בית שלמה אורח חיים כא

לרבא נשים בברהמ"ז דאו' או דרבנן למאי כ"מ לאפוקי רבים יי"ח. אא"ב דאו' אתי דאו' ומפיק דאו' ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחיוב בדבר וכל שא"מ בדבר א"מ הרבים יי"ח מאי וע"ש בסוגיא. ולכאורה קשיא טובא דהא רבינא קאמר שם בסמוך זאת אומרת הרהור כדיבור דמי ע"ש וא"כ ת"ל דאף אם האשה א"מ בדבר והשומע א"י משום שומע כעונה דבעינן שישמע ממחיוב בדבר ת"ל כיון דשומע א"כ יוצא מתורת הרהור דנפשי' דהא הרהור כדיבור דמי. לרבינא ועוד ק' לרבינא דהרהור כד"ד אמאי קתני במשנה בסוכה דל"ח מי שהיו עבד או אשה מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ולרבינא תקשי ות"ל דהא הרהור כד"ד ויוצא בהרהור והנה בס' ט"א במגלה די"ט הק' אמתני' דהתם דקתני הכל כשרים לקרות המגלה חוץ מחש"ו וטעמא משום דחש"ו א"מ בדבר. ולרבינא ת"ל דל קריאה זו. והא כיון ששומע יי"ח ע"י הרהור. ותי' שם במגלה לכ"ע הרהור לאו כד"ד כדאי' שם די"ח דאתי' זכירה זכירה ע"ש בש"ס ובשאגת אריה סי' י"ג. עוד תי' דמיירי שאין מגלה כשרה לפני הפיקח ומש"ה א"י יי"ח ע"י הרהור דאף אי כד"ד הוי קורא ע"פ דלא יי"ח. אבל בשומע ממי שמחיוב בדבר הוי שומע כעונה והוי כאלו הוא בעצמו קורא מתוך המגלה ע"ש. אבל אין תי' עולים ליישב מתני' דתוכה הנ"ל כמ"ש הט"א בעצמו שם. אמנם לפני זה כ' הט"א ליישב דלמאי דמוקי התם מתני' דמגלה כר' יוסי א"ש דהא רי"ו ס"ל דצריך להשמיע לאזליו כ"ש דאיי"ח בהרהור אף אי כד"ד ולמאי דמוק' לה כר"י י"ל דמתני' לכתחלה הוא ולכתחלה ודאי דאיי"ח בהרהור דהא צריך לכתחלה להשמיע לאזניו ובזה מיושב מתני' דסוכה ע"ש ועוד תי' דגם רבינא מודה דאיכא מ"ד דהרהור לאו כד"ד דהוא ת"ק דריב"ק בשבת דק"נ. והנך מתני' דסוכה ומגלה אתיין כוותי'. ואכתי הא דרבינא דברכות אינו מיושב כיון דרבינא קאמר סתמא שם בסמוך זאת אומרת הרהור כד"ד ואף שבאיזה מקומות אמרו בש"ס זאת ולא ס"ל. וכן אי' בתוס' בכתובות ס' די"ט ובכ"ד קשה מאוד לומר כיון דבסמוך קאמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור ולפני זה בסמוך יסתום רבינא דהרהור לאו כד"ד. ואף נאמר דמדרבנן אף לרבינא הרהור לאו כד"ד וראיה מהא דב"ק אינו מברך לפניו ולאחריו ועל המזון נמי אינו מברך לפניו. ולרבינא דהרהור כד"ד אמאי הפקיעו ממנו שלא להרהר דמותר בב"ק כדאי' תוס'. וכבר נתקשה בזה בס' פנ"י שם ולפי הנ"ל א"ש דמדרבנן הרהור לאו כד"ד. ומש"ה אינו מהרהר רק בק"ש וברהמ"ז שחייב מה"ת ומה"ת יי"ח בהרהור אבל לא בברכת דרבנן כיון דמדרבנן הרהור לאו כד"ד אבל הא דרבינא שם לענין נשים אכתי קשה כיון דמה"ת הרהור כד"ד ויי"ח ע"י הרהור ומדרבנן שפיר אתי אשה דחייבת מדרבנן ומוצא שפיר. ויותר מזה תקשי ע"ד הרמב"ם בפ"א מה' ברכות שעסק שם בה"ז דבכל הברכות יוצא ע"יי הרהור בדיעבד. ואח"כ בהי"א פסק דאם היו המברך חייב מד"ס והשומע חייב מה"ת לא יצא יי"ח. וע"ש בכ"מ ובה"ז. וברמב"ם שם פ"ה הטו"ז ובכ"מ שם. וכיון שהרמב"ם פסק דבכל הברכות הרהור כד"ד וע' בשאגת אריה סי' ואו א"ם אמאי אינו יי"ח אם שמע ברהמ"ז ממי שחייב רק מד"ס דל שומע כעונה ות"ל דיוצא יי"ח ע"י הרהור ע"כ נלע"ד דמש"ה א"י י"ח ע"י הרהור משום דכיון דגמר בלבו לצאת רק ע"י שחבירו יוציאו משום ששומע כעונה ל"מ לדידי' הרהור כיון שלא נתכוין לצאת ע"י הרהור. ודומה לזה הוכחתי בתשו' דאף דבקרבנות חייב אף ע"י שגמר בלבו כדאי' בשבועות סדכ"ו אעפ"כ קאמר בנדרים ריש ד"ז דקרבנות יש להן יד ותקשי ומה צורך לידות כיון דחייב ע"י גמר בלבו וע"כ דוקא גמר בלבו אבל היכא שהוציא בשפתיו ולא ניחא להו להתחייב ע"י מחשבה שבלב מש"ה בעינן יד מעליא וכן בצדקה והארכתי בזה. א"כ ה"ה לענין ברכות. ואכתי תקשי כיון דרבא סובר בר"ה דכ"ח דמלות אצ"כ א"כ מה קא"ל רבא לרבינא שם בברכות ת"ש באמת אמרו כו' אא"ב דאו' כו' אא"א דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאו' כיון דלרבינא הרהור כד"ד ורבא בעצמו סובר דמצות אצ"כ מש"ה נפקי ודאי כיון דמה"ת די בהרהור וא"ל דרבא דפשיט סובר כר"ח דהרהור לאו כד"ד אכתי מה פשיט לי' לרבינא ועוד כיון דפלוגתא דתנאי הוא בשבת אי הרהור כד"ד או לא כמ"ש הט"א. א"כ מה פשיט לי' לרבינא מברייתא דלמא הך ברייתא ס"ל דהרהור כד"ד מה"ת רק מדרבנן לאו כד"ד. ועוד דלכתחלה צריך להוציא בשפתיו ומש"ה אשה מברכת לבעלה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ועוד דהא הרז"ה מראשונים ז"ל דפ' דמצות אצ"כ וכ' הרז"ה בפ"ב דר"ה שטעמם משום דרבא דהוא בתרא ס"ל הכי והרי ע"כ רבינא דהוא בתרא מרבא ס"ל דמצ"כ א"ו כד' רשב"ם ותוס' ורא"ש דבכיון שלא לצאת ודאי א"י אף אי מצות אצ"כ (א) ומש"ה אף אי מצות אצ"כ כיון דכוון לשמוע ולצאת משום שומע כעונה א"כ כיון שלא לצאת ע"י הרהור רק

שהמברך **((א) ונראה להביא ראיה נכונה לסברת הקדמונים הנ"ל מהא דרבא בשבת דע"ה גבי צידת חלזון עיין בפי' רש"י ד"ה טפי ניחא וכנראה דהוכרח לזה מחמת קושיית התוס' מפ"ק דחגיגה וע' במ"א סי' רע"ח (ובזה מיושב לפענ"ד קושיית המג"ש שם מאי דרש"י סותר א"ע לדף ק"ג וגם מסוגיא דכריתות ד"כ ולפי דברינו לק"מ) וע"כ כחילק הנ"ל דאף בדבר שאין בו משום כוונה עכ"פ הכוונה להיפך מלתא הוא וכעין זה אמרינן בעירובין די"ג גבי מגילת סוטה ומזה נסתייע היטב תי' הש"ך בסי' ר"א ס"ק ט"ו עש"ה ודו"ק וכדומה לזה כ' היש"ש בחולין פ"ב סי' י"ג דאע"ג דלא בעינן כוונה לשחיטה מ"מ אי כיון בפי' לנחור ולא לשחוט אף אי שחיט כראוי שחיטתו פסולה הביאו השמ"ח והפמ"ג בסי' ג' והיא כשיטת הקדמונים הנ"ל דהא חזינן בש"ס שם דל"א דהוצרכו ללמוד דשחיטה שלא בכוונה כשר מדגלי קרא בקדשים דמתעסק פסול ובלא"ה הי' לנו ללמוד מטבילה דבעינן כוונה והיא משום דשניהם מכשירי מצוה הוא עיין ברין בחמש שיטות שם וא"כ לא נוכל לילף רק דבחולין כשר מתעסק אבל לא בכיון להיפך וכסברת הקדמונים הנ"ל (וצ"ע דס"ל דהא דאמרינן בש"ס מרגלי מתעסק בקדשים שפסול ש"מ בחולין כשר דלא קאי רק על ענין א' של מתעסק כמו שכ' התוס' שם די"ג ע"א ד"ה מנין אבל לא על ענין הב' דמתעסק שכ' התוס' שם ובדי"ב ע"ב בד"ה קטן דא"כ הוי לי' ללמוד מזה דגם אי כיון להיפך שרי אלא דענין הב' של מתעסק בקדשים אין לו שייכות לענין שחיטת חולין וז"ב וראיתי מי שנתקשה בזה והנלע"ד כתבתי) וכן נלע"ד גם גבי טבילת נדה שנטבלה בלא כוונה דאפי' לשיטת הסוברים דל"ב כוונה לכן פסקו אחרונים להלכה רק היכא דאפשר לטבול פ"א מ"מ זו דוקא בלא כוונה כלל אבל אם בפי' כיוונה שלא יעלה לה לטבילה אינו עולה דהא חזינן בש"ס דשחיטה קיל מטבילה ובשחיטה ס"ל ליש"ש ותב"ש דאף דל"ב כוונה מ"מ כוונה להיפך מגרע גרע (זולת להפמ"ג דנסתפק אולי דוקא בהוציא בפי') ומכש"כ גבי טבילה כנלע"ד אכן נסתפקתי באם אנסה חברתה וטבלה דקי"ל דאפי' להאומרי' דב"כ דעלתה לה הטבילה כמו שכ' הפוסקים ביו"ד סס"י קצ"ח אם דוקא כשהיא לא כיוונה כלל אבל אם היא כיוונה להיפך אפשר דלא מהני ולכאורה אפשר להביא ראיה מש"ס דל"מ דאמרינן שם האי נדה שנאנסה וטבלה ה"ד אילמא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה ושנטרפה אם יש להן פקחות מתקנות אותן אוכלת בתרומה כו' קשה מאי הקושיא דלמא שא"ה דלית בהיא דעת כלל ומש"ה מהני כוונה דחברתה אף לתרומה אבל הכא מיירי דהיא לא רצתה באין אופן לטבול ומש"ה ל"מ רק לבעלה ולא לתרומה אלא ש"מ דפשיטא להש"ס דבכה"ג אף לבעלה אסורה שוב מצאתי בספר ראש יוסף נתקשה בזה וסיים בצ"ע ולדברינו לק"מ אולם מצאתי בתשו' רדב"ז ח"א סי' ל"ד שכ' להיפך מדברינו וז"ל שם ול"מ היכא דיודעת הוא דאונסין אותה להטבילה דהא איכא כוונה דידה אלא בע"כ אלא אפי' דלא ידעה שאונסין אותה לטבול אלא להשליכה תוך המים כיון דחברתה מכוונת להטבילה כוונה דחברתה כוונה מעליותא היא עכ"ד מבואר דפשיטא ליה להיפך ובאמת נתקשיתי בזה טובא דהיא נגד הסברא דמה"ט דחאו כמה קדמונים שיטת הרשב"ם בהא דס"ל בכיון שלא לצאת אף למאן דס"ל מאצ"כ לא יצא מהא דכפאיהו פרסיים לאכול מצה דאלמא דאפי' היכא דהוי בע"כ וא"כ ממילא הוא כיון שלא לצאת ואעפ"כ יצא עיין בב"י באו"ח סי' תקפ"ט בשם הרא"ה ולשיטת הרשב"ם צ"ע כמש"כ הב"י בשם רבינו ירוחם בסי' תע"ה דמיירי דלא ידע שהיא מצה וסבר שכופין אותו לאכול חמץ ובזה נלע"ד ליישב דלמה נקט הש"ס שכפאיהו פרסיים ולא שכפאיהו ישראל והבן עכ"פ סברת הרדב"ז היא קשה הבנה לפענ"ד וצ"ע. אכן יהיה איך שיהיה נלע"ד דמה דאיתא בש"ס והובא בפוסקים דאם אנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליותא היא דזה לא מיירי כמו כל אונס שבש"ס דא כייף לחברי' דמוכרח בעצמו לעשות גזירת האנס דא"כ אמאי פשיטא ליה להש"ס דכוונה דחברתה הוי כוונה טובה בזה לא מצאנו בעלמא ובכוונת המצות למאן דס"ל מצ"כ בעינן דעת שומע ומשמיע ועיין בהג"א פ"ג דר"ה דס"ל דכוונת טבילה וכוונת המצות שוין המה אפי' לדברי הר"ן בחמש שיטות וכן היא דעת הרדב"ז בתשו' הנ"ל דאין ענין זה לזה דזה הוי הכשר מצוה מ"מ הא אפילו לחומרא לא מצאנו דזה שאינו עושה המעשה ועשה מידי בכוותו כמו דאיתא בש"ס לקמן דל"ח וקיי"ל כן להלכה דזה מחשב וזה עובד ל"א ולהכי נראה ברור דמיירי דחברתה עשתה מעשה הטבילה ודחפה לתוך המים לשם טבילה וכן הוא מדוקדק בלשון הש"ס דאנסה חברתה ואטבלה ולא לטבול וכה"ג הוא הדין שהביא הרמ"א באו"ח סי' קנ"ט למאן דס"ל דבעינן כוונה לנט"י דכוונת הנותן ע"י המקבל מהני ופשיטא דל"מ אם אחר שאינו הנותן מכוין כתבתי זאת לפי שראיתי בס' ראש יוסף בסוגיא שם ובס' ישועות יעקב באה"ע סי' קכ"ג שתמהו על דברי התוס' שם ריש דל"ב דמאי הוקשו שם לרבנן אותה ולא אותה ואת חברתה ל"ל עש"ה והקשו הם דמאי הקשיא הא איצטריך בכה"ג דשוחט לא כיון כלל רק דאחר היה לו כוונה ומפני היסח הדעת לא מפסיל דהשוחט לא היה לו כלל היסח הדעת דהיא לא כיון כלל והבהמה כשירה דכוונת האחר מהני ולדברינו לק"מ דכוונת אחרים ל"מ כלל כ"א בכה"ג דהיא אחז בידי השוחט ושחט עיין בתב"ש סס"י ב' ובכה"ג שוב פסל משום היסח הדעת ומה"ט נראה לפענ"ד מש"כ בס' ישי"ע בפי' הקצר בסי' ג' דטעם הרא"ה דס"ל דשוחט בהמות חבירו לע"ז דאסורה באכילה היא מסברת היש"ש הנ"ל דכיון בפי' שלא לשחוט שחיטה הגינה וכ' דלפ"ז ל"ק מאי שהקשו הפוסקים עליו מהא דפריך הש"ס משנים אוחזין בסכין (וכוונתו אפי' למאן דס"ל דשנים ששחטו א' כשר וא' פסול השחיטה פסולה דל"ש תי' הט"ז בסי' ד' עיין בתב"ש שם ס"ק י"ד) דש"ה דכוונת חבירו לשם שחיטה מהני ע"כ ולפענ"ד דזה אינו דבאם נאמר דזה דמי לא' כשר וא' פסול ל"מ כוונת חבירו ודוקא גבי טבילה מהני כוונה דחברתה דחברתה עשתה כל מעשה הטבילה וכטובל כלים מטומאה לטהרה

ואני טרם אכלה לדבר אל לבי מענין זה פקחתי עיני ואראה בדברי אדונינו התב"ש בסי' ג' וראיתי שם בס"ק ז' ח' כ' ג"כ בפשיטות דבשחיטה מהני כשאחרים כיונו ושם כלל נמי גט שהוא דומה לשחיטה וטבילה בזה)**