בית שלמה אורח חיים כב

יוציאו ומש"ה א"י אף מה"ת אף אי הרהור כד"ד כד' הקדמונים הנ"ל. ובזה אזדא להו כמה ראיות שהביאו השאג"א בסי' י"ג ותמהני שלא הרגיש בהא דרבינא בברכות ד"כ הנ"ל. והנלע"ד כתבתי. ב. הביא כת"ה דברי הש"א סס"י מ"א שתמה ע"ד רש"י בסוגין שכ' סד"ה ת"ק סבר שבת דאתי איסור בל תוסיף ומשוי עליו כמשאוי ע"כ מהא דתנן ס"פ הקומץ ד' ציצית מעכבת זא"ז שארבעתן מצוה א'. רי"א ארבעתן ד' מצות וקאמרינן מאי בינייהו וא"ר דר"ה א"ב דאמר היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב חטאת והיינו שאם הטיל רק לג' לת"ק חייב ולר"י פטור דג' ציצית מיהו איכא. והרי לר"י במטיל לג' ולא לד' עובר על בל תגרע כדאמר פ"ח דזבחים דע"ט גבי הניתנים מתן ד' שנתערבו בניתנין מתן א' דה"ה עובר על בל תגרע אע"ג דקיי"ל כל הניתנין במתן ד' שניתנין במתנה א' יצא. הה"נ אע"ג דד' ציצית אין מעכבין זא"ז מ"מ בהטיל לג' ולא לד' עובר על בל תגרע וא"כ לד' רש"י הא ליכא מידי בהא דר"ה בין ת"ק לר"י דאע"ג דלר"י הו"ל מצויצת כהלכתה בהטיל לג' הואיל וד' מצות הן מ"מ הואיל ועבר על בל תגרע מ"מ אתי איסור ב"ת ומשוי עליו למשוי וא"כ גם לר"י חויב חטאת אע"כ דמשום איסור דב"ת לא משוי להו כמשא וה"ה איסור ב"ת ושלא כד' רש"י עכ"ד הש"א וכת"ה הוציא מחמת זה דברי רש"י בסוגיין מפשטן ולענ"ד אין כאן אף ריח קשיא דודאי אינו עובר על בת"ג אלא בשקיים המצוה רק גרע ממנה חלק מחלקי המצוה כמו בהך דהניתנים מתן ד' שנתנן במתן א' דכל מתן ד' מצוה א' הם ואם נתנם במתנה א' אף שבדיעבד כיפר כמבואר טעמא בש"ס דזבחים רפ"ד מ"מ עובר על ב"ת אבל אם ישב ולא קיים מ"ע א' כלל ודאי דאינו עובר על ב"ת וכ"כ הגור אריה פ' ואתחנן וכ"כ הש"א בעצמו בספרו ט"א בר"ה דט"ז על הרשב"א שתי' על קושיות התוס' בענין התקיעות שתוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין שהקשה התוס' הא קעבר משום ב"ת ותי' הרשב"א דתק"ח לצורך ליכא משום ב"ת וה"ה בל תגרע לצורך כגון יו"ט של ר"ה שחל בשבת אע"ג דרחמנא אמר תקעו גזרו שלא לתקוע עכ"ד ותמה הט"א שם עליו דמשמע מדבריו דהמבטל איזה מצוה פ"א עובר בבל תגרע מלבד שעובר בעשה וא"כ למ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו המבטל איזה מ"ע שבתורה ילקה על לאו דבל תגרע שעמה. וזה ל"מ לשום תנא או אמורא דלימא הכי עכ"ד וברור לענ"ד דודאי לא עלה ע"ד הרשב"א דלימא הכי וחה"ר ר"ה אינו לפני ולענ"ד בכוונתו דודאי סובר ג"כ כתי' התוס' דאם עושה מצוה א' ב' או ג"פ ביום ודאי דאינו עובר על בל תוסיף. והכי יעלה על הדעת דלמאי דמסקינן דלעבור בזמנו ל"ב כוונה. אם יהיה אסור לאכול בליל פסח יותר מכזית מצה או שיהיה אסור ליטול הלולב כל היום כמ"ש התוס' הוכחה זו. רק שהיה ע"ד כיון שחז"ל תיקנו שמחיובים לעשות כן בכל שנה ושנה להוסיף על תקיעת של תורה יהיו בזה חשש בל תוסיף להכי תי' דלצורך רשות ביד חז"ל לתקן כן ואין זה בל תוסיף. וכן כשתיקנו חז"ל לגרוע מתקיעות של תורה תמיד כשיחול בשבת ר"ה אין בזה חשש בל תגרע מה"ט. וע' הרמב"ם ספ"ב מה' ממרים ובהשגת הראב"ד וכ"מ שם ועד"ז הם דברי חה"ר לפע"ד אבל לא עלה מעולם ע"ד הרשב"א דמי שאינו מקיים מ"ע באקרעי יהיו עובד על בל תגרע. דהא ודאי ליתא. וא"כ אין התחלה לקושיות הש"א הנ"ל דהא לר"י כיון שארבעתן ד' מצות אם עשה רק ב' ציצית לא עבר על בל תגרע רק שחיסר מצוה שלימה וז"ב. אמנם לפ"ז לכאורה ק' דלמה ל"א בש"ס כ"מ בין ת"ק לר"י באם עשה רק ג' ציצית דלת"ק עבר נמי על בל תגרע כיון שמצוה א' הם וחיסר חלק מהמצוה ולר"י לא עבר על ב"ת כיון שגרע מצוה שלימה. אלא שלענ"ד העיקר כמ"ש הגאון הנ"ל בקונטרס אבני שוהם בר"ה דכ"ח דש"ס דילן אינו סובר הא דאיתא בספרי. והובא ברש"י פ' ואתחנן דאם עשה ג' פרשיות בתפלין או ג' מינים בלולב או ב' ציצית עובר על בל תגרע והש"ס שלנו אינו סובר כן רק דאינו עובר על ב"ת אלא כההוא דמתן ד' שנתנם במתנה א' דגרע חלק מהמצוה ואעפ"כ קיים המצוה דהא בדיעבד הניתנים במתן ד' אם נתנם במתנה א' כיפר אבל היכא שהגרעון מעכב בדיעבד כמו ג"פ בתפלין או נ"מ שבלולב או ג' ציצית הוי כאלו לא עשה המצוה כלל ואינו עובר על בל תגרע ע"ש שהביא ראיה ברורה מברייתא דמייתי בסוכה דקתני ד"מ בלולב כשם שאין פותחין מהן כו' לא מצא אתרוג לא יביא פרוש ולא רמון ופריך פשיטא ומשני מ"ד לייתי כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג קמ"ל ע"ש ות"ל כיון דפרוש ורמון לאו אתרוג הם וכמאן דליתא הוא. א"כ לאו נטל רק ל"מ ועובר על בל תגרע אע"כ דס"ל לש"ס דילן דבכה"ג אינו עובר על בל תגרע ע"ש ויש לי עוד ראיות לזה ולקצר אבי צריך ועכ"פ קושיות השאג"א על רש"י אינו קושיא כל עיקר כדכתיבנא. ואגב ראיתי לתמוה על הש"א שם דפשיטא לי' דגם להרמב"ם אין איסור להניח תפלין בשבת ויו"ט וראייתו מספ"ק דביצה ולא ראה ד' הרמב"ם שם בפיה"מ ובפ' בתרא דעירובין דאסור. ומש"ס הנ"ל לק"מ די"ל כמ"ש התוס' בשבת ד"ס סע"א. ויותר יש לתמוה ע"ד הצל"ח בביצה שם דאישתמיט לי' ד' הרמב"ם שבפיה"מ שם במקומו וע' במג"א סי' ש"ח סקמ"א וע' תשו' רדב"ז ח"ג סי' תק"ן

ג) עוד האריך הגאון הנ"ל בקונ' אבני שהם בר"ה דכ"ז לדחות ד' רש"י הנ"ל מהא דסנהדרין דפ"ח דקאמר דזקן ממרא אינו חייב אלא ע"ד שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורור ואין לנו אלא תפלין ע"ש בסוגיא ומתחלה האריך הגאון הנ"ל לדחות ד' התוס' שם ד"ה ואין לנו שמבואר דס"ל דר"י חולק לגמרי על ר"מ שם דפ"ז. ואינו ז"מ חייב רק על תפלין דהא ליתא דהא בקרא כתיב בין דם לדם בין דין לדין א"ו דמודה לר"מ דבכל דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת נעשה ז"מ. אלא שבא להוסיף על ר"מ שגם בתפלין אף שהוא רק מ"ע חייב משום תורה ויורך (והיא כד' הראב"ד בהשגות פ"ד ממרים ה"ג והרמ"ה שם פ"ג ה"ה וע"ש בכ"מ ולח"מ) והרי בין דין לדין אין בו כרת וחטאת אלא שאפשר לבא לידי כרת וחטאת עפ"י סיבה רחוקה. ואעפ"כ נעשה ז"מ בכ"מ שאפשר לבא ע"י סיבה רחוקה לידי כרת וחטאת כמבואר בש"ס דפ"ז ע"ב. וא"כ מה הוסיף ר"י תפלין משום דאיכא תורה ויורך. הא בלא"ה גם לר"מ נעשה ז"מ דהרי אפשר לבא לידי כרת וחטאת אם יעשה כדברי הז"מ שיעשה חמשה בתים בתפלין ואתי איסור בל תוסיף ומשוי עליו משאוי. אע"כ שלא כדעת רש"י ע"ש באריכות והנה לפמ"ש הראב"ד בהשגות הנ"ל של"ד בתפלין נעשה ז"מ לר"י ה"ה בציצית ולולב רק הא דאמר ואין לנו אלא תפלין היינו על מה דאמר ואם הוסיף גורע ועשבכ"מ ולח"מ היו מקום לומר דגם רש"י סובר כן ומש"ה איצטריך קרא דויריך לר"י. ותפלין לדוגמא נקט דאית כו' כל המוסיף גורע אבל קרא איצטריך לשאר מצות ובהא הוא דמוסיף ר"י על ר"מ וסרה חומר הקושיא מעל רש"י. אמנם תמהני על הגאון הנ"ל ואני אומר ולטעמיך והרי בלא דברי רש"י ניחא והלא כיון שעשה ה' בתים כדברי הז"מ א"כ התפלין פסולין כמבואר שם בש"ס א"כ כל התפלין הוין כמשאוי. כיון שהם תפלין פסולין ואף אי נימא דלכ"ע תפלין כשרים תכשיט הם אף אי שבת לאו ז"ת הוא כיון שרגיל להניחם בחול. אבל תפלין פסולין פשיטא דלאו תכשיט הם. וכן ראיתי בס' פמ"ג א"ח סי' ש"א במג"א סקי"ג לענין המוצא תפלין דר"ת דאסור להביאם דרך ר"ה משום דספק אם הם כשרים והו"ל ס' תורה להחמיר והיינו דתפלין פסולין ודאי הוי משאוי וא"כ תקשי הא דאמרן אלא שבאמת אני תמה על הגאון בעל ש"א ועל הפמ"ג דתפסו בפשיטות דאי התפלין הוי משא יש בזה הוצאה דאו' וחייב כרת וחטאת ול"מ בהוציא תפלין פסולין או מבת ה' בתים דנראה ודאי דאינו חייב כרת וחטאת אם הוציאן בדרך הנחת תפלין ולא הוציאן בידו ממש כמבואר במשנה וש"ס בשבת דצ"ב שלא הוציא כדרך המוציאן ואף אי נימא דתפלין דרך הוצאתן בכך ה"מ תפלין כשרים. אבל לא תפילין פסולין ואף אם נאמר דתפלין דר"ת כיון שעכ"פ דרך להניחן הוי דרך הוצאתן בכך מ"מ אף אם הוציא כמה תפלין כשרים בדרך הנחתן אף אם נימא דהויין משאוי ממש אינו חייב על הוצאה כמו שהוציאן דרך מלבוש משום דכל הוצאה דרך מלבוש הוי הוצאה כלאחר יד וכן מבואר בשבת דס"ב ע"א דפריך אטבעת והא הוצאה כלאחר יד הוא ופרש"י וז"ל והוצאת טבעת שמוציאתה דרך מלבוש באצבע וזה שאינו תכשיט לה אמאי חייבת חטאת הרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותן בידים ולא דרך מלבוש עכ"ל ואף דמשני הש"ס התם באשה גזברות עסקינן והיינו דדרך הוצאתה בכך מש"ה חייבת גם כשהוא דרך מלבוש באצבעה. וא"כ גם גבי תפלין הכי הוא. ואף בתפלין דר"ת נימא הכי **(ועיין בפמ"ג שם במ"ז ולי העני שדרכי החכמה נעלמו ממנו דברים אלו קש"ה ורחוקים מן הדעת דא"כ לד' התוס' בגיטין דכ"ג ע"א ומנחות דמ"ב דס"ל דהא דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד הוא דעושה סתם ולא דכוונתו להיפך רק גבי גט דסתמא שלא לשמה קאי פסול וקש' אכתי יכשר כשהבעל מכוון לשמה אלא ש"מ דזה כותב וזה מכוון לא אחרינן וכן חליצת שוטה פסול מה"ט שכ' התוס' בחילון די"ב ובגיטין דכ"ב מטעם דאין בשוטה דעת כלל אפי' אי מלמדין אותו ולדבריהם מאי הוי הב"ד יכוון מכ"ז מוכח דכוונת העומד ע"ג לא מהני רק כשמלמדין אותו ומזהירין אותו לעשות לשמה והעושים בעצמם יכוונו וז"ל התה"ד סי' רנ"ז אכן אין נראה לאסור מטעם דפ' בהג"ה דאשירי פ"ב דחולין דאשה לבעלה אע"ג דבעלה חולין הוי בעי כוונה לטבילה כר"י לגבי רב וא"כ נימא דקטן לאו בר כוונה היא לטבילה דהא ליתא שהרי התוס' פ"ק דחולין הוכיחו דקטן בר כוונה היא אם עומדים ע"ג ומלמדין אותו אפי' לכתוב את הגט ונראה דלענין הך טבילה יכולין ללמדו שיכוין לטהר אפי' אם לא יעמדו ע"ג כו' ע"כ ועיין בש"ע יו"ד סס"י ק"כ ובאחרונים שם מכ"ז נראה בעליל דוקא לימוד להעושים שהם יכוונו מהני והא דהוכיח הש"ס בחולין דכוונה דחברתה כוונה מעלי' אף לתרומה הוא מהא דחרשת ושוטה דשם ל"מ הא דמלמדין אותה דשוטה אין בה דעת כלל כמש"כ התוס' וע"כ מיירי דהפקחות מתקנות אותו ועושין בעצמו מעשה הטבילה שדחפים אותם לתוך המים והנה הרשב"א בתשו' הביאו הב"י באו"ח סי' ת"ס כ' בשם מורו היא ר"י לחלק בא"א על קושיית התוס' בחולין די"ב והיא דיש חילוק בין דבר שא"א להיות ע"י שליח כמו בחליצה פסול בעומד ע"ג ומשמע אפי' אי מלמדין ומזהירין אותם ובין דבר שאפשר ע"י שליח כמו גיטין ושחיטה כוונת העע"ג ככוונת העושה (וקצת צ"ע דדבריו שבתשו' הנ"ל בשם מורו סותר א"ע ממ"ש בחי' לחולין בשם מורו דבתשו' כ' דשחיטה היא מדבר ששייך בו שליחות ולהכי מהני בג"ע ע"ג ומשמע דס"ל הוכחת הש"ס כמו סברת התוס' דאחרים רואין אותן בעלמא משמע ובחי' כ' להיפך דשחיטה הוי כמו חליצה דל"ש בו שליחות כיון דל"ב דהשוחט בהמות חבירו בלי ידיעתו כשרה ולהכי מוכיח הש"ס דל"ב כוונה) עכ"פ משמע מדבריו דבדבר שא"א לעשות ע"י שליח אין מקום להכשיר בג"ע ע"ג וא"כ איך מפרש הר"י דברי הש"ס כוונה דחברתה כוונה מעליותא היא וע"כ כדברינו דש"ה דחברתה בעצמה עושה מעשה הטבילה ודברי רבותינו האחרונים התב"ש והפמ"ג והישי"ע נעלמו ממנו כוונתם וצ"ע.)**