בית שלמה אורח חיים כ

תי' התוס' הקושי' בטוב טעם ודעת והיותר תימה דנראה דאשתמוטי ליה בשעה חדא דברי הרא"ש בסוכה דל"ו דכ' דהיכא דמכוין בהדיא שלא להוסיף אינו עובר על ב"ת (ובאמת צ"ע בעיני שמדברי הרא"ש הנ"ל יקשה גם על חילק אאמו"ר הג' ז"ל כנראה מלשון הרא"ש שם קאי למ"ד מאצ"כ ואפ"ה כתב דמכוין לנוי אינו עובר על ב"ת). ואשר אנכי אחזה לתרץ דברי הרא"ש גם הפי' בב' הלשונות שכ' שנתקשו בזה קדמאי ובתראי עיין בב"י ובט"ז בסי' יו"ד ולענ"ד נראה דרבא תי' לפי שיטתו דס"ל בכ"מ מאצ"כ וגם לעבור אצ"כ ולהכי תי' דברי ר"ז דאיירי בסתם דכיון דעובר בסתם על ב"ת להכי לא הוי שום מעשה ולא נקרא עשוי כלל ורבא לשיטתו בכ"מ דס"ל דכל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ ובאמת מודי דאי כיון בפי' לביטולי' דנמי כשר כמו סברת ר"פ וכמו דפי' הב"י בסברת ר"פ לשיטת הרמב"ם דכיון דמכוון לביטול וא"כ לא נברא מעשה בפסול כיון דמבטל הציצית ה"א ועומדים לחתוך אלא דהוא לשיטתו דס"ל בסתם א"נ כוונה ועובר משום ב"ת תי' כמו כן דברי ר"ז דאיירי בסתם דעכ"פ כיון דבסתם עובר על ב"ת והכי לא נקרא שום מעשה כ"א אז בשעת חתיכת קמאי. אבל ר"פ הקשה עלי' בזה דהיא ס"ל כסברת אביי דכל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני (ועיין היטב בזה בתשו' צלעות הבית שבסוף ספר בית מאיר סי' ד' דהוכיח כן מש"ס פ' מרובה דר"פ ורבא מחולקין בענין דאעל"מ ור"פ ס"ל דמהני עש"ה דבריו כי נעמו) ולכך הקשה אותו על תי' דאמאי לא תי' בפשוט דבסתם בודאי לביטולי' קמכוון דאיהו ס"ל מצ"כ וכמו דבאמת הוא שיטת ר"ז בר"ה דכ"ח ואם לא כיון לשם מצוה מכוון לבטל והוי מעשה גמור ולא עשה בפסול ולכך הרמב"ם פ' כר"פ דכמה אחרונים כ' משמו דס"ל כאביי דאע"מ עיין בתשו' נו"ב מה"ת חאה"ע סי' קכ"ט אבל הרא"ש ס"ל בזה כרבא דאעל"מ עיין בתשו' הרא"ש כלל ז' דין ד' ולכך בין אי כיון להוסיף או לבטל כשר ממ"נ וכמו שכתבנו בשיטת רבא וזה נ"ל דמחולקין הני תרי לישנא דהרא"ש דבלשון ה"א שם מסיים ואע"ג דהנהי לאו לצורך עבדיני' בשעת עשי' ומשמע מכש"כ אי עבדיני' לצורך והיינו לשם מצות ציצית ובזה ס"ל דכשרים כסברת רבא כיון דבין בפי' ובין בסתם עובר משום ב"ת לא חשיב מעשה אבל עכ"פ לא שמעינן אם כיון בפי' לבטל אם כשרים דבזה י"ל כפירש"י וכדחיות ר"פ דפסולין אבל בלשון הב' כ' ואע"ג דאכתי לא ביטל קמאי ומשמע מכ"ש בביטל דכשרים וע"כ הפי' בד' ר"פ דס"ל דכשרים בזה דזה הוי מעשה גמור ולא מעשה בפסול וגם רבא מודה ליה בזה אלא דפליג דאפי' לא כוון לביטולי' ג"כ כשרים משום דכיון דעבר על ב"ת לא חשיב שום מעשה וקיי"ל כרבא כנלע"ד בזה ואל יקשה לפי זה דברי ר"פ בש"ס גיטין ד"צ ע"א דבעי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו וע"ש בפרש"י ואנן הא כתבנו בשיטת ר"פ דס"ל כאביי דאע"מ חדא די"ל דבעי כן לרבא והיא לפי שיטת רבא דס"ל אעל"מ ועוד דכבר העלה בתשו' נו"ב סי' הנ"ל דבעיות ר"פ היא אפי' אליבא דאביי עש"ה דבריו בסוגית הש"ס ונמצא דברינו כנים

והנה הפמ"ג באו"ח במ"ז סי' ל"ד השיג על הט"ז שם דבשל תורה אפי' שלא בכוונה הוי ב"ת דנהי שלא בכוונה עובר היינו בסתם אבל אי מפרש שעושה כן משום ספק ליכא ב"ת כדמוכח מהא דעירובין ד"ק במתן ד' שנתערב במתן א' דנותן במתן ד' דהשאר לשם מים ליכא ב"ת ותמהני מאוד דאדרבה הא אנן פסקינן כר"י דינתנו רק במתן א' ולא יותר וחשבתי כוונתו ע"פ דברי התוס' שם שהקשו וליתי עשה ולדחי ל"ת ותי' כיון דנעשה הדבר בפשיעה וא"כ בדליכא פשיעה אינו עובר על ב"ת דאתי עשה נדחי ל"ת אכן זה ליתא דהתם שאני דודאי מחיוב בעשה להכי הקשו דידחה העשה הלאו דב"ת אבל בגונא דהרא"ש והטור שם לענין תפילין דר"ת הא יש ס' אם חייב במצות עשה דדלמא כבר יצא וספק עשה אינה דוחה ל"ת וכמבואר בש"ס וכה"פ ואדרבה לכאורה יש להביא ראיה איפכא מש"ס דר"ה דכ"ח דאמר אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וכפי הנראה מד' רש"י בעירובין דצ"ו ד"ה הישן קאי הקושי' על אנן דיושבין בסוכה בח' ומזה הביא הגרא"ו ראי' דלא כראב"י דס"ל דאין ישנים בסוכה בח' וקשה דאמאי הוצרך רבא לתרץ דשלא בזמנו בעי כוונה ות"ל דמשום ס' לא שייך ב"ת אלא ש"מ כהט"ז דאף בכה"ג שייך ב"ת אולם באמת נלע"ד דסברת הרשב"א בחי' לר"ה דט"ז תורה הוא דמאי שקיימו וקבלו חכמים לעשות מספק אין בזה משום ב"ת. ולזה נא' לא תסור ולהם היה כח בדבר (ואפשר דנאמר כן לענין תפילין דר"ת כיון דכבר תקנו חכמים מספק והרא"ש אפשר דס"ל דדוקא חכמי הש"ס היה להם כח הזה ועיין ברא"ש בשבת דכ"ד ואכ"מ. ובפרט דכאן לא היה תקנה קבוע ורק להרוצה לצאת ידי שניהם) אבל בהא דר"א ור"י בנתערב דם חטאת בדם בכור כיון דהוא ס' ע"ד מקרה אף שעושה מס' שייך איסור ב"ת והנה בקושית הש"ס אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה הוכרח הרשב"א לדחוק א"ע דהקושיא קאי להישן בח' בזמן שהי' בקיאין בקביעא דירחא כ"כ בכוונתו למעיין שם אולם הלב מהסס בזה דמאי קושיא אימא דאה"נ כמו לאביי הישן בח' לשם מצוה וכבר כתבנו דנראה מרש"י בעירובין דמסוגיא דמעלמא פריך ותקשה קושיית הרשב"א הא כל מה שצוו חכז"ל לעשות מס' בודאי אין בו משום ב"ת וחלקי אמרה נפשי דאדרבה מכאן יש ראיה דלא כהגרא"ו חדא דבלא"ה יקשה אמאי נקט הש"ס בב' מקומות דוקא אלא מעתה הישן בח' בסוכה ילקה ואמאי לא הוקשו אלא מעתה התוקע ביום ב' דר"ה ילקה ואכל המצות שאנו עושין ביו"ט ב' שקבעו לנו חכז"ל ועוד אם כדברי הגרא"ו מדוע לא פרש"י בהדיא ואנן ישנין בח' או דה"ל הש"ס להקשות האוכל בח' בסוכה ילקה לכן נלע"ד דהכי אזדי קשיית אביי דבשלמא לדידי ניחא דיתיבא יתבינן בח' בסוכה ע"פ תקחז"ל ואין בזה משום ב"ת אפי' אם מכוון לשם מצוה כמו כל המצות שקבעו לנו חז"ל לעשות מס' רק משום דבשמיני חלה קדושת יו"ט דכי היכא דלא לזילזולי ביה קיי"ל דיתיבא יתבינן ברוכי לא מברכינן כמ"ש הראשונים ובשינה דליכא היכר בברכה אין ישינין בה מטעם זה (ודברי ראבי' שכ' משום ב"ת לאו דוקא דהא קיי"ל לעבור שלא בזמנו בעי כוונה ועוד דהא מברכינן על אכילת מצה ותקיעת שופר ביו"ט ב') ולא חיישינן שמא יבא לידי שינה בסוכה כיון דלא יכוון לשם מצוה והוא ס"ל דלעבור בעי כוונה אלא לדידך דס"ל מאצ"כ וא"כ גם לעבור אצ"כ וא"כ כיון דלא תקנו חכמים לישן בסוכה בח' ואף הישן בה שלא בכוונה במזיד ילקה וא"כ קשה האיך תקנו חז"ל השתא דבקיאין בקביעא דירחא לישב ולאכול בסוכה אף בלילה ואמאי ל"ח שמא יישן בה ויעבור על ב"ת כמו דחששו לענין תפילין שהוצרכו לחלצן בלילה אף למ"ד לילה זמן תפילין משום שמא יישן בהם וכי תקיני מלתא דמצי אתיא בה לידי תקלה וא"כ אדרבה מכאן ראיה גדולה לראבי' ודלא כהגרא"ו וכסוגי' דעלמא כנלע"ד ובתוס' שם ד"ה דלמא קסבר ר"י מצות עובר עליהן שלא בזמנו והישן בסוכה ילקה לר"י ובשמיני ספק שביעי לא יתיב ע"כ ואכתי צריך ביאר דהא תינח לאיכא דאמרי בסוכה דמ"ז דס"ל דכ"ע מודי דלא מברכין אלא דפליגי אי יתיבא יתבינן אבל לא"ד דס"ל דכ"ע ס"ל דיתיבא יתבינן רק דפליגי אי מברכין קשה לר"י לפי הס"ד ולדברינו נכון מאוד דלא"ד זו י"ל דס"ל לר"י דברוכי מברכין וא"כ לדידי' ישנים ג"כ בסוכה מתקחז"ל ולק"מ ודו"ק

והנני חתר ושב אל הענין אשר התחלנו ואראה כי במתק לשון הזהב של אאמו"ר הג' זללה"ה יתי' הקושיא שהקשיתי במוסגר על האי כללא שכיילו לנו אחרונים כי לעבור על ב"ת עובר אף היכא דכיון דלא לעבור. והקשיתי מדברי הרא"ש בסוכה אי הוסיף מין א' על הד' מינים שבלולב ומכוין לנוי אינו עובר. והנה לפי תי' של תשו' חס"ל שרמזתי בתחילת דיבורינו אין מרפא להקושיא דהיא תי' דהא בסתם אינו עומד לעבור ואעפ"כ חזינן דלעבור ל"ב כוונה וא"כ ה"נ היכא דכיון להיפך ותקשה מהא אבל לפי חילוקו של אאמו"ר הג' ז"ל דאף היכא דכיון שלא לצאת עכ"פ מצוה עביד רק דבע"כ לא יפיק ולהכי עובר על ב"ת אמינא ה"מ היכא דעבד הדבר הנוסף ממין המצוה כמו בב' זוג תפילין או בד' מתנות כיון דאם לא עביד מקודם המצוה ויעשה רק זאת המצוה לבדה אף אי יכוין שלא לצאת מ"מ שפיר יחשב למצוה רק דלא נפיק לכך עבר אב"ת אבל בכה"ג דמיירי הרא"ש דהוסיף מין אחר שאינו מינו של הלולב וכיון רק לנוי דבזה לא שייך הא דעכ"פ מצוה עביד כיון דבמין אחר שלא צותה התורה לא עביד מצוה כלל ולכך אינו עובר ומעתה כראה שזו טעמו של הטור שכ' באו"ח סס"י תרכ"א דאם לא כיון במין אחר של הלולב להוסיף אינו עובר והב"י תמה עליו דבזמנו ל"ב כוונה ולדברינו לק"מ דזה דוקא אם הוסיף ממין המצוה היכא דשייך ב"ת במין המצוה (משא"כ בלולב דל"ש כמ"ש הראשונים דהתורה לא צותה רק שלא לגרוע ממנו הכתוב בה) אז ל"ב כוונה כיון דמצוה קעביד משא"כ אם הוסיף מין אחר דלא עביד מצוה כלל זה הטעם דשלא בזמנו בעי כוונה והיא ג"כ מהאי טעמא והבן אך מ"מ יקשה באמת על הרא"ש מדוע הוצרך לתרץ דאינו מוסיף רק לנוי ות"ל דאפילו בל"כ כלל אינו עובר וגם על הטור דיפסוק בסתם נגד דעת אביו הרא"ש מבלי הביא דעתו כלל ונראה דהנה המ"א תי' על קשיית הב"י דה"מ דלעבור ל"ב כוונה כ"א להפוסקים דס"ל מאצ"כ אבל לדידן דס"ל בסי' ה' דמצ"כ להכי גם לעבור ב"כ ולכאורה היא תימה על הב"י שלא הרגיש בדבר הפשוט אך באמת יפה הקשה הב"י דע"כ לא ס"ל דמצ"כ אך לחומרא אבל מדוע פ' הטור לקולא דלעבור אינו עובר בלי כוונה וממה שקלטה הנפה תצא הסולת נקיה דבאמת שלא בזמנו כיון דעושה המצוה הנוסף שלא בעת שעושה המצוה הקודמת בעי כוונה ובלא"ה אינו עובר כלל כמו שביארנו אבל בנוטל ד' מינים שבלולב עם עוד מין אחר ביחד אם אינו מכוין למצוה למאן דס"ל מאצ"כ בעי עכ"פ שיכוין במין הנוסף שלא לצאת דאל"כ אין היכר בין עיקר המצוה ובין מין הנוסף אבל אם כיון שלא לצאת דלא עביד מצוה כלל אינו עובר על ב"ת ולהכי כ' הרא"ש אפילו למאן דס"ל דבזמנו ל"ב כוונה והיא הסוברים דמצות אצ"כ להכי בעינן שיכוון לנוי אבל הטור לשיטתו שפ' בסי' ס' דמצ"כ וא"כ בלא"ה בעינן שיכוון לצאת בד' מינים וא"כ אפי' לא כיון כלל בהנוסף יצא ודוק היטב

ובהיותי בענין זה לא אוכל להתעלם מה דנתקשיתי בדברי הב"י סי' יו"ד שחקר בהא דמוטלת אי שניהם קיימין אם כשרים וכ' דנראה מד' רש"י שגם בשניהם קיימין כשרים רק שלא נראה כן מד' הרא"ש וגם חקר שם אי פסקיני' לבתראי ונשארו קמאי מה הדין וכ' מד"ע דכשר והט"ז כ' בשמו להיפך ובתשו' נאות דשא סי' ס"ג המליץ בעד הט"ז דע"כ לא כ' הב"י דפסקיני' לבתראי כשרים רק לפום מה דס"ל דשניהם קיימין כשרים אבל לפי מה דהעלה אח"כ דבשניהם קיימין פסולים א"כ ה"ה היכא דפסק לבתראי לבד ועפר אני תחת כפות רגליהם ותמה תמה אקרא דהלא דברי רש"י ברור מללו בסוגיא דמנחות דמ"א ע"א ד"ה חדא זימנא וז"ל הטיל למוטלת כשירה וכיון דמתכשרי בהני בתראי וכש"כ בקמאי אי הוי פ' לבתראי כו' ע"כ הרי איפשט לן שני הספיקות ועיין בתשו' שאגת ארי' סי' למ"ד והברור בעיני דמ"ש רש"י בד"מ ואע"ג דהדר פסקיני' לקמאי ר"ל ומכש"כ אי פסקיני' לבתראי ונשארו קמאי כמש"כ ריש דמ"א וכנ"ל ומהפלא על הב"י ונושאי כליו שלא הרגישו בזה וצ"ע.