בית שלמה אורח חיים כג

כיון שעכ"פ דרך להניחן בענין זה. מ"מ זהו למ"ד שבת ז"ת הוא. אבל למ"ד שבת לאו זמן תפלין נראה דבדרך הנחתן הוי הוצאה כלאחר יד. וזהו בראה בפי' דברי הש"ס שם דס"א דקאמר אלא אפי' למ"ד שבת לאו ז"ת הוא אינו חייב חטאת מ"ט דרך מלבוש עבידא. והיינו דכיון דלאו ז"ת הוא הוי הוצאה כלאחר יד אם הוציאן דרך מלבוש וכן מבואר ברמב"ם פי"ט מה"ש ה"ה דכל הוצאה שהוציא דרך מלבוש פטור. וכ"כ שם סוף הי"ד וז"ל ואם ינא בקמיע שאינו מומחה פטור מפני שהוציאו דרך מלבוש וכן היוצא בתפלין פטור ע"כ ומשמע דמפ' כן מ"ש הש"ס דרך מלבוש עבידא. והמג"א סי' ש"ח סקנ"ז לא הביא דברי הרמב"ם הנ"ל וכבר עמד בזה בס' חו"ש סימן ש"ה סקכ"ז. אלא שגם היא לא דקדק להעתיק דברי הרמב"ם כלשונו וע"ש היטב וקצרתי. ומ"מ לענין תפלין פסולין או לענין ב' זוג תפלין ומכ"ש א' עובר על בל תוסף דודאי אין דרך מלבוש בהם אף בחול ודאי אם הוציאן דרך הנחתן ולא בידו ממש הוי הוצאה כלאחר יד ואינו חייב חטאת וכבר הקשו התוס' בשבת ד' ס"ב ד"ה כל מ"ע מאי פריך אמאי דקתני ואחד האשה והא מ"ע שהז"ג הוא והא הוצאה כלא"י הוא ושריא משום בזיון תפלין ותי' כיון דלגבי נשים משאוי הוא ויכול לבוא לידי חיוב חטאת היכא דמוציא בלי שינוי משום בזיון לא שרינן לי' וע"ש וזהו כוונת רש"י בסוגיין דאתי איסור בל תוסיף ומשוי לי' עליו כמשאי. היינו דכיון דלאו תכשיט הם הגם שאינו חייב חטאת משום דהוי הוצאה כלאחר יד מ"מ זהו ל"מ להתיר משום בזיון תפלין כמ"ש התוס'. וכ"ה פ' דברי רש"י בד"ה ת"ק סבר מצ"כ ע"ש. אבל חיוב חטאת וכרת ליכא אף אי הוי משאי משום דהוי הוצאה כלא"י. ולענין דינו של הפמ"ג. הגם שמד' הרמב"ם הנ"ל נראה שמפ' דמאי דקאמר בש"ס לענין תפלין דרך מלבוש עבידא היינו דכיון שלא הוציאן רק דרך מלבוש לא הוציא כדרך המוציאן מ"מ מדברי התוס' בעירובין דצ"ו ד"ה אבל באשה נראה דמפרשי כפשטו דהוי תכשיט ומלבוש. א"כ דברי הפמ"ג נכונים. אבל דברי הגאון בעל ש"א תמוהין ובחנם דחה דברי רש"י כדכתיבנא

ד) הנה כת"ה הביא דברי הג"פ שהקשה על דברי החוששים בנתינת שני גיטין בספק בשמות משום דאין ברירה ומ"ש מהא שכ' הטא"ח בסי' ל"ד לענין תפלין דרש"י ור"ת דיניח שתיהן ויכוין לצאת באותן שהם אליבא דהלכתא. וכת"ה תי' דגבי גיטין אם כיון לגרש בשניהן הוי חשש משום שני ספרים וכיון שא"א לו לכוין לגרש בשניהן רק בא' יש חשש ברירה. משא"כ בתפלין אף אי מכוין לצאת בשניהן ליכא בל תוסף כיון דא' מהם פסול כמ"ש המג"א בסי' ל"ד סק"ג. א"כ גם שכיון לצאת בא' מהם ל"ש א"ב והא שכ' הטור שיכוין לצאת באותן שהם אליבא דהלכתא היינו לכתחלה לברר הכוונה יותר. וכ' שכן מ"כ בנו"ב מה"ת ודרכם לא ישרו בעיני יחדיו דאכתי מה נעשה לשי' התוס' בסוכה ד' ל"א ריש ע"ב דבמינא אחרינא עובר בב"ת אף כשנותן אותו חוץ לאגד אף לר"י וכ"ש לרבנן. ובכה"ג שא' מהתפלין פסולין להא דמיא. אלא שד' המג"א סי' תרנ"א סקכ"ז שד' הטור כה"ה שאין בכה"ג משום בל תוסף רק דלכתחלה לא יעשה כן. ובזה אפשר ליישב ד' הטור בסי' ל"ד דמש"ה יכוין לכתחלה לצאת באותן שהם אליבא דהלכתא. משום דלכתחלה איכא בל תוסף אפי' בא' פסול. אמנם המעיין בלשון הטא"ח סי' תרנ"א יראה דדברי המג"א אינם מוכרחים. ונראה דס"ל דבכה"ג איכא משום בל תוסף ממש כדעת התוס' בסוכה הנ"ל. אלא שאכתי אפשר לומר דכיון דעכ"פ מינא דתפלין הם אולי דומה לסיב ולעיקרא דדיקלא בש"ס סוכה דל"א ע"א. וע' בהשגת הראב"ד וה"ה פ"ז מלולב ה"ז. אמנם בר מן דין סברתם לא ישרה בעיני. דמה בכך שיוכל לכוון שייצא בשניהם עכ"ז כיון שעתה מכוון רק לצאת באותן שהם אליבא דהלכתא א"כ לד' האחרונים שחששו בנתינת שני גיטין לדיני ברירה גם בזה שייך ברירה. אמנם מה שנלפע"ד בזה עפ"י מה שתמהתי בחי' על האחרונים וביותר על רמ"א בתשו' שחושש בנתינת שני גיטין משום דבדאו' אין ברירה שלכאורה היא נגד סוגיות הש"ס בעירובין דל"ו ע"ב דפריך מ"ש לכאן ולכאן דלא דא"ב למזרח ולמערב נמי א"ב אמר ר' יוחנן וכבר בא חכם. ופרש"י מתני' בהכי עסקינן שבא חכם כבר ק דם ביה"ש. אבל זה לא היו יודע להיכן בא או אם בא או לא ולמחר כשנשמע לו גלוי מלתא בעלמא הוא ואיגלאי מלתא דההוא עירוב קנה ואין זו סמך על ברירת ספק אלא קניה ודאית שהרי אמר לצד החכם יקנה לי העירוב והחכם כבר בא קודם קניית העירוב וקנה ע"כ. הרי דבכה"ג שא"צ להתחדשות עתידות לדעת עצמו או לדעת אחרים רק מה שנעשה כבר הי' אף שהוא א"י להיכן נתכוין שיקנה לו העירוב שא"י לאיזה צד בא החכם שיקנה לו העירוב ביה"ש אעפ"כ אין בה ענין לדיני ברירה כיון שעכ"פ לצד החכם קנה לו העירוב והחכם כבר בא קודם ביה"ש אף שהוא לא ידע אז וא"כ שפיר כ' הטא"ח סי' ל"ד שיכוין לצאת באותן שהם אליבא דהלכתא אף שהוא אינו יודע איזהו הם אליבא דהלכתא מ"מ הא לא יתחדש בזה שום דבר והוי כמו וכבר בא חכם אף שהוא לא ידע. ובהך שני גיטין דכוותי' היא דהא אותו הגט שהוא כשר באמת גם עתה כשר הוא ולא יתחדש בזה אח"כ דבר רק שהוא א"י למה שייך זה לדיני ברירה. ולא העליתי בחי' תי' לקושיא זו אמנם עכשיו עיינתי ליישב ד' רבותינו האחרונים עפ"י מ"ש התוס' בגיטין דכ"ה ע"ב ד"ה לאיזה שירצה דאף למאן דס"ל בעלמא יש ברירה מודה בגט משום דכ' וכתב לה לשמה משמע שיהיו מבורר בשעת כתיבה ע"ש. ומש"ה א"ש דהא דחששו בשני גיטין לברירה ע"כ אשעת כתיבה הוא דקפדי דלנתינה לא איכפת לן וע' בס' ג"פ בסי' קכ"ט ס"ק ק"ו ובנו"ב מה"ת חאה"ע סי' ק"ב קכ"ב. ומש"ה אף דבעלמא לכ"ע יש ברירה בכה"ג שא"צ להתחדש ענין חדש כמו בהך דכבר בא חכם מ"מ בגט ל"מ משום דבעינן שיהי' מבורר בשעת כתיבה וממילא סרה קו' הג"פ שהקשה מתפלין דהא באמת בכל התורה חוץ מגט אמרינן יש ברירה בכה"ג לכ"ע כמו בהך דוכבר בא חכם וזה נכון

ה) כתב כת"ה דקשיא לי' מהך דהספיקות חולצת ולא מתייבמות. והיינו שקידש א' משתי אחיות כדאמר הש"ס ביבמות דמ"א ע"ב. והיינו דא"צ לומר בזה איגלאי מלתא למפרע כמ"ש התוס' שם דל"ה ד"ה תיגלי והק' כת"ה דאכתי הא א"ב. ותי' דלענין חליצה עכ"פ לא גריעי כוונה זאת מחליצה מיטעת דכשרה עכ"ד כת"ה. וכל דבריו בזה תמוהים א' דמה ענין זה לחלוצי מיטעת אטו חליצא מיטעת חסרון כוונה הוא דבאמת אם הוא חסרון כוונה פסולה כדאמר הש"ס שם ריש דק"ו. תיר חליצה מוטעת כשרה איזו חליצה מוטעת אר"ל כל שאומרים לו חלוץ ובכך אתה כונסה. א"ל ר"י אני שונה בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כא' ואת אמרת חליצה כשרה. אלא כל שאומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לה מאתיים זוז ע"ש. וטעמא דבכה"ג חליצה מוטעת כשרה וגט מוטעה פסול קאמר בש"ס בכתובות דע"ד משום דכוון דא"א לקיים ע"י שליח התנאי בטל ומעשה קיים משא"כ בגט. אבל בחסרון כוונה אין חילוק בין גט לחליצה וכבר האריך הרחיב בזה הדיבור בתשו' ח"צ סי' א'. דאין חילוק בענין חסרון כוונה בין גט לחליצה והוכיח מד' התוס' ביבמות דק"ד רע"ב דחסרון כוונה פוסל בחליצה מה"ת. וע' בס' בית מאיר סי' קס"ט סמ"ד. והארכתי בזה בתשו' ואכ"מ. ועכ"פ נסתר תי' של כת"ה. ועוד דבריו תמוהים דא"כ לדבריו בגט פסול בכה"ג. ומשנה שלימה שנינו ביבמות דכ"ג ריש ע"ב מי שקידש אחת משתי אחיות וא"י איזהו מהן קידש נותן גט לזה וגט לזו אלא שהאמת הוא שאין כאן ענין לדיני ברירה ל"מ למ"ש לעיל דכיון שא"צ בזה לעתידות כמ"ש התוס' ר"פ החולץ הנ"ל א"כ מה"ט לא שייך לומר א"ב כמש"ל מש"ס עירובין דל"ו. אלא אפי' לענין כתיבת גט דחמיר טפי ואף בכה"ג דא"צ להתחדש דבר א"ב כמ"ש למעלה מ"מ כאן הא כל גט או החליצה שנותן לכל אחת ודאי כשר אלא שהספק הוא אי צריכה גט או אי צריכה חליצה מאי זה ענין לדיני ברירה. ואני תמה על מעכת"ה שנסתבך בזה כלל. אמנם בחי' הערותי לשטת הנמק"י שם ר"פ החולץ דטעמא דר"ל דל"א איגלאי מלתא למפרע הוא משום דשמא מקודם לא היתה ראויה להפיל אלא שאח"כ נולד מקרה שהפילה ע"ש. וא"כ אמאי סובר ר' יוחנן דאמרינן איגלאי מלתא למפרע הא זה ברירה ממש. ור' יוחנן אית ליה בעלמא אין ברירה. והארכתי שם בזה ביושב נפלא בטעם פלוגתת ר"י ור"ל ולא רציתי לכפול הדברים כאן זהו מה שראיתי להשיב לכת"ה מתוך טרדות שונות. והש"י יזכינו לשמוע בשורת טובת תמיד כנפשו ונפש מח' אוהבו בלב ונפש. שלמה במוהר"י זללה"ה חוכ"פ הנ"ל

תשובה טז סקאלא. יום א' ז"ך ניסן תרי"ח לפ"ק

ושלום תנינא. שלמא בכפילא. לכבוד אה' מח' חביבי וידי"נ. הרב המאוה"ג החריף ובקי משנתו כעמר נקי. כש"ת מו"ה יחיאל מאיר הלוי נ"י אבד"ק מילניצא

מכתבו קבלתי קודם חג העבר. ויען שאנכי עמדתי לעזר רבותינו הקדמונים ז"ל להצילם מפי הארי החי הגאון בעל ש"א וט"א ז"ל אשר שם דבריהן לתמהין. וכת"ה בא להשיב על דברי לחזק דברי הג' בעל ש"א. לזאת מצאתי א"ע מחיוב להשיב על מכתב כת"ה. אמנם בקצרה בכל האפשרי מאפס הפנאי

א) ראשונה השיב כת"ה על מ"ש במכתבי אות א'. כי לא הונח לכת"ה לאמר שבשאר מצות יצויר שלא יצא יי"ח ואעפ"כ עביד מצוה. ודוקא בקדשים שייך לומר דכשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה דשני דברים הם משא"כ בשאר מצות ל"ש לומר כן עכ"ד. הנה בזה א"צ תשובה וכבר ציינתי במכתבי לדברי רש"י בעירובין דצ"ו ואיב"ע דכ"כ כמי לענין מצוה של"ב. ומכ"ש במצוה בזמנה למ"ד לב"כ אלא שנתכוין שלא לצאת. וכבר בארתי הדברים היטב במכתבי. וגם מצד הסברא הוי הכי דלמ"ד מצ"כ אם לא כיון חיסר חלק מחלקי המצוה המעכבת ולא הוי מצוה כלל. משא"כ למ"ד אצ"כ לא חיסר כלום. אלא שבע"כ לא נפיק כמ"ש התוס' והרא"ש עכ"פ מצוה איכא אלא דהוא לא יי"ח. אמנם מ"ש כת"ה דאף לפי דעתן ארווחנא במ"ש ליישב קו' הט"א מהא דמתן ד' דהא בקרשים דלב"כ ובמכוין לשם חולין נפיק אף דמכוין שלא לצאת. מש"ה עובר כמי על ב"ת בכה"ג. והביא ד' המלחמות בספ"ב דר"ה שכ"כ ליישב דעת הרי"ף עכ"ד הנה באמת לולא דברי הרמב"ן הייתי אומר דלא תלי זב"ז דאף אי בקדשים עלו נמי לשם חובה אף בכיון לשם חולין מ"מ בכאן לענין מצות זריקת דם קדשים קיימינן אי עושה מצוה או לא. מה לנו בזה אי הקדשים עלו לשם חובה או לא. דאף דעלו לש"ח אם נאמר מצ"כ ומכ"ש להאומרים דאף אי אצ"כ אי כיון שלא לצאת לא יי"ח מצות זריקה דכוותייהו הוא ולא עוד אלא דבעבודת קדשים אי כיון שלא לשמן או לשם חולין הוי מה"ב דהא עבר על לאו דלא יחשב כמבואר ברש"י בזבחים ד"ב ד"ה ונדבה. וברמב"ם פט"ו מה' פה"מ ה"ג. אלא מהא דפריך אביי ארבא בספ"ב דר"ה. א"מ הישן בשמיני בסוכה ילקה ולא פריך הכא אמתני' דזבחים דקאמר ר"י ה"ה עובר על ב"ת כיון דלא אסיק אדעתי' לחלק בין בזמנו לשל"ב לענין ב"ת מזה נראה כד' הרמב"ן דשאני בקדשים דלב"כ להכי לא פריך הש"ס מהך