כמו שאמרו לענין תקיעת שופר דאף לעצמו אינו מוציא משום דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חירות רק שנראה לו דפטור מק"ש והוכיח מד' הירושלמי פ"ג דברכות דקאמר טעמא דנשים פטורות מק"ש מדכ' ולמדתם וגו' בניכם ולא בנותיכם ועבדים מנ"ל דכ' שמע ישראל וגו' ד' אחד מי שאין לו אלא אדון א' יצא זה שיש לו שני אדונים וקשיא לי' דל"ל קרא מיוחד ות"ל מקרא דלה לה מאשה דכל מצות שאין האשה חייבת בהן גם עבדים פטורים כדפריך הש"ס ריש חגיגה ד"ד על ר"ה ומשני רבינא התם ל"כ אלא לח"ע וחב"ח וא"כ גם כאן עכצ"ל הכי. ואח"כ כ' דלפי מ"ש הש"ס שם דלפי משנה אחרונה חשוב ח"ע וחב"ח אין לו אלא אדון א' כיון שכופין את רבו לשחררו וחייב בראיה א"כ הה"נ דחייב בק"ש עכ"ד הגאבד"ק זלאטשוב. וגיסו הגאון בעהמ"ח הנ"ל האריך להשיב ע"ד גיסו הנ"ל דאם היה חייב בק"ש פשיטא דמוציא א"ע בק"ש ול"ד לתק"ש אלא דפטור מק"ש והאריך בזה בפלפול רב ועצום. והנה כי חביבים עלי דברי הג' המחבר הנ"ל. אולם האמת אהוב מהכל ובתורה דכתיב בה אמת אין מחניפים לש"א כמ"ש הרא"ש בתשו' ויען כי מלאכת שמים לא אוכל להעלים דברי. כי דברי הג' הנ"ל בתשובה זו לא ישרו בעיני. ובמה דסיים אפתח במה שעמד ע"ד רש"י בערכין ד"ב ע"ב במ"ש בד"ה מי שח"ע וז"ל אבל עבד גמור פטור דכתיב אל פני האדון מי שאין לו אלא אדון א'. והפליא ע"ז דהא ש"ס ערוך הוא ריש חגיגה דעבד גמור בלא"ה פטור מגז"ש דלה לה מאשה ומשתאה הרב הנ"ל שלא העיר בזה שום א' מהמחברים ז"ל ותי' דברורן של דברים הוא עפ"י דברי התוס' בב"ק דפ"ח דהא דגמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לפחות במצות שהאשה חייבת בהם אבל לא לגרועו מאיש עכ"ד וא"כ לענין מצות ראיה דכתיב זכורך גם עבד בכלל זכורך. וא"כ מאי פריך הש"ס ריש חגיגה ות"ל מלה לה מאשה הא לא ילפינן מאשה להקל. ותי' דדברי התוס' הנ"ל אינם רק לרבא דס"ל דלאיסורא אקשינהו ולא להיתרא כמ"ש התוס' ביבמות ד"ח ד"ה רבא וה"ה לגז"ש אבל לשאר אמוראי שם ביבמות ורבינא מכללם שם ביבמות דלא ס"ל כרבא ל"א כן. ומש"ה שם בחגיגה הסוגיא אליבא דרבינא שפיר פריך משום דס"ל דהג"ש לכל מילי הן לחומרא הן לקולא ומש"ה רש"י בעירוכין אתי אליבא דרבא ואליבי' צריך קרא לעבד גמור דלא נפ"ל לפטור מגז"ש דלה לה. ע"כ כ' דגם גבי ק"ש יש לחייב מסברה גם עבדים בקבלת עמ"ש ומנשים לא ילפינן לרבא לפטור ע"כ י"ל דקרא דמייתי בירושלמי לעבד גמור אתי ולעולם ח"ע וחב"ח חייב כמו בכל המצות אלא שכיון שהרמב"ם פ' דח"ע וחב"ח פטור מראיה ה"ה לק"ש עכ"ד: ובמחכ"ת כל דבריו אלו נאמרו שלא בהשגחה. דפשיטא דאין חולק על הא שאמרו בש"ס בכ"ד אין היקש למחצה ואין גז"ש למחצה וילפינן מינייהו חומרא וקולא וגם בהיקשא דחמץ ומצה ילפינן בפכ"ש חומרא וקולא כדאי' התם ושטר שחרור דמועיל בעבד דהוא קולא ילפינן מגז"ש דלה לה וכ"מ להדיא מדברי התוס' בפסחים דכ"ד ד"ה אמרת והתוס' ביבמות כ' וז"ל דקסבר דלענין איסורא הוא דאקשינהו רחמנא דבהכי איירי קרא ולא לענין היתרא ע"כ. וזהו טעמא דרבא לפ"ד התוס' אבל בעלמא אין היקש למחצה וגז"ש למחצה הן לחומרא הן לקולא (א) ועמ"ש בחיבורי ישי"ע ביבמות ריש דט"ז ובדנ"ב ע"ב תירוצים נכוחים על קו' התוס' שבד"ח הנ"ל. אמנם מדברי התוס' שבב"ק הנ"ל טעמא אחרינא איכא בהו. עפ"י מה שהקשה בס' טורי אבן בחגיגה שם דמנ"ל להש"ס למילף מגז"ש דלה לה דכל מצוה שאין האשה חייבת אין עבד חייב והא האי קרא דחופשה לא ניתן לה בשפחה כתיב ועבד זכר מנ"ל דלמא עבד חייב בכל המצות כזכרי ישראל ותי' דאי לא רבי קרא לחייב עבד ושפחה במצות ממילא הוי פטורי דהתורה רק לישראל נאמרה אלא דמגז"ש דלה לה נפ"ל דשפחה חייבת במצוה שהאשה חייבת ועבד נפ"ל מק"ו משפחה דבמצות שהשפחה חייבת כ"ש עבדי אבל במצוה שאין אשה ושפחה חייבין גם העבד פטור משום דיו לבנו מן הדין להיות כנדון עכ"ד הט"א שה. וכ"כ שם הג' בעל ט"א בקונ' אבני שוהם שלו שם בריש חגיגה באריכות. וזה כוונת דברי התו' בב"ק הנ"ל דמלה לה לא ילפינן לקולא משום דלה בשפחה כתיב ועבד משפחה ל"ג להקל. ולפלא בעיני שהג' ט"א לא הביא ד' תוס' אלו אלא בס' כפות תמרים בר"ה דכ"ט כ' בקצרה ככל דברי הט"א הנ"ל והביא ד' התוס' דב"ק הנ"ל. וא"כ לכ"ע ל"א גז"ש דלה לה להקל ולא תליא כלל בפלוגתא דרבא ומחלוקותו. וע"כ הא דפריך בריש חגיגה על ר"ה ות"ל מלה לה מאשה היינו נמי כמ"ש הט"א שם דלולי קרא מצד הסברא ממילא עבדים פטורין ממצות ראיה וכה"ת דלאו בכלל ישראל הם. ומ"ש בעל חס"ל דהם בכלל זכורך הוא תמוה מאד דהא ודאי דכל בני נח פטורים מראיה כמו שדרשו בש"ס דגנך ולא דגן עכו"ם וא"כ ה"ה לעבדים וע' בפי' הרע"ב ריש חגיגה שכ' דכתיב בבא כל ישראל ועבדים לאו בכלל ישראל נינהו ע"ש וכ"כ הרמב"ם בר"פ ב' מה' חגיגה ע"ש. וע' בתוס' פסחים ד"ט סע"א ובכמה דוכתי רק דבכל המצות שהאשה חייבת נתרבו עבדים מג"ש דלה לה ובעיקר התמי' שתמה הרב בעל חס"ל ע"ד רש"י בערוכין הנ"ל וכ' שמשתאה על שלא העיר בזה א' מהמחברים הנה באמת העיר ע"ד רש"י אלו המגיה במל"מ בפ"י מה' מלכים. ותורף תירצו הוא ג"כ עפ"י דברי התוס' דב"ק דלקולא לא נאמרה גז"ש דלה לה. רק שכ' דהמקשה בחגיגה הי' ס"ל דלא כד' התוס' אמנם כיון דמסיק שם דלמשנה אחרונה ח"ע וחב"ח חייב בראיה ע"כ קרא

דאדון

**((א) התוס' בקידושין ד"ג רע"ב כתב וז"ל וי"ל דרבוי קניינים גמרינן מהיקשא ולא מיעוט קניינין דכה"ג אמרינן בפ' כ"ה תלתא קראי כתיבי בדם חד לאפוקי מנותר וחד למיעוטא ממעילה וחד מטומאה ובפ' ב"ש יליף נותר חילל חילל מטומאה וא"כ אמאי צריכי תרי קראי חד לנותר וחד לטומאה אלא לאו משום דלא נאמרה גז"ש דחילל להקל אלא להחמיר ע"כ וע"כ צ"ל דכוונתם דע"כ לא אמרינן אין גז"ש למחצה ואין היקש למחצה רק לדון כל החומרות מאחד לחבירו או כל הקולות אבל אם מצאנו איזה היקש ונוכל לחלק בהיקש האחר שבאנו ללמוד זה מזה באיזה סברא ל"א אין גז"ש והיקש למחצה ועלה על לבי דבהאי סברא יש ליישב דברי רש"י במה שתמהו עליו התוס' בקידושין די"א ע"ב דעל הא דאיתא התם אמר ר"י אמר ר"א כל כסף האמור בתורה כסף צורי פריך הש"ס והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ותנן שבועות הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ומשני התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומאי כלים דבר חשיב אף כסף ד"ח כך כתב רש"י הגירסא בשם רבותיו ופי' דבריהם שהדינר היא מטבע הפחיתה שבצורי ופירכא מדקתני שתי כסף שהן מעות ותירוצא מה כלים ד"ח אף כסף ד"ח ומעה ד"ח היא והקשה רש"י עליהם כמה קושיית וקושיא א' הוא דא"כ דכל כסף האמור בתורה דינר היא היאך אתיא הך היקשא ומפקי' ליה הא כי אתא היקשה לאשמעינן מה כלים שנים אף כסף שנים היא דאתא ותמהו ע"ז בתוס' שם וכתב דלא ק"מ דאין היקש למחצה וכי היכא דגמרינן מני' שנים גמרינן נמי מני' ד"ח עכ"ד ולפי האי סברא דברי רש"י נכונים דהא היקש הראשון דמה כלים שנים אף כסף שנים ע"כ בא להקל על הנתבע דבלא"ה היה מחויב אף בכסף א' כמו שכתב רש"י בסוף ד"ה ותנן וכללא הוא בזה דתפשת מרובה לא תפשת דא"כ אין לדבר סוף וכן כתב בהדיא הריטב"א שם בפי' רבותי' של רש"י והאי היקש דבעי לאקשוי' דמה כלים ד"ח אף כסף ד"ח היא חומרא לנתבע דסד"א דהוי דינר כמו סתם כסף קמ"ל דבשני מעין נמי חייב כמו דמפורש בתוס' בסוף הדיבור ועיין בחי' מהרש"א שם וכ"כ בהדיא בחי' הריטב"א שם וא"כ יפה הקשה רש"י דבכה"ג ל"א אין היקש למחצה ובפרט להוציא ממשמעות הקרא ודו"ק. ובזה היה מקום אתי לכאורה ליישב קושיית השואל בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' קצ"ה אמה דאמרינן בש"ס בבא מציעא ד"ו עשירי ודאי ולא עשירי ס' והקשה דא"כ אמאי ס' בכור אסור בגיזה ועבודה הא גמרינן בש"ס בגז"ש עברה עברה בכור ומעשר ואין גז"ש למחצה וניליף נמי מה מעשר עשירי ודאי ולא עשירי ס' אף בכור כמי בכור ודאי ולא בכור ס' וע"ש בתשו' הנ"ל סי' קצ"ו קצ"ז מה שהאריכו בזה אכן לפי הסברא הנ"ל יש לישב ולומר דהגז"ש הלז לא נאמרה בש"ס מעילה די"ג ובכורות דל"ב אלא לחומרא וכן בזבחים דל"ז לענין תמורת מעשר דאין קרב תמים עד שיפיל בו מום וכן בזבחים ד"ט דלענין פסח בשאר ימות השנה שקרב שלמים אם רצה להקריב אותו לבכור או למעשר ולא להביא נסכים ילפינן לחומרא גבי מעשר דזה מעשר ואין אחל מעשר וילפינן לזה הגז"ש דעברה עברה לענין בכור ואע"ג דיש בזה ג"כ צד להקל כמו דנתבאר בש"ס שם מ"מ כיון דצריך להביא נסכים וא"כ ממילא לאו בכור ומעשר הוא שאין טעין נסכים אבל לענין הילפיתא דלגמרי לקולא אפשר לומר ע"פ דברי התוס' בקידושין ד"ג הנ"ל דאין אומרים בזה אין גז"ש למחצה. אולם באמת ראייתם שם מזבחים דמ"ה הוא תמי' מאוד למעיין ועיין בתוס' חולין דקי"ז ע"א ד"ה חד למעוטי ולזה כיון הג' מהרי"ב בהגהותיו ועיין בתוס' זבחים דמ"ו סע"א ועיין בתוס' יומא ד"ס סע"א. וסברתם ביומא שם הוא סיוע לסברת הפ"י בקידושין ד"ג שם וסברא זו צריך בקיאות בש"ס ואני לא באתי לידי מדה זו רק מה שעוררו רעיוני בהשקפה ראשונה (ועיין בש"ס קידושין ד"כ ע"ב וברש"י ד"ה או דלמא ובתוס' שם ד"ה גאולתו ובחה"ר שם בשם הראב"ד ובריטב"א בשם הרמב"ן ובספר פני יהושע) ובעיקר הדין שנסתפקו הגדולים אי חצי עבד וחצי ב"ח חייב בק"ש כבר התעורר בזה הגאון בעל פמ"ג בקונטרס נועם מגדים להביא הירושלמי הנ"ל והשאיר בספק.)**